מאת: דני לסרי
"במקום אשר הרוח בלי מגור והראש נישא למעלה, במקום אשר התבונה חופשית לרוחה, במקום אשר לא התפוצצה האדמה לרסיסים וגבולים צרים אין בין החומות, במקום אשר יוצאים הדברים ממעמקי האמת, במקום אשר שולחת משאת הנפש את זרועותיה בלי מעצור אל כל שלם, במקום אשר פלגי השכל הזכים לא יאבדו בתוהו במידבר החול השמם אשר למצוות אנשים מתה ומלומדה, במקום אשר אתה הוא המוליך את הרוח למחשבות ולמעשים אשר תמיד נעלים –שם, אבי, בשמי החופשה האלה, תן נא וקמה לי ארץ חדשה." (טאגור)
לפעמים אני נשאל על ידי אנשים שבאים לבקר במיתר עד כמה התפשרתי עם הרעיון המקורי שהגיתי לפני שקרם עור וגידים והתבסס לממשות.
אני לא יודע מה לענות. איכשהו השאלה לא מנוסחת נכון מבחינתי. היא מושכת אותי לחפש בקרבי אחר אכזבה, אבל לא רק שאני מתקשה למצוא אותה אני מבין שבאופן עקרוני אני לא יכול למצוא אותה. זה כך משום שהרעיון של מיתר שהתקיים בראשי ועל הדפים לפני שהוקם, לא היה רק מן תיאוריה על מסגרת חינוכית, אלא בעיקר אמונה בחיים ובכוחם. במובן זה הגשמה איננה התאמה של ממשות פיסית עם רעיון סטטי, אלא התכוונות מתמדת ליצור ולפגוש את מה שמציעה המציאות. בעניין זה לא רק שלא נחלתי אכזבה, מדי יום אני עומד נפעם מול המופלא המתגלה לעיני כלמראה נס שלעולם לא הייתי מעז לחלום על אפשרות מציאותו.
הילדים הם נביעות של שכינה
אשנבים אל ממשות שוקקת חיים,
גילויים של עוצמה, של יצירתיות, של אור שקשה לדמיין כמותם.
ולא משום שהם אינם נתקעים לפעמים, מסתגרים, מתענים, מתקשים, מקשים, נמחקים אלא משום שהממשות אצלם כל כך קרובה לפני השטח. די לתת בהם אמון, להיכנס לאותו סוג של דיאלוג בעל האיכות הילדית, לשחרר איזה משהו ביחסי מבוגר ילד, להקשיב עם הלב, להסתכל בעיניים, כדי להרגיש בממש את המקור בעצם פעולתו. וגם המסתתרים שבהם, גם מי שהחיים הקשיחו את לבבם באלפי גינוני חסימה, גם אצלם, קרוב לפני השטח, אתה מגלה את המקור. וכשאתה משחרר את העוצמה הזו בתוך מסגרת שנותנת כבוד, בתוך קהילה שיש בה התכוונות לטוב, אהבה ליש, חוכמה של מנהיגות בוגרת, עולה וצומחת מציאות מופלאה. זה לא משהו שאנחנו המבוגרים עשינו, בעיקר למדנו איך לא להפריע.
יש ימים במיתר שהילדים כבר אינם מסוגלים להכיל את הדבר הזה. השמחה פורצת מהם באלפי חיבוקים ונתינות שהם מנסים להשפיע לכל עבר. נפשות שהיו מתעוותות בלחץ ההתניות מתיישרות עת יונקות שורשיהן ממקור משותף זה. במקום כזה גם הכעס, גם הכאב, שוקקים חיים. מבעד לדמעות של המריבה, לצער העושק, כבר מחוללות הנפשות. זה לא אומר שלא קשה לפעמים ואפילו מאוד קשה אבל הקושי הוא כל כך ממשי, כל כך חי, כל כך מלמד, כל כך קורן חוכמה, כל כך נחוץ לפעמים כדי להעיר אותנו, עד כי אתה חש שהוא טוב כמו האושר.
מוזר בעיני שכל כך מעט אנשים דיברו על הבריאות הצומחת ממפגש עם ילדים.
שלא גילו נביעה זו של התחדשות חיוניות וחוכמה.
לפעמים אני כמשוגע בעיני עצמי.
נדמה לי שכל מקום בו נגעו אצבעותיו של ילד קורן אור.
זה הסוס שעשה הילד מקופסת גפרורים שהוא פותח את "בטנה" ומכניס בה עשב כדי להאכיל את הסוס, זה הכתב הילדי שמנסה לחקות את אותיות המבוגרים, זה הציור האחר, הרצינות התהומית בה הוא דואג לבובת דוב ואחר כך משליך אותה, שורת המזלגות שאתה מגלה לפתע חבויה באיזו פינה כמסגירה את סודו של ילד שהיה שם והכניס בה סדר אישי, האבן המיוחדת שאסף והכניס לשקית, הצחוק שעולה בו מבדיחה של כלום, החיוך שלמראה המהתלה, משחקי הדמיון עם החיילים והמכוניות, ההתגוששויות הגופניות, השיחות האלה בין לבין על מהות העולם, על האותיות, על קולות שאי אפשר לכתוב אותם, על השעה הכי מאוחרות בלילה – "נרדמתי רק במאה בלילה", על המספר הכי גדול, ומי ברא את אלוהים. אני עומד מול כל אלה משתאה.
גם בתיאוריות הכי אוטופיות שלי לא הצלחתי להגיע לקרסולי החוויה הממשית. לא הצלחתי לדמיין שכל כך הרבה חבוי באדם, קרוב כל כך לפני השטח. אפשר היה לדמיין שיצא מקבוצה משורר אחד, אבל שכל ילד וילד הוא משורר, שעצם החיים הילדים הם שירה ופיוט, את זה לא יכולתי לתאר לעצמי.
***
דני לסרי הוא סופר, מחנך, הוגה דעות, יזם וניהל את בית ספר מיתר שבקיבוץ בית אורן ואת 'ניגונים' בפרדס חנה. חבר צוות באקדמיה הדיאלוגית וב"מקום ללימודי חינוך", ספריו עוסקים בפילוסופיה וחינוך, ביניהם: חינוך בביצת הפתעה, מקום לגדול, הארות לפילוסופיה של נוודים ואיפה הייתי לפני שנולדתי?.
ביום ג' 1/7/08 דני יתארח במרכז לתרבות חדשה בדיון על חינוך שעושה מקום לאדם
כיצד נראה חינוך שעושה מקום לאדם? מהיכן הוא שואב את כוחו? כיצד הוא מתמודד עם שאלת החופש והגבולות? מה היחס שלו ליחיד ולחברה וכיצד הוא משלב בין משמעות למכאניזם? החינוך הדיאלוגי שם את הדגש על מלאות היחסים בין אדם לאדם והוא רואה בעבודה עם הילדים הזמנה למפגש מעורר עם ממשות אמיתית וחיה. האם אנו יש לנו האומץ להיענות?
עלות 40 ש"ח. המרכז לתרבות חדשה, קדמה 18(מעל שופרסל שלי), כרכור. לפרטים והרשמה: ליאת 052.5201718 לאירועים נוספים שקורים במרכז לתרבות חדשה >>
"הילדים הם נביעות של שכינה"…שיואו! איזה תיאור מהמם…
לדעתי כל הורה חייב לעצמו פעם אחת לשמוע את דני לסרי…הוא פשוט מסתכל על הדברים כ"כ אחרת שזה פשוט מעורר השראה…
(ואני לא משוחדת, למרות שאני ב'ניגונים'…)