טורים אישייםכתיבה פרטית
שבע דקות על האש / רודי סעדה
[רודי סעדה]
ימים גשומים עוברים עלי, טיפות של מילים מציפות אותי, ממלאות שלוליות משפטים, נהרות נהרות של פסקאות, שיטפונות שסוחפים זיכרונות לים המתרחב של סיפור חיי שאני לומד לתסרט אותו כל פעם מחדש. בקור הזה של הימים האחרונים, שממש חודר לי לעצמות אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות שולח כפות ידיים אל תנור הספירלה הישן, להטעין אותן מחדש, בהביטי בסלילים האדומים, חושיי מתעוררים אל רגע אחד מיוחד במינו, רגע מטורף, הזוי, קסום, מחריד, לא באמת יודע איך לקרוא לו, רגע אחד שהתרחש באביב, לא מזמן דווקא, ממש לפני שנה ותשעה חודשים.
ישנם רגעים בחיים, שהם פשוט רגעים, קפואים בממלכת הזמן והזיכרון, רגעים נצחיים עוצרי נשימה שחרוטים לי בזיכרון כמו קעקוע נפשי, רגעים שכאלה הם בלתי נשכחים וראויים שיספרו אותם, רגע אחד שכזה הייתי רוצה להעביר פה במילים. אבל איך אפשר להעביר תמונת מציאות שכזו שבו הזמן עוצר מלכת והמציאות כמו קפאה על מקומה, ככל שאני מאפשר לעט הנובע לקשט את השורות בדיו הוא נעצר, הדמיון ואוצר המילים שלי עדיין אינם מצליחים למלל את התחושות, כל ניסיון לצקת מילים לחוויה הזו עולה לי בתסכול, הלוואי והייתה לי כניסת USB למיינד, ועם כאבל הייתם יכולים לחוות את הרגע הזה. אבל אין לי חיבור כזה, ואני כמעט מתייאש, אבל אוֹל אִין, ואני נזכר למה בכלל אני כותב, ולו רק כדי ללמד את עצמי לכתוב, דווקא את הרגעים האלו, זאת המשימה שלי שהחלה לפני 3.5 שנים, וקבעה החלטה נחושה בכל שבת לאתגר את עצמי בסיפור חיים, מה שיוצא יוצא. אוֹל אִין.
אז אני והמילים שייכתבו כאן יהיו הכאבל הזה. עד כמה שיש כוח למילים, זכרו, הן מילים, פיקסלים, מקודדים למשמעות רחוקה יותר לצלקות הזמן של החיים, רק הדמיון יוכל להתעלות מעליהן. עד כמה שאפשר, כנסו איתי לראש, דרך האותיות, סימני הפיסוק וקצב הקריאה, במראות שאתאר כנסו יחד להזיה הזו שמצאתי את עצמי בה, רגע בלתי נשכח שמוסמרתי אליו, על דם, עשן, אש ושכול אחד. לסיפור הזה אני קורא "שבע דקות על האש".
***
26 באפריל 2015.
אם הייתם ציפור שיושבת על משקוף דלת הכניסה לסלון בדירת הקרקע שבה אני גר ברחוב הפלמ"ח בגבעתיים זאת התפאורה שהייתה מתגלה לפניכם: הייתם מבחינים בחדר גדול יחסית, זהו הסלון. אם הייתם מסיטים מבט שמאלה הייתם פוגשים בספה תלת מושבית אפורה ולידה ערסל ישיבה בצבע בז' תלוי בחבל מהתקרה, מולם במרחק שני מטר תלויה על הקיר טלוויזיה 50 אינץ'. אם הייתם מיישרים את המבט ממש בקו ישר מן המשקוף הייתם מבחינים בבירור בחלון הזכוכית הגדול, עם התריסים הישנים, שדרכו קרני השמש צובעים את קירות הסלון בסִילוּאֵטוֹת מרצדות מעלי העץ שבחוץ. מבעד לחלון היה משתקף לכם הנוף של דירת הקרקע הזו, חצר ירוקה ובה עץ לימון, מיד אחריה חומה קטנה ומדרכה, ליד המדרכה בשביל הגישה לבניין הייתם מבחינים במלוּנת בטון קטנה ובתוכה פח זבל ירוק שהצחנה שלו חודרת לתוך הבית, הרשו לדמיון לערב גם את חוש הריח שלכם, כביש חד סיטרי חוצה לכם הנוף הנגלה בצורה אופקית. אם הציפור שהיא אתם הייתה פורסת כנפיים ומתעופפת לרגע החוצה מהחלון ומביטה השמימה הייתה מתגלה לפניכם תמונה אידיאלית של שמים כחולים זרועי ענני כבשים.
