ילדיםכתיבה פרטית

קיוטה

הבוקר קמתי מציינת בלבי שהיום, 2 בדצמבר, פגשתי את קאיה. רגע  זיכרון פנימי שהפך לגעגוע קהה. ועכשיו זה בדיוק האמצע: שש וחצי שנים איתה שש וחצי בלעדיה.
בארוחת הבוקר הילד הסייקי הרים אלי מבט וביקש סיפור: "מעלילות קאיה"
מה אתה אומר!
– אתה יודע שבדיוק היום לפני 13 שנים מצאתי אותה?
– באמת??
– ואתה מכיר את הסיפור על איך נפגשנו?
– כן. אבל תספרי לי שוב
טוב… 

עבדתי במשרד להפקת סרטים, בתור מזכירה זמנית. מי שעשתה את התפקיד לפני היתה ט', שגם גרנו ביחד באותה תקופה. המשרד היה במבנה שהיה בעבר גן ילדים, רוב הזמן ריק ושומם, בשכונה נחמדה בתל אביב. כל יום שני אוטובוסים הלוך שניים חזור. ללכת לדואר לחזור מהדואר, לקנות חלב בסופר, לתזמן יומנים, לתייק, להדוף נושים. את זה הכי שנאתי. לא יכולתי מוסרית להגיד לבן אדם שהצ'ק בדרך כשהוא לא. בנוסף להכל ט' נסעה לגור בניו יורק ובמקומה נכנסה מישהי, שהיתה שומעת מוזיקה מעצבנת. כל יום, כל יום, כל יום, כל יום את אותו הדיסק. במיוחד את השיר הזה.

באותו יום קרה משהו שונה.  המפיקים יצרו קשר עם האנשים שהביאו את הדלאי למה לארץ ורצו לחבור אליהם למטרת הקמת ערוץ טלוויזיה חדש: ערוץ השלום … אחרי שהיו כמה פגישות במשרדי החברה ההיא בנתניה, הגיע הזמן לארח אותם אצלנו במשרד, שיראו עם מי יש להם עסק. בסרטים כמו בסרטים, התחילה המולת הסטינג: ניקינו, סידרנו, סגרנו נישות מסגירות-בלגן, והפקידה נשלחה לסופר השכונתי לקנות כיבוד קל (ולא לשכוח להביא קבלה).

ליד הסופר פגשתי אותה. זאבה זקנה עם פרצוף מוכר לגמרי. הסתכלנו אחת על השניה ומבטנו הצטלבו לשניה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה. כשיצאתי היא חיכתה לי בחוץ ובאה אחרי למשרד בהססנות ביישנית אבל בטבעיות רבה. לא רצתה להיכנס פנימה אז נתתי לה מים ושניצל שהבאתי מהבית. היא אכלה בשכיבה וגם זה היה לי מוכר. לא יודעת מאיפה. לא היה לה קולר, היא היתה מלוכלכת ומפושפשת, והיה לה ריח…של פסנתר ישן.

המפיקים הסתגרו להם בחדר ובינתיים ישבנו אני והיא בחוץ, כולי סערה. האם לקחת אותה? כשהשותפה החדשה נכנסה לגור בדירה שוחחנו לגמרי במקרה על ענייני כלבים והיא אמרה שבחיים היא לא תכניס הביתה כלב. אז צריך להתחשב בדעתה…

זה היה יום חמישי, סוף נובמבר. כשהגיע הזמן ללכת (באותו יום מאוחר במיוחד, בערך ב- 8 ) ביקשתי מהמפיק שלקח אותי טרמפ הביתה לקחת גם את הכלבה. אבל הוא לא הסכים להכניס אותה לאוטו. חזרתי הביתה עם תחושת החמצה נוראית. ישבתי בקפה השכונתי ויללתי לברמן שפיספסתי משהו גדול. הוא אמר: "נכון. השותפה שלך שלא רוצה, המפיק ההוא שלא מכניס לאוטו, זה הכל תירוצים! את צריכה את הכלבה הזאת. היא כל כך זקנה ובקושי זזה אז תוכלי לשבת בבית בכיף ולכתוב והיא תשב לידך". בדיוק מה שרציתי. זה היה רגע קסום והרגשתי שהקול הפנימי שלי מדבר דרך הברמן הזה.

