כללי

שבת אחה"צ בשכונה החדשה

שבת נהדרת.
הבית תפס צורה הודות להורי שהגיעו בבוקר עם שתי כונניות, ולגלו גלו, שקמה נמרצת וצירפה אותי לגל האקטיבי. מדהימה האישה הזאת. דירבנה לסדר ולזרוק ולדייק פינות, ובלי תרוצים!! ואפילו שטפה בעצמה את המטבח וחדר הילדים עם אקונומיקה ריחנית בשעה שאני רטנתי בפינת העבודה נוכח הארגזים שהיא שלחה אותי לפתוח אחד אחד נייר נייר ולמיין ו ל ז ר ו ק.
ובדרך מחשבות על זה שהכורסאות הן סטודנטיאליות, ואיך שאני בת 36 (וחצי) ועוד לא קניתי ספה (אבל מכרתי ספות! שתיים). בקיצור, מחשבות מחשבות ואז ינאי גילה את העפיפון.

אז יצאנו החוצה לרוץ איתו, הרוח היתה בעליה, זה היה קצת דיסוננטי כי תמיד יותר כיף לרוץ במדרון מאשר בעליה. במיוחד עם עפיפון. אבל איכשהו לרגעים הצלחנו.

האויר נהיה נעים והגיע הזמן לטיול אחה"צ בשכונה החדשה, המקסימה הזאת.

—-

כמה מילים על המעבר מכרכור לפרדס חנה:

כרכור נראית לי רחוקה. מוזר, אבל זה נהיה כמעט אישיו לנסוע אליה. אותו דבר עין עירון. המטבח של דוסה, שבימים כתיקונם הייתי רובצת בו שעות, נראה לי עכשיו רחוק כמו המסעדה שבקצה היקום. אחרי הפניה מזרחה בכיכר אגד הזיכרון חוזר. אבל צריכה להיות סיבה טובה לנסוע מזרחה. למשל להביא עוד כמה דברים מהבית הישן. הבית הישן. או סתם לחזור לשיטוט במוכר.
איך, איך אני כותבת פה פוסט עכשיו, יש לי לילה של ניוזלטר .

הנה בית עם גדר חיה כמו בבית של סבתא שלי. זה תמיד בא עם הריח של הבישולים שלה.
דרך השער הישן גור חתולים מתמסר לקרן שמש מאוחרת, ותראו, הנה חתול עושה מדיטציה.
– מה זה מדיטציה? ינאי שואל מיד במצח מסוקרן
– זה….פשוט להיות ולא לחשוב על כלום
– 'וגם לא לראות כלום', וויקיליווק מוסיפה בקולה המתוק.

***

בגן וייל יש הרבה ילדים.
יש גם שלוש נשים צעירות, או ארבע, דתיות, שמלוות את הילדים בערנות.
ילדה אחת בשמלה ורודה ופוני ניגשת אלי ואומרת על הגופיה שלי שזה לא יפה ללכת ככה, זה לא צנוע.
אלוהים שלי מרשה לי, וחוץ מזה העיקר שהלב פתוח..
נכון, היא מסכימה.
המדריכה שלה עוקבת אחרי הסיטואציה.
'אמאאא' – ינאי קורא מהאלון המסועף שמעל לדרקון.

העץ הוא צומת הומה, רב מימדי, מלא מסלולים, מלא ילדים בכלמיני גילאים. ינאי מטפס גבוה. יש תנועה לשני הכיוונים והרבה קופיפים.
אחת המדריכות מצטרפת. יש לה לב אוהב אפשר לראות. וויקיליווק קולטת את התדר הצפוף ומרפרפת בריחוף עדין אל הספסל, להתבונן. כמו זרם אור בהיר ויציב שמאזן את התמונה.

ינאי, חיה חברתית, נכנס ללב העץ. מביא אותי פנימה להסתכל בילדים האלה ובמה שהם סוחבים איתם. ילדים בני 5 עד 9, שגדלים במרכז לילדים ממשפחות לא מתפקדות – איך קוראים למקום הזה? בנוה אשר בואכה מגד.

האימהות האוניברסלית שהתעוררה בירושלים מתעוררת בי שוב. ילד אחד אומר: 'כשנחזור הביתה – א, איך קוראים למקום הזה? '
– 'המרכז' עונה לו המדריכה
– אז אני אקח את המכונית שלי
– 'כן', היא מחכה לך בחדר

אני מדמיינת חדר עם שתי מיטות קומותיים וכל הוילונות אותו הדבר.