זהו יום רגיל.
חזרה למשקוף, בין הספה האפורה לטלוויזיה, הייתם מבחינים בי, לבוש בטרנינג אפור וחולצה קצרה חומה, כפות רגליי מכוסות בגרביים לבנים, ורגלי משוּכלוֹת בישיבה מזרחית, עיני עצומות ברוגע, גבי זקוף ושתי כפות ידיי על ברכיי. אני מתרגל ויפאסנה והשעה כעת 11:31, אני יושב כך כבר 53 דקות.
***
לפני יומיים חזרתי מסין והגוף שלי מלא בגֶ'ט לֶג, לפי התכנון שהצבתי לעצמי, בשעה הזו הייתי אמור לנקות בסבון ואקונומיקה את מלוּנת הבטון של הפח הירוק שהצחנה הבלתי נסבלת שלו חודרת לי לארבע קירות הבית, מה שעיריית גבעתיים לא תעשה אני אעשה, חזרתי מלא מוטיבציה מסין, ולפי התכנון הקדשתי לכך חצי שעה לא יותר, אבל הגוף שלי היה רחוק מלוח הזמנים של המוטיבציה, והוא סירב לקום הבוקר בזמן, מה זה סירב, שעתיים איחור הוא קם על אף שעון המעורר שלא הפסיק להטריד עד שנכנע בנודניק השלישי. כל היום שלי התארך, התעוררתי ממש לפני שעה, ועל תרגול הוויפאסנה היומי שלי אני לא מוותר, אין מצב. כעס, עצבים והאשמה עצמית ליוו אותי כשהתיישבתי לישיבה המזרחית הזו, היו צריכים לחלוף לא מעט נשימות כדי שאוכל לקבל את הרגע הנוכחי הזה, שזה מה שזה, והיום הזה יאחר קצת, מה קרה, נחתת לפני יומיים. תירגע כבר רודי.
אני מודט כבר 53 דקות, ממושמע לנשימות שמלוות אותי, גופי זקוף מתמיד, תודעתי סוקרת את גופי ולאורך התרגול לא זזתי אפילו מילימטר, כבר שמונה חודשים שאני מתרגל ויפאסנה, אבל הפעם זאת מדיטציה עמוקה, אולי זה הגֶ'ט לֶג, אולי החזרה מסין, באמת שאני לא יודע, הנשימות כמו שורשים שורשים נטעו אותי עמוק עמוק לעצמי, עד ששכחתי את עצמי בתוך העצמי. אף פעם אינני יודע מה זאת מדיטציה טובה או לא טובה, כל מדיטציה היא מדיטציה, אבל הפעם היה לי חזק, כאילו באמת שלא הייתי פה. ואז בתוך כל הנשימות האיטיות האלה, בתוך המרחב הצלול שהתודעה נשאה אותי אליה, שבע דקות לפני שהאפליקציה בפלאפון תיתן בגוֹנג ותבשר שעברה שעה. נשמע בום גדול.
כשאני כותב בום גדול אני מתכוון זכוכיות מתנפצות.
בום גדול.
בום גדול זה תריסים מתפרקים מהמסילות שלהן ומתפזרים לכל עבר.
בום גדול זה עשן שחור שצובע את הנוף מהחלון.
בום גדול זה קרע בעור התוף שבאוזניים שלי.
בום גדול.
