ראש השנה – סוף דברים, תחילת שנה

[אילת מלמד]

ימים נוראים, ככה קוראים להם, בשבילי הם ימים מוארים, של הרמוניה פנימית ושקט. בית הכנסת הוא בית בשבילי, והניגונים של הימים האלה הם המגע הכי עמוק של היהדות בנפש שלי. משפחתי היא משפחת חזנים, שליחי ציבור, עוברים לפני התיבה, עד שזקנתם מכניעה אותם, לרוב בלייב, על התיבה. אני זוכרת את סבא מתמוטט על הדוכן ועוזרים לו לצאת החוצה להמתין לאמבולנס, ואת אבא קופץ ממקומו ומחליף אותו מהפיוט בו הפסיק. החיים יכולים להיגמר, אמרה המחווה הזו, אבל הניגון לא.

כילדה הייתי עומדת מאחרי אבא בגב עזרת הנשים, בקו אווירי ישר מאחריו, עומדת ושרה איתו את כל הקטעים השמורים לחזן בלבד. היתה בי אמונה שכל עוד אני עומדת ושרה, לאבא שלי קל יותר לעמוד ולשיר, תמיד דומעת כשהוא פותח במילים:

"הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ

נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ

עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ

לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא

הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי

אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי…"

נוראות הימים האלה, היא בעוצמתם וגדולתם, כימים בהם אנחנו עוצרים את חיינו ונכנסים אל תוך הנפש במעמד הקהל, מכים על חטאים קולטיביים, ובודקים עשר פעמים במהלך יום הכיפורים, איפה זה נוגע בנו. אנחנו מוחלים ונמחלים, מוחקים ונמחקים, מקלפים עצמינו מאינסוף שכבות חולין, שיגרה, סיאובים ושיכחות ומגיעים אל היהלום שיושב בבסיסנו, אותה נשמה זכה שהתלבשה בגוף כשקיבלנו במתנה חיים.

לפני שנתיים, לראשונה מזה 14 שנה, בלי ילדים בראש השנה, חגגתי את ראש השנה בכפר האקולוגי, ורטיגו, בנתיב הל"ה. על ריצפת העץ שאני כל כך אוהבת יכולתי לראשונה לרקוד את התפילה, לנוע את המילים ולעוף על גבי ניגונים אל עצמי בנחת רוח שאין בה ילדים וצרכיהם, אורחים ומעמסם, בישולים וטינופם. הגעתי לשם, לבדי, אל הלא נודע. מבקשת לעצמי שתי בקשות, האחת, לחזור ולהאמין בטוב, והשניה, למצוא חמלה כלפי אלה שפגעו בי.

שנה רעה היתה השנה שהסתיימה באותו ראש השנה, התגרשתי בכאב, אבי ילדיי היה אז קשה אלי ומנוכר, ילדיי תועים, אז למדתי מהם כאביי נפש, עם כל קשיי הזוגיות, המעבר מביחד ללבד היה יותר מהכל מכאיב. הנפש כאבה עד שהגוף כמעט ולא יכול היה לשאת אותה עוד, חוויית אבל והבל וריק. החלל זעק מכאב, ואני שחייבת לייצר דרמות הצלחתי להביא עלי, שלא במודע, דרמות משנה שאיימו עלי ועל ילדיי והביאו פירוק חיצוני שהלם את הפירוק הפנימי אותו חוויתי. אם לבד, אז שיא הלבד, אם כאב אז שיא הכאב, אם אובדן אז שיא האובדן. אם פחדתי שכשאתן דרור לרצונותיי האותנטיים וליצירה המבערת בתוכי כאש תמיד, העולם כולו יישרף, אזי, העולם כולו נשרף. או לפחות כך זה הרגיש.

באותו ראש השנה בורטיגו, ביקשתי מחילה לעצמי קודם כל, על האש והאשמה, על חורבן הבית הקולוסאלי שייצרתי באותה השנה, ומתוך המחילה ביקשתי מחילה פנימית וחמלה עמוקה לקמים עלי לרעה, למוציאים שם רע, לממציאים, למנסים להעלים את מהותי וגירושיי.

