התפתחות האתרטורים אישייםכלליכתיבה פרטית

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 3 – הטור של שחר בסטקר

בעירום

 

[לטור השני: הרגע הזה]

 

רוצה לספר לכם על מערכת היחסים הכי דפוקה בחיי.

אומרת בלב שלם וגאה שכל מערכות היחסים בחיי, עם האנשים הקרובים והרחוקים לי טובות, בריאות, מאוזנות, משתדלות.
אנושיות כמובן, לא מושלמות, אבל עושות לי טוב, ממלאות אותי.
רובן ככולן מאופיינות בסה"כ בהדדיות, שותפות, תקשורת, התפתחות, כנות, איזון, אהבה.

יש רק אחת שממש נעלמה לי מהרדאר לאורך שנים.
זה לא שהיא תמיד הייתה מנותקת. הרי נולדנו אחד, אבל עם השנים, הלכנו והתרחקנו.

אני והגוף שלי.

מערכת היחסים הדפוקה של חיי.

כשאני עוצרת להתבונן על הקשר הזה אני מבינה בעצב גדול(!) שמה שיש בה זה:

שליטה שלי בו, חוסר איזון.
ציפיות לא ריאליות שבצידן אכזבות.
חירשות ועיוורון מצדי : לא רואה אותו. לא קשובה אליו. כמעט מתעללת בו.
לא קשובה לצרכיו, לא עוצרת להעניק לו רוך, מנוחה, הזנה טובה.
לא מקבלת אותו כמו שהוא, מבואסת עליו, כועסת עליו.
חונקת אותו בגבולות ומגבלות, משתקת אותו, חוסמת אותו לעיתים.
לוקחת ממנו את החופש הענק הפוטנציאלי שנולד איתו.
כמעט ולא רואה את ה'יש' ומתמקדת ב'אין'.
לא רואה כמה הוא יפה, בריא, חזק, גאוני!!

כפוית טובה שכמותי.

והוא מצדו?
מעניק לי ברוחב לב.
בריא בשבילי (טפו חמסה).
מתפקד, מאפשר לי, מפרגן לי.
מרים אותי כל בוקר, מרדים אותי כל לילה.
הרה פעמיים, ילד פעמיים, ייצר חלב, מחמם בגופו את גופם של אהוביי.
מאפשר לי מיניות מהנה ושופעת.
מצידו השמיים הם הגבול, החופש הוא אינסופי.
הוא מעניק לי ללא תנאי, אוהב אותי,
העבד שלי, הולך אחרי כעיוור.

אין פה לא הדדיות ולא הערכה,
אין פה שותפות, אין הוקרה.
אין באמת אהבה.

וכשאני אומרת את זה, ומבינה את זה יותר לעומק בתקופה לאחרונה…
עולה בי עצב עמוק כמו בור בחזה, כמו משהו שמושך אותי עמוק פנימה לתחושה של חוסר, שיתוק, חולשה.

כי למה??? איפה ההיגיון?

אני כל כך טובה עם אנשים, בונה ומפתחת מערכות יחסים טובות ומזינות….
ואת גופי הפיזי משאירה מאחור?

והרי אני מבינה: שאנחנו בני-האדם יצורים פיזיים קודם כל.
חווים את החיים דרך הגוף, הוא המפתח שלנו כמעט להכל.
גם לאינטימיות, קרבה, תקשורת, עונג, תובנות, חיבור, הנאה…
הגוף שלנו הוא רדאר, הוא מסנן, הוא מפתח, הוא מצע לאושר.

והרי אני יודעת גם: שכל חיבור עם החוץ מתחיל מחיבור עם הפנים;
ושחיבור עם הגוף מאפשר אינטימיות אמיתית ועמוקה, כזו שבידיה לרפא הכל.

אז כשאני מבינה את זה, עצוב לי.
וכשאני שוהה קצת עם העצב הזה, מסתכלת בו בכנות בלבן של העיניים, נותנת לו מקום…
אז –
העצב הופך לתחושה המוכרת של חוסר-שקט בגוף, נמלול כזה בידיים, חשמל.
מערכת עצבים שרוצה לפרוק, להעביר את התחושה, להעלים אותה.
הגוף קורא לי: "שחר, תקשיבי לי רגע!"
ושוב, האינסטינקט הוא להעביר את התחושה הלא נעימה שלו, להתעלם ממנו.

מיד אני רוצה לנער מעלי כל חוסר שקט.
עוברת לתפקוד, משימתיות מטורפת, ריצה מדבר לדבר, לא עוצרת.
כך אני מאלחשת אותו, משתיקה אותו.

ואז הוא מוריד את ראשו,

העיניים שחיפשו את מבטי מוותרות (אך לא מתייאשות ממני).
ולמרות זאת,

הוא ממשיך לאהוב אותי בכל מעודו.

לאחרונה חוויתי בעוצמה את התובנה הזו וזה גורם לי לשאול שאלות על כל מערכות היחסים האחרות שיש לי בחיים.

ומתוכי מבעבעות המילים:

"גוף שלי,
אהוב שלי.
אני לומדת אותנו עכשיו,
אני מבינה לאט-לאט עוד ועוד.

אני מבטיחה להשתדל, לא מבטיחה לקיים.

אני רואה אותך עכשיו,
אני מרגישה את האהבה שלך ומודה עליה.
מודה עליך.

מבקשת ממך
סליחה.

שלך לנצח,
אני"

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close