מאות אלפי מילים נשפכו על מחיקת החוב של נוחי דנקנר (אבל בטח לא 150 מיליון). רובן ככולן נגד ההסדר והוויתור על הסכום העצום. גם אני זעמתי וכעסתי (אך לא הופתעתי) כששמעתי על מחיקת החוב. אבל אז נזכרתי שלכל מטבע, גם של 150 מיליון, יש שני צדדים. ושלכל "לא!" צריכה להיות אלטרנטיבה. ולפעמים מתוך כעס וזעם אנחנו שוכחים לגמרי את המטרה, את מי שעומד מולנו ושלכל מציאות יש כמה זוויות ראייה. אז על אף שאני שמח מאוד שביטלו את המחיקה, אני מבין שהתמוטטות הפירמידה שלו תשפיע על כולנו. וכדי להבין את זה טוב יותר, הנה מייל שנשלח אלי ע"י יזם ואיש עסקים אמיד שאני מכיר:
"מנצלים את הציבור פעמיים!
פעם אחת שלקחו ממנו את הכסף ופעם אחת שמסיטים אותו, בלי להבין לאן כל זה יוביל…מכיוון שזה מורכב וחשוב לי שתבין, אנסה בדרך של משל:
תחשוב שנוחי (טייקון אחר) הוא עץ שגדל על ידי הזרקה של ויטמינים וסטרואידים וצימח ענפים ענקיים תוך זמן קצר. כולם התלהבו מזה והללו את השיטה, העץ סיפק פרי וצל במשך עשור. חלק גדול מהקהל יושב על אחד הענפים, חלקם מתחתיו. הקהל מתחיל להתלונן שהפירות כבר לא טעימים והצל גם לא מי יודע מה.
מכיוון שהעץ לא צמח באופן טבעי הוא חולה, העץ מפסיק לתת פרי, מפסיק לתת צל. העץ דורש עוד סטרואידים… המגדלים מסרבים ודורשים תוכנית גמילה. אחרי משא ומתן ארוך ומתיש העץ והמגדלים מגיעים לידי הסכמה, אך משהו שנמצא על הענף מגלה שהענף חולה… (הוא כועס על העץ שהפסיק לתת פרי וצל ויוצא נגד תוכנית הגמילה) ואומר ״העץ הזה גדל על סטרואידים וויטמינים הוא לא עץ בריא״ ומעודד את כל הקהל להתחיל לקפוץ על הענף כדי לשבור אותו וכולם קופצים בקצב (יש אנרגיה אדירה כיף אדיר, סוף סוף כולם מאוחדים)… והכל כדי לשבור את הענף הרקוב.
ואני שיושב על הענף, רואה את התמונה… ומבין את ההשלכות… ומנסה לשכנע אחד מהם, אם הענף יתמוטט הלך עלינו.
אבל כולם מסבירים לי שהענף רקוב, צריך לחתוך אותו, זו הייתה טעות שהוא גדל על ידי סטרואידים וויטמינים.
ומשכנעים אותי להמשיך לקפוץ, ולהמשיך לעודד…הסטרואידים הם כספי הפנסיה שהועברו משליטת הבנקים לידי חברות הביטוח וגופי השקעה פרטיים (ועדת בכר), מהלך שייצר עודף אדיר של כספים שחיפשו משקיעים.
במקביל בנק ישראל הוציא הנחיה המגבילה את בבנקים ממתן הלוואות ענק לאנשי עסקים (מגבלת לווה בודד). נוצר וואקום אדיר שניתב את כספי הפנסיה לעסקים גדולים. חלק גדול מהטייקונים לא הצליח להשתלט על הכספים והביא אותם לחדלות פרעון. את התוצאות אנחנו רואים היום!הייתה כאן סיסטמה שהרבה נהנו ממנה, כולל אנשי הפנסיה. היא לא הייתה נכונה וצריך למצוא את הדרך לתקן אותה בדרך פחות מסוכנת."