בבוקר ההוא, לצלילי תפילת שחרית איטית ומנוגנת נעים ורחוק, ישבתי למדיטציית בוקר, מרגישה בגופי את אותה חמלה מיוחלת, וכשסיימתי את המדיטציה בערו לי הידיים באנרגיית ריפוי מפתיעה ומרגשת. משהו נפתח שם, משהו ששינה את חוויית החיים ואת החיים בכלל. מסע חדש נפתח. האש שהפכה ללהבה מצאה את דרכה והפכה לאנרגיית ריפוי. דרך חדשה של גילוי ולמידה החלה. מהידיים החדשות שלי בקע ניגון תפילת מוסף של אבא, "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד", מצאתי את עצמי מבינה, שהפכתי להיות, בדרכי שלי, שליחת ציבור. במקום אחר באותו הזמן, אבא, אחרי ארבעים שנות חזנות, איבד את הקול על הדוכן. שתק. עשרה ימים אחר כך, ביום הכיפורים, בביתו, עוד אניח ידיים חמות על חזהו ומיתרי קולו, עוד ארגיע את מצחו ואתן לו שנת בוקר טובה שאחריה יעבור לפני התיבה בניגון עוצמתי בכנותו. אחר כך יכריז על פרישה. אני וילדיי, שזכינו לשמוע את אותה תפילה אחרונה, בוכים ומתפעמים מהאיש הזה בן השמונים וכוחו, יצאנו בשקט מבית הכנסת, אני רק לחשתי לילדיי: "תזכרו את התפילה הזו היטב, כי לא תשמעו יפה ממנה".

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרשת וילך)

ספר דברים, הוא ספר שהולך ותופס תאוצה חרדתית, החששות והמצוות הולכות בהדרגה והופכות להפחדות שהופכות לאיומים ובשיאן הן קללות מצמיתות. כמה עוד עונשים אפשר להמציא כדי ליישר את העם הזה? הרי אין כבר לאן להסלים. ואז אלוהים קורא למשה ואומר לו: העם יחטא, זה לא יעזור לך, זה חזק ממנו, העם יחטא וילך אחרי אלוהים אחרים ויישכח את כל הטוב, ואני אסתיר את פניי ממנו, ויהיה רע מאוד. לפני שתיפרד מהם תן להם שירה, שירת האזינו, שירה שמזמינה הקשבה למה שמעבר למילים ולמציאות, תתן להם ניגון. וכשהם ימצאו את עצמם באפילה, בתקופות בהם אין אלוהים בין בני האדם, כשאחיהם ואהוביהם יפנו להם עורף ואויבים חזקים מהם יישרפו את ביתם ואת בית מקדשם ויגלו אותם מעל אדמתם, בתקופה איומה של הסתר פנים, מכל חמשת החומשים תישאר להם השירה. בתוך הניגון הזה, תמיד יהיה להם אבא, כשיאמרו את המילים, לעולם לא יהיו לבד. כל עוד הניגון מלחלח את שפתיהם כמו מים זכים לצמא במדבר, הם ידעו שאחרי הכל ומאחרי הכל יש אלוהים, והוא מלווה אותם במבט מרחוק, רואה את כאבם ושומע את צעקתם, מחכה שיגלו מחדש את האלוהים שבקרבם ואז יוכל סופסוף לגלות פניו ולשוב.

הימים האלה, נוראים ומלאי יראה ואהבה. הבית הישן כבר נחרב ואחר הולך ונבנה תחתיו. בדרכי החופשית, לעתים אני מרגישה בגלות, רחוקה מבית ילדותי ההוא. רק לשירה הזו יש כוח שמחבר אותי נקי ופשוט, בית הכנסת הוא בית לנצח, וכשמתנגן בי הניגון ההוא, בקול הבריטון המערסל של אבא, מלווה בקול הבס העמוק של סבא, תמיד יש בי אלוהים.

שנה של מחילה וחמלה בתוכנו ובעולם הסובב אותנו

אהבת אמת ושנה טובה ומבורכת

חג שמח ושבת שלום

אילת.

—
לכבוד יום הולדת 80 של אבא לקחנו אותו לאולפן הקלטות. לאחת ההקלטות הגענו גם אנחנו, הילדים, להקליט את קולות הרקע. אבא הקליט הכל בטייק אחד, להפתעת הטכנאי שרגיל לעבוד עם זמרים מקצועיים. אחרי הכל, בבית הכנסת אין עריכה ואפקטים, הכל ב"לייב":