מהמרחב הצלול שבו אני נמצא, הבום הזה מקשט את עצמו בספירלות אדומות, עד כמה שהבום הזה היה חזק, המודעות שלי קיבלה אותו באיחור כמו צל שאיחר לבוא מרחוק, אבל הוא הגיע, כמו גדול הוא הגיע הוא ופמליית המחשבות שאיתו שלכלכו את השקט שהייתי שרוי בו זה זמן רב, מחשבה כמו שובל ציפור חלפה לי בתודעה 'משהו קרה', ואז שאלה 'מה בעצם קרה?' ואז עוד מחשבה 'אולי מישהו צריך עזרה' ועוד מחשבה 'זה היה בום חזק נכון?' מחשבות מחשבות ושאלות שאלות החלו להעירם בשדה השקט של התודעה. החלטתי לפקוח עיניים, הסִילוּאֵטוֹת כבר לא ריצדו על הקירות ובמקומן עשן שחור מילא את החדר, שברי זכוכיות על הרצפה, תריסים פוזרו בבית. לא היה לי ספק. משהו בהחלט קרה.
וזה מגיע מבחוץ.
הפניתי מבט לחלון, מהישיבה המזרחית הנמוכה לא הבחנתי בדבר אז החלטתי לקום, זאת הייתה החלטה טיפשית, 53 דקות בלי תזוזה, הרגליים שלי נרדמו וקרסתי לרצפה כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים.
ישוב על הישבן התחלתי בנמרצות לנער את הרגליים, להחזיר חמצן לנמלים שזוחלות לי שם, אספתי את הטלפון שמולי, עוד שבע דקות לסיום המדיטציה הטיימר ציין בפניי. התחושה לרגליים חזרה, התרוממתי, ויצאתי מדַדֶה לכיוון הדלת, ביציאה מהדלת השתהיתי אני לא יכול לצאת ככה צולע, עוד יחשבו שאני זה הפצוע, אנשים יגישו לי עזרה, ואז אני ארגיש ממש לא נעים, הפדיחה הזו שאני אצטרך להסביר להם 'חבר'ה זה לא אני, נו די, תעזבו אותי אני מאלה שבאו לעזור, אני לא צריך עזרה, די תעזוב אותי אדוני' הפחד מהפדיחה הזו גרם לי לנער עוד יותר את הרגליים עד ליציבות מלאה. חציתי את הדלת וצעדתי בשביל הגישה לבניין. ההליכה הייתה מדוּדה, פסעתי באיטיות, כאילו המדיטציה המשיכה איתי גם את הדרך הזו, צעדתי לאט, הליכה מדיטטיבית, לא כי רציתי, פשוט כי ככה יצא. אם תרגלתם פעם מדיטציית זן, חלק מהמדיטציה משלבים גם הליכה, בערנות מרימים כף רגל אחת ומניחים אותה על העקב ואז קשת כף הרגל ואז כריות האצבעות, ואז הרגל השנייה, לאט לאט, וחוזר חלילה, וכך צעדתי בשביל היציאה לרחוב, פסיעות קטנות, כמו לוליין על חוט בקרקס, כף רגל עולה כף רגל יורדת, כל צעד שכזה מכניס אותי עוד ועוד לסרט ההזוי והמטורף שאני הולך לחוות עכשיו. הליכה מהפנטת שכל צעד ממנה סוגר את דלתות החושים, ומכניס אותי פנימה למציאות אחרת, אז כמוני, עם הצעדים כנסו גם אתם איתי לסרט הזה.
ככל שאני מתרחק מחושיי, ככה אני מתקדם לתמונת המציאות המתגלמת לפני, צעד ראשון, כף רגל עולה כף רגל יורדת ואני מבחין בעשן סמיך ושחור, כף רגל עולה כף רגל יורדת, ומתגלים בפניי להבות אש כתומות, כף רגל עולה כף רגל יורדת, זוהי מכונית שרופה, כף רגל עולה כף רגל יורדת ואיתה ההבנה.
זאת מכונית תופת.
אני מתקרב אל המכונית, אני במרחק אמה ממנה, להבות האש מלטפות אותי כמו וילון ברוח, אבל לי זה משום מה לא מזיז, אני לא מרגיש חום או צריבה וגם לא שומע קולות, אולי זה הפיצוץ ששרט לי את עור התוף, לא יודע, זה גם לא משנה, כמו ילד אני מוקסם מהחוויה הצבעונית שנסחפתי אליה. דממת אל חוט בחושיי.
שקט שקט.
לצד הרכב, מטר בודד ממנו מתגלות בשדה הראייה שלי שתי דמויות, אני מטה את הראש, ואני מזהה שהן שתי גופות אדם ששרועות שם בתפר הזה בין הכביש למדרכה, הפיצוץ כנראה הדף אותם אל חומת מלוּנת הבטון של הפח, וכמו כדור חזרו חזרה.