ביום ראשון אמור היה להיות יום העבודה האחרון שלי וחשבתי – אם היא תבוא שוב אני אקח אותה ואם לא אז אין מה לעשות. חשבתי עליה כל השבת. וידאתי שוב עם השותפה והיא נשארה איתנה בדעתה נגד כלב בבית. ביום ראשון בחמש חזרתי הביתה מוטרדת ובלי עבודה, ובלי שום שינוי באופק. שוב לחפש…
למחרת באתי שוב למשרד, לחצי יום, לעשות חפיפה לזו שבאה אחרי. מידי פעם הצצתי מהדלת לראות… אולי… אבל נאדה. באיזשהו שלב ניגשתי לכיור לשטוף כוסות, אני זוכרת – מאגים גדולים עם הכתובת אל-רז (חברה שמשכירה אמצעי תעבורה לסרטים). כשסיבנתי את הכוסות מבפנים נכנס למשרד כלב לבן גדול,

– כזה? (והוא מצביע על כלב לבן שמטייל ברחוב שלנו, כשאנחנו נחגרים באוטו בדרך לבית ספר)

– דומה

ואחריו, מבויישת, תנחש מי!!!!! נכנסה למשרד בריקוד השתחוויות וגילגולים וחיבוקים וזו היתה פגישה כל כך מרגשת, שלא היה ספק. אנחנו ממשיכות ביחד!

קאיה

אחרי שנרגענו היא סימנה לי עם האף לבוא אחריה. יצאנו לסיבוב בשכונה. עברנו את כולם – מירקן עד ספר עד דוור וכולם אמרו שהם לא מכירים אותה ושנראה להם שהיא איתי. אפילו לוטרינר השכונתי נכנסנו והוא ראה שאין לה שבב ואיבחן שהיא בערך בת 10. עברו ילדים ואמרו לי בחיוך גדול שאין לי מה להתלבט, שאנחנו נראות טוב ביחד…

– בני כמה הם היו הילדים?

– בערך בגילך עכשיו…

צילצלתי לשותפה להודיע לה שהכלבה חזרה והיא עשתה פרצוף בטלפון. אבל לא היה לי אכפת. צילצלתי לסבא וסבתא לבקש שהיא תישאר אצלם שבוע עד שאני והשותפה נחליט מה לעשות (לא היה אכפת לי לעזוב גם ת'דירה) והם הסכימו, אפילו שסבתא אמרה שלא כדאי לי כי כלבים זקנים נוטים לברוח מהבית שלהם כדי למות רחוק, והיא בטח תמות מהר והלב שלי ישבר. עכשיו היתה שאלה איך להסיע אותה אליהם. פתאום צלצל חבר טוב שלא ראיתי שנים. הוא אמר שהוא במקרה בת"א ורצה לקפוץ לבקר. סיפרתי לו מה קורה והוא הסיע אותנו בשמחה. ביחד רחצנו אותה ושמתי לה קולר.

בשבוע שהכלבה היתה אצל הורי קרה משהו מצחיק: באו גנבים ומכל הדברים שיש הם גנבו לה את הקולר מהצוואר! אבא שלי אמר: "הבאת כלבה טיפשה מאוד! אפילו לא נובחת!" כשחזרתי איתה לדירה אחרי שבוע היה ריב מטורף והשותפה צרחה עלי: את עושה רק מה שאת רוצה! בסוף היא עזבה, אני נשארתי, הגיע שותף, נכנסה עבודה אחרת, ואחרי חודשיים, באמצע טיול לילי עם קאיה פגשתי את אבא שלך. אחרי כמה חודשים התחלתי לעבוד מהבית והיא לידי.

– במה עבדת? במושבה חופשית?

– לא, זה היה לפני מושבה חופשית. עבדתי בקופירייטינג. יודע מה זה? אוי, סתכל איזה פרחים נחמדים שתלו פה בכיכר…

בעקבות הטיולים איתה התחלתי לצלם את השכונה בוידאו, עד שנולדת והכל התהפך והשתנה. עכשיו יש לי 140 שעות מצולמות, מלאות עלילות קאיה ועלילות אחרות, שאין לי מושג מתי יהיה לי זמן וכוח לצפות בהן….

קאיה מתה בקיץ שש שנים וחצי אחר כך, כשכבר גרנו בכרכור. היא לימדה אותי הרבה על זיקנה ועל סבלנות ועל מוות, כי בניגוד למה שסבתא אמרה היא בסוף מתה לי בידיים.

