ילדיםכתיבה פרטית

קרב תרנגולים

שלשום רובין מצלצלת מהגן להגיד שהילד שפוך על הפוף, ושכדאי שאני אבוא לקחת אותו הביתה.
אנחנו מבלים את הבוקר ביחד בחיבוקים על השטיח, רואים קופיקו, הוא נרדם לשלוש שעות וקם כמעט בלי חום ואנחנו יוצאים לטיול ארוך בחוץ, יושבים על הספסל בגן שעשועים, מנשנשים שלווה ומתבוננים.

פוטי מסתפר

למחרת הוא מבקש יום חופש להתאוששות. בסדר. בא איתי לפגישה ולסיבובים, ואחר הצהריים כבר כל שאריות החלושס התנדפו ואינן. העליזות הכובשת שלו משתלטת על היום הנעים הזה ובאיזשהו רגע לפנות ערב הוא לוקח מספריים ומתחיל לספר את עצמו. אני מביאה לו מראה והוא יושב מולה ויוצר בורות לתפארת. ואחרי זה אנחנו עושים את המדורה הראשונה בבית הזה ומקלחת ולישון וכל הלילה שנתנו נודדת.

בבוקר הוא קם – אללה יסתור.
– אתה נראה כמו תרנגול מרוט
– אני חושב שאני נראה מצויין
– כן, אתה נראה מצויין, אבל התספורת הזאת לא משהו. מלא בורות. ממש כמו תרנגול מרוט!
– די!!! זה מעליב אותי!
– טוב טוב, לא התכוונתי להעליב אלא לתאר, הנה אני אצלם אותך מאחורה ותראה – זה באמת נראה כמו..
– ארררר!!!!!!!
מצלמת והוא רואה וזה מצחיק אותו אבל מה שלא מצחיק אותו זה הדימוי שבחרתי.
בוקר בטורים גבוהים בין שנינו.

בדרך לניגונים אנחנו מחפשים מספרה פתוחה כדי להעביר מכונה. לא נכנסת למושבה כי אין לי כח לחפש חניה, פונה דרך הבנקים לרח' הדקלים ושם המספרה סגורה וגם זאת ברחוב החרובים סגורה. אני מתחילה לאבד סבלנות. יאללה, שילך כבר ככה לגן. לא אכפת לי. אבל כשאנחנו יוצאים מרח' רבי עקיבא לכיוון רח' המעלה אני פתאום קולטת את סלון אבלין לכלות, שנראה פנוי יחסית בשמונה ורבע בבוקר ובפתחו עומדת ספרית נחמדה עם נס קפה בכוס זרוכית. יאללה, פה! אני מחנה את האוטו בספונטניות ואנחנו יוצאים. גבותיו של העלם זעופות, אבל הוא קואופרטיבי.

צביה מסלון אבלין שוקדת על ראשו החמוד עם מכונה. הוא מתמסר. בינתיים הסלון מתחיל להתמלא. כשהתספורת מסתיימת וצביה מסיימת להבריש לו את הראש עם טלק ריחני, אני מבררת כמה זה עולה, היא שואלת את אבלין (הם לא מספרים שם ילדים אף פעם) ומסבירה לה את הסיטואציה. אבלין, שמעולם לא פגשתי אותה עד הבוקר הזה, מחייכת ומחווה בידה בנדיבות ששמורה לשמחות משפחתיות ואומרת: שום דבר.

וואו! תודה!!

אנחנו עולים לניגונים. בדרך הוא מנסה להמשיך את הריב אבל אני אומרת לו שיעזוב אותי באמאשלו כי אני לפני הקפה של הבוקר. הוא חושב רגע ואז שולף:
– זה ביטוי או שזה באמת?
– זה באמת, אבל אתה צודק, זה באמת נשמע כמו ביטוי…

מגיעים בשמחה ומתקבלים באהבה ולפני שאני הולכת הוא מתקרב אלי, מחבק ואומר:
– אני אוהב אותך תרנגולת…

מתה על הילד הזה.

הראה עוד

3 thoughts on “קרב תרנגולים”

  1. יו. איך את מרגשת אותי בקטנות שלך… שמחת הפשטות אין עליה.
    גוללת קצת למטה ומתפעלת:את מבינה את התנודה שלך? ואיך היא מהדהדת הלאה? (כוונה: מה שלך נראה מובן מאליו- להתעמק באתרים- בוני- בלוגים ופליקרים-למינהם- לא היה עולה על דעתי ודעת עוד כמה אנשים לעולם… והנה- את משפריצה עלינו את הידע לך בנדיבות שכזו…)
    אז כמו שאומרים הטרמפיסטים הקשישים המזדמנים לאוטו – שתזכי למצוות, שתבוא עליך ברכה, שתזכי לשידוך במהרה, שתזכי שוב למצוות וטפו טפו טפו….

כתיבת תגובה

Close