שדון בפיג'מה

– בוקר טוב קוקי, היום פורים בגן!
– לא רוצה ללכת לגן!
– אבל היום מתחפשים, ויש משלוח מנות, וממתקים, (שאלוהים יעזור לי עם הפיתויים האלה)
– לא רוצה ללכת לגן! רוצה להישאר בבית ולראות טלויזיה!!
– אני לא יכולה שתישאר היום בבית, יש לי עבודה, וגם לא רואים טלויזיה על הבוקר! רק בשבת,
– להישאר בבית!!!
– אבל, בוא נתחפש ונתאפר, ויש משתה פורים בארמון של הגן, ויהיה כיף, ו,
– לא רוצה!!!

(נשימה עמוקה. מים לקפה. בוקר טוב לעצמי. בוקר טוב לעולם. להרפות מהשיכנועים. לעצור את הסוסים הדוהרים)

מכינה סנדויצ'ים לאיש שלי, וקפה, ומשהו לנשנש, ויוצאת לשמש להיטען באנרגיה סולארית. משהו מציק לי כבר שבוע בתוך הכפכף. מדי פעם אני מנערת אותו וחוזרת לנעול, אבל הבוקר אני מציצה פנימה ורואה שזה לא אבן קטנה שנתקעה באחד השקעים שבפנים אלא קוץ של בוגונביליה.

– קוקי בוא תראה משהו! אני קוראת לעברו של הילד המבוצר בחדרו, מתעסק לו באיזה צעצוע ומהרהר. בדיוק ביום שישי נתקע לו קוץ של בוגונביליה ברגל וזה עוד טרי בזיכרון. הוא מגיע בריצה. חושב על פתרונות. אנחנו מביאים פינצטה ועושים לכפכף טיפול קטן אבל בלי שמן לוונדר בסוף (-:

– אמא נרגעתי. אני רוצה ללכת למסיבה בגן
– יופי מותק. רוצה ללבוש את הספיידרמן?
– לא. אני רוצה להישאר עם פיג'מה
– סבבה. תתחפש לילד שנשאר בפיג'מה. אה, אולי לתינוקי, נקשור לך את המוצץ של טלטול עם שרוך, רוצה?
– כן!!
– יאללה. רוצה גם כובע של תינוקי?
– כן
– וגם עיגולים אדומים על הלחיים?
– לא עיגולים, לבבות. שיהיה תינוקי אוהב
– טוב.
מסתכל במראה ומבסוט מעצמו.
– רוצה גם סינור?
– אומרים סינר!
– טוב, לא צריך סינר, זה סתם מסרבל.

זזים לגן.

באוטו פתאום אנחנו מגלים את השקית שאחותי שלחה לנו, עם גלימה וקרניים של שדון מפאייטים זוהרים.
– בעצם אמא! אני רוצה להתחפש לשדון!
– יאללה!
הוא מוריד את המוצץ ואת הכובע של התינוקי, לובש את הגלימה והקרניים ופוסע אל הגן מבסוט אש.