– אני זוכר. וקברנו אותה בגינה. ואיזה מעצבנים האנשים האלה שסללו אחר כך כביש על הקבר שלה!!!

היא היתה שם כשנולדת, ועזרה לך ללמוד ללכת ולא התעצבנה גם שמשכת לה בזנב וגם כשהכנסת לה אצבעות לעיניים, וגם כשלא היה לי כוח יותר לשטוף את הבית אחריה כל בוקר. פשוט ישבה והסתכלה עם העיניים החכמות שלה על כל מה שקורה ומיצמצה בהבנה.

זהו. הגענו לבית ספר.

המשך עלילות קאיה ביום אחר.

הראה עוד

27 thoughts on “קיוטה”

  1. אוי רונית, מעלה לי געגועים לסטלה שלי, האצילית והיפה שליוותה את ילדותי, אהבה אותי ללא תנאי והלכה איתי לכל מקום. כמה יופי ואהבה יש בחיה המדהימה הזאת. עיניים חכמות, ריסים ארוכים, אוזן אחת שמוטה, יוצאת איתי להרפתקאות, טיולים משותפים אחרי הגשם בואדיות הריחניים של הכרמל, קופצת איתי מעל גדרות, מחכה לי שעות בשער של בית ספר, קופצת עלי משמחה, מקשיבה לי כשאני עצובה.. תודה על הפוסט הזה ועל הכתיבה שלך. הזכרת לי.

  2. סיגל, הצעה מפתה, את לא יודעת לאן את נכנסת..
    בנוסף, צילמתי בדיגיטל 8 של פורמט כלאיים מוזר (עם צבעים מקסימים). להעביר את כל הקלטות להארד דיסק יעלה לי 10K שאין לי כרגע. אני ממשיכה להתפלל.
    וכל הכבוד על הזיכרון המדהים שלך! נכון, ליד הסברסים..

  3. מצטרפת להתרגשויות.. לנו יש את פומה, בת 3 וחצי שתחיה המדהימה!! אבל שבוע שעבר ראינו את הסרט "הצ'יקו" מבוסס על סיפור אמיתי מדהים ומרגש ובסוף בכינו!
    חפשו ביוטיוב ממליצה לכל אוהבי הכלבים (גם לאלה שלא..)

  4. ליבי נחמץ כשקראתי את הסיפור הנפלא שלך. הכלב הקשיש שלנו בן 17 וקשה לי מאד לסעוד אותו בזיקנתו.. הזכרת לי כמה חשוב למצוא את הכוח והאמפטיה לטפל בו (בעיקר לנקות אחריו כל בוקר..). אנחנו מגדלים אותו (או הוא אותנו?) מאז שהיה בן חודש ימים..

  5. 1. וידוי: אין לי מושג איך מריח פסנתר ישן. ומעולם, מעולם לא דיברתי מגרונו של ברמן
    2. לדמיין גנב שגונב קולר… ארנק, נייד,שנייה, לוקח את הלפטופ… ארצה…משיכה, הוצאת לשונית…ששש.. הנה! הקולר בידי!… מפתחות של האוטו…
    רונית, יש לך חיים מופלאים!

  6. אוהב את הקול שלך שמהדהד ומהדהד. את הדקויות והחדות. את מספרת סיפורים אחושלוקי. לנו יש את סנטה וקמילה וג'וניור. ועמנואל אמרה לאחרונה בקול שהייתה בו לחלוחית : "אבל סנטה ממש זקנה". ורק לאחרונה קראתי סיפור על משפחה שלמה שטבעה בניסיון להציל את הכלב שלהם , שיצא בסוף חי מהסיפר בניגוד אליהם. זר לא יבין זאת.

    והשיר של מוניקה סקס באמת מעצבן.

  7. אתן עושות לי חשק להמשיך לכתוב את עלילות קאיה…
    שהיתה תחקירנית צמרת וטריפיונרית קוסמית פי 15 ממני והובילה אותי למקומות בחוש הגישוש הכלבי שלה. חלק מהסיפורים כאמור מצולמים בוידאו… הלוואי שהיה לי את הזמן והכסף לעבד אותם לסדרת סרטונים קצרים.

כתיבת תגובה

Close