וכדי לפשט עוד את מה שהוא אומר – תחשבו שחברה (Company) של מישהו חייבת לכם (רק) מאה וחמישים אלף ש"ח והיא בדרך לפשוט רגל. הוא מציע לכם מאה עכשיו ועוד חמישים אם וכאשר יוכל בעתיד. אתם לא מסכימים והולכים לעו"ד "ותובעים לו את הצורה". העו"ד גורם לפירוק החברה ולחלוקת הנכסים שלה לכל מי שהיא חייבת לו (אתם לא לבד). כל העובדים בחברה מפוטרים וכל ההסכמים וההבטחות שקשורות לחברה הולכים לאיבוד. בסוף אתם מקבלים 50 אלף, משלמים חצי לעו"ד ונשארים עם 25 אלף… אז נשארתם צודקים אבל לא ממש חכמים. נכון שהמקרה כאן לא זהה (אבל זה לא שלבנק לאומי או לנו יהיו 150 מיליון יותר – יהיו 300 מיליון פחות! שאותם הבנק צריך להשלים ע"י גביה מאחרים…) ומה שהכי מטריף הוא שזאת שיטה שהולכת וחוזרת על עצמה. ושמעורבים כאן קרובי משפחה ועסקנים שרוקמים קומבינות בינם לבין עצמם.
בנוסף, צריך לשים לב שמדובר כאן במאה וחמישים מיליון (שזה המון) ובנושא תמלוגי הגז, שהוסט מן הדיון, מדובר על פי 6,000 (!) – על 900 מיליארד. קצת כמו שכולנו בוכים (בצדק) על אי השיוויון בנטל וכל הכסף שהולך לחרדים, כאשר נשפכו מיליארדים על סלילת כבישים ותשתיות בהתנחלויות.
מה שהכי משמח אותי בעניין של נוחי הוא הוכחת כוחה של הרשת החברתית והחזרה של הכוח אל העם.
ולי השבוע עיקלו את חשבון הבנק. הסיבה: חוב מים ממרץ-אפריל 2001 (!) לעירית ת"א. הסכום לתשלום: 356 ש"ח, בעצם 416 ש"ח, כולל הוצאות עו"ד. מי שומר קבלות 12 שנים אחורה? אני לא. כדי להשמיש את החשבון הייתי צריכה קודם כל לשלם ורק אחר כך להגיש קובלנה. לשמחתי הצלחתי לשמור על קול שפוי מול הפקידה. לשאול לאן הם שלחו את ההתראה. מסתבר שלבית שהתגוררתי בו לפני 6 שנים. "אני אברר ואחזור אלייך" אמרה הפקידה. ואכן חזרה. שילמתי בסוף 106 ש"ח. לא בטוח בכלל שהייתי חייבת את זה, 12 שנים אחורה זה באמת רחוק. האזרח הקטן חשוף לזרועות הארוכות של גופים ציבוריים שרשאים לעקל חשבונות ועוד בסוף לומר תודה שמפחיתים לו את הקנס. עצ'בים.
בקיצור, אני לא מרחמת על נוחי.
להיות אזרח קטן זה הרבה פחות נוח.
איזה יופי של ספין.
בואו נשמור על הטייקונים, בעלי חובות הענק וההטבות במיסים המופלגות כי הם העץ הנותן פרי.
היחידים שזוכים לפירות מהעץ הם הטייקונים והקרובים אליהם.
מי שיש לו חובות צריך להחזיר אותם. מי שלא מסוגל לנהל עסק, צריך למכור אותו.
מצד אחד הבנקים מנהלים מלחמת חורמה על כל חוב של עשרות אלפי שקלים של אנשים פרטיים.
מצד שני מוותרים על מיליוני שקלים בהסדרי חוב.
ועדת בכר היא בדיוק אותה רעה חולה, שהעבירה את כל כספי הפנסיה שלנו לידי הטייקונים שהימרו בהם בכל מיני הרפתקאות נדל"ן ושאר השקעות מסוכנות בניכר.
המאבק הוא אותו המאבק:
הסדר החוב של דנקנר, תמלוגי הגז, ועדת בכר, חוק הרווחים הכלואים.