העיניים שלו, מה הן ראו החמודות האלה? הוא בגיל של ינאי, פתאום אני רואה אותו לגמרי. הלב שלי מתכווץ אינסטנקטיבית כמו חילזון שנגעו בו ומייד נפתח שוב, כמו שמש ורודה ירוקה שקורנת אינסוף קרניים ומפיצה אדוות זעירות.

***

יש לי מלא שאלות.

המדריכה עונה,

ילד אחד מסורק מחלק מיץ פטל לכולם,
(ינאי כמעט רץ אליו אבל אז עוצר, מבחין את עצמו מהקבוצה)

הילדה בורוד מבקשת משהו מהתיק שלי. היא ממש נכנסת לתוכו ומחפשת ומצביעה על הסוכריות
'זה לא סוכריות, זה סיגריות' 🙁
ואין לי כלום בתיק לתת לה איזה באסה,
אה, הנה הספר של לוחות הזמנים של הרכבת. בבקשה לך מותק. והיא לוקחת אפילו שזה לא ממתק.
אולי היא תגזור אותו או תהדק, או תצבע את הטבלאות כמו דפי בוקי או שזה יתגלגל לאיזו אמא שבאה ברכבת לבקר.

מהשיחים מגיחה המדריכה הקשוחה ומנפחת ריב קטן,

וכל הזמן הזה אני נושמת עצב ונושפת זהרורים, מלטפת לבבות באסטרלי ומלטפת תלתלים.

וכשהיא אוספת את כולם ללכת ינאי אומר: 'אנחנו יכולים להישאר'.

מה לי כי אלין על כורסאות קש.

אני מכירה ומוקירה את הבחירה שלי בחיים so called נורמליים.
מודה על האפשרות להיות נוכחת בחיים של הילד שלי, מה שכל כך מובן מאליו ובעצם בכלל לא, הנה,
מודה על שיטוט בשכונה יפהפיה בדרך לארוחת ערב משפחתית, קורנפלקס, מלפפון, מקושקשת, בבית, ביחד, תודה לאל.

הראה עוד

17 thoughts on “שבת אחה"צ בשכונה החדשה”

  1. נורית,
    שמעתי רבות על היוזמות של הגן וכמה מקסים היה. אני חושבת שאילולא ההזנחה זה היה יכול להיות אחד הגנים הכי יפים בזכות הנתונים הטבעיים והאלונים והמיקום הגבוה והצל הנהדר והפסלים – משחקים המדהימים שבו. מאד מתחשק לי להרים את כפפות העבודה הללו ואפילו יש לי רעיונות שגלגלתי עם כמה שכנות. אבל זה כל הזמן נדחה ועכשיו כאילו חם מדי ופעילויות הדמוקרטי רבות מדי ומחכה לקצת אויר…

  2. רוניתי
    אני 'שומעת' את השכנות החדשות שלך וחושבת לעצמי שעם כאלה אנשים מסביב -כבר לא משנה בת כמה הרצפה בבית שלנ וכמה עשרות פעמים הקירות נצבעו, צבע על צבע. כל שכבה מספרת את הסיפור שלה ונעלמת.
    נשממי קטנה, יישר כוח על האמונה שלך בצידקת הדרך ועל האומץ ללכת בה.
    אוהבת אותך. ענת.

  3. ברוכה הבאה לשכונה שהיא באמת הכי- הכי
    לפני כמה שנים כשהילדים שלנו היו קצת יותר קטנים ( הם פשוט גדלים מהר) היינו נלהבות מאד ופעילות מאד בעיצובו מחדש של גן וייל ביחד עם הקהילה-=ילדים והורים שמסביב.
    בינתיים קצת עייפנו
    הילדים קצת גדלו
    אבל היום עברתי בגן וראיתי את סימני ההזנחה, חשבתי לי שאולי נמצא כאן אמהות / מותר גם אבות, שרוצים להרים את הכפפה ולחזור לטפח את הגן
    קצת עבודות גינה
    קצת עבודות נגרות
    נקיון פה ושם,
    אני בטוחה שגם החברות שמסביבי יסייעו…. האם יש מישהו??
    נראה לי שמושבה חופשית היא מקום טוב להתחיל להיפגש……

  4. בדרך חזרה ל "מרכז" חשבתי שזו ההיית את שידעת להסתכל מהלב להרגיש ולקלוט,בדר"כ אנשים נרתעים ,מעדיפים במודע או שלא להתרחק להתעלם להביט בכיוון השני ולא בקושי ,בילדים שלמרות הכל הם עדין רק…ילדים.
    מדהים בעיניי שהרשת לעצמך ולילדך להיות חלק (מובחן- וטוב שכך) מהעץ.
    הליטוף והחמלה שעטפת סביבך הורגשו באויר ונקלטו ,לפחות בליבי .

כתיבת תגובה

Close