אני צועד אליהם, באיטיות, כף רגל עולה כף רגל יורדת, אני חוצה את העשן, האש ממשיכה ללטף אותי, חוש הראייה מתחדד ואני מזהה שהם שני גברים, אחד מהם על שרוע על הבטן, שיערו קצר, מאפיר ופניו שטופות במה שנראה ערבוב של פיח ודם, הוא שולח מבט מבועת ויד ארוכה לגבר שמולו, גבר גדול, רחב, ראשו מעוטר בתלתלים, פניו קבורות בכפות ידיו, והוא על ברכיו, כמו תנוחת עובר, מתנדנד, כמו מתפלל. הם לא הבחינו בי, הם היו התפקידים הראשיים, אני רק צופה בסרט שקיבל הזדמנות נדירה להיכנס למאחורי הקלעים.
ואז חוש השמיעה חדר באופן סלקטיבי למודעות ששמעתי פתאום "הרגליים, אני לא מרגיש את הרגליים" זעק הגבר ששרוע עם בטנו על הכביש "הרגליים" הוא צרח "אההההה… הרגליים", לא יודע למה, אבל שהבטתי לפלג גופו התחתון, קיוויתי למצוא אותו חתוך לשניים בלי רגליים, אבל לא, התרחיש החולני והמדמם הזה לא התגלה לפני, הרגליים שלו היו בסדר, לבושות בג'ינס תכלת מלוכך, מחוברות לגופו "האישה הילדים הם באוטו" הוא המשיך "הילדים הילדים באוטו".
הסטתי מבט לרכב, אין ילדים וגם אין אישה, הוא הוזה, הרכב ריק, שרוף, אבל ריק.
פיסות קטנות של צעדים ואני בדרכי לשני הפצועים, עכשיו לחוש השמיעה חודר קולו של הגבר הגדול עם התלתלים "אהה, אהה, אהה ,אהה " כמו מכונת כביסה מתנדנדת מצד לצד הוא נתפס על הביט של ה 'אהה'.
כף רגל עולה כף רגל יורדת, כף רגל עולה כף רגל יורדת, ואני והגרביים שלי עומדים סנטימטרים ספורים מפרצופו המדמם של הגבר עם היד המושטת. השקפתי עליו מלמעלה, הוא הבחין בכפות רגליי שעמדו מולו, זקף צווארו והביט בי, הסתכלנו אחד על השני, לו זה אולי היה מוזר, לי זה היה קסום, לרגע ארוך הוא הפסיק לצעוק ובמבטו הבנתי שאין לו מושג מי אני בכלל ומה לעזאזל אני עושה כאן. גם לי לא, הוא רק הביט בי בדממה, שניה ועוד שניה ועוד שניה, חמש שניות כאלה, ואז החזיר מבט לגבר שמולו וחזר לאטרף שלו "הרגליים אני לא מרגיש את הרגליים" התכופפתי אליו. הנחתי יד על כתף שמאל שלו, הוא הביט בי שוב, הפעם היינו קרובים מאוד אולי 30 סנטימטרים, הפעם גם הבחנתי שחלק משיניו שבורות, "מה קורה אחי? הכל טוב?" זה מה שיצא לי מהפה, בחיי. זה מה שיצא לי, גם הוא לא הבין מה לעזאזל, גם אני לא, אבל זה מה שיצא. הוא לא ענה. התשובה הייתה בגוף החוויה.
הבטתי שוב על הרגליים שלו, לא הם לא היו כרותות, אבל חתך עמוק מטורף על הגב שלו התגלה לי פתאום דרך חולצתו הקרועה "הרגליים שלך בסדר" אמרתי, לא סיפרתי לו על מה שקורה לו שם בגב "אין אישה ואין ילדים" המשכתי "הכל בסדר, אין אף אחד באוטו" הרגעתי אותו, הוא הקשיב לי. "קוראים לי רודי ואתם נפצעתם מהפיצוץ של המכונית, אתם נמצאים ברחוב הפלמ"ח, היה פיצוץ באוטו ובעוד רגע בטח יגיע אמבולנס ויעזור לכם" הוא הקשיב לי שתה מילה מילה, עיגנתי אותו לזמן, למרחב ולרגע הנוכחי. הוא נשם עמוק, ואז חזר לגבר שמולו "הרגליים הרגליים".
הוא איבד את הרגע.
הבטתי על שניהם, הגבר המתנדנד המתולתל יבב פתאום "איציק כואב לי, כואב לי איציק" המשכתי להביט בהם, תוסיפו לזה את העשן השחור, את להבות האש המרצדות, זה היה כאילו נסחפתי לסרט מלחמה בווייטנאם, אלה היו הדקות הכי הזויות בחיי, אבל גם נפלאות, קסומות, לא יודע להסביר את זה. ממרחק הזמן אני תוהה לעצמי איך בכלל שרדתי את זה, המילים לא יוכלו לתאר את הדממה שחלפה שם בגופי, לרגע הוכנסתי לעולם אחר, עולם לא שלי, ואז עברה לי תחושה שאולי אני מפריע, בעצם הרגשתי שאני מפריע בכלל לשני החבר'ה שם, המתולתל בכה כמה שכואב לו והבנתי שאני נמצא בתוך מציצנות של מציאות עקובה מדם, זה הסיפור שלהם, זה הסרט שלהם, אני רק צופה מן הצד שחדר פנימה בחלון ההזדמנויות הזה, למה לעזאזל זה מגרה אותי להביט בהם עוד.
ואז "רודי".
קול כמו סכין פלש לי למרחב של חוש השמיעה.
"רודי רודי תתרחק משם"
אני מסובב את הראש אל מקור הקול, זה 'תומר השכן', "תתרחק רודי" הוא צועק לי מרחוק, ואז הכל קרס, דלתות החושים נפתחו בזה אחר זה, חוש השמיעה חזר למלאות, ועכשיו שמעתי בעוצמה את להבות האש שנשפו לי באוזניים, פיצוצים קולניים מהרכב הבוער כבשו את קולות הרקע, צופר הרכב שפמפם טווווו אחד ארוך צרח לי בעור התוף. והחום, את החום הרגשתי פתאום בבת אחת, החום הזה שגרם לי לכוויות בעור הידיים, שבוע אח"כ עוד אמרח על עצמי אלוורה לרפא את הכוויות, העשן הסמיך חדר לי פתאום לריאות, וטעם הגומי השרוף שלו חנק אותי, התחלתי להשתעל, ואז בום גדול נוסף, שהרעיד אותי פתאום, חזרתי לעצמי.
יא-ווא-רא-די.
קיבעתי את המבט בסרט הבלהות שמולי ופסעתי אחורה כל צעד שכזה התרחקתי מהסרט, כף רגל עולה כף רגל יורדת, בצד שמאל הבחנתי בפח הירוק שהייתי אמור לשטוף ממש באותם רגעים בסבון ואקונומיקה, הוא נמס כולו, שלולית פלסטיק ירוקה התגלתה שם על הרצפה, ועוד צעד אחורה, כף רגל עולה כף רגל יורדת, הגרביים היו שחורות, חורים שחורים שרופים מילאו אותם, ועוד צעד אחורה ועשן שמתפזר, ואור יום מתגלה ואיתם שמיים כחולים זרועי עננים.
ככל שאני צועד אחורה הסיפור התרחק ממני, מתפקיד בסרט, עברתי לשורה הראשונה וכעת אני נמצא בעמדת המקרן.
ואז גוֹנג.
מה?
שעון המדיטציה שלי ציין לי שהמדיטציה הסתיימה.
שלפתי את הטלפון, אשכרה עברו שבע דקות, בליטוף אצבע העברתי למצב צילום ותיעדתי את מה שהמילים כנראה לא יוכלו לתאר.
אלה היו שבע דקות על האש.
מאוחר יותר בחדשות בטלוויזיה יבשרו שזאת באמת הייתה מכונית תופת שנועדה לחסל עבריין מהשכונה.
שבועיים אח"כ יודיעו שאחד מהשניים האלה מת מפצעיו.
אולי טוב שהגוף שלי לא התעורר בזמן.
[בתמונה למעלה תמונה של אש טובה]
רודי סעדה – שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
המופע החדש שלו All-In יתקיים ב-21.8 בסטנד-אפ פקטורי