השימושון

שיטוטים

לעתים נדירות אני נוסעת לתל אביב עם האוטו. אם כבר, פעם בחודשיים גג, אז זה ברכבת.
הדודה ט' הזמינה לארוחת ערב יום שישי. "גם ענת תבוא, עם אורי וזוהר". יופי. זוהר קטנה מינאי בשנה, תהיה לו חברה. ואת אנֶט מזמן לא ראיתי!
צהרי יום שישי ואני יוצאת מהבית. בכיכר של כרכור תוהה מה עכשיו – כלומר, איך בדיוק נוסעים לתל אביב תזכירו לי? דרך אלונית? "כן" השאפה אומרת, בדיוק התקשרה כשיצאתי, 'ומשם לכביש החוף'. ואללה. יש חיים דרומית לחדרה..

אחרי נתניה יש מעבר אנרגטי חזק, שכבר כתבתי עליו פעם. זה מדהים לחוש בזה. פתאום המכוניות מהירות יותר, יש תחושה של צפיפות כרישונית. בסיבוב של וינגייט אני קולטת שזה כביש שמצריך ריכוז. אחר כך שפיים געש. האדמה מימין היא גבעות קטנות, כמעט גנדרניות, עם ריח של שאנל 5. ארסוף, כפר שמריהו, רשפון, מבחינה נדל"נית כל גרגר חול שם שווה את משקלו בזהב. איכשהו זה קצת מגעיל. אני מקבלת תמונה על האזור שלנו וקולטת את התנועה החזקה, הכבדה, הבלתי נמנעת, של ההתיישבות הצפופה בארץ. צונאמי נדל"ני.

באיילון אני נוטה לקחת את הימני לכיוון דרך נמיר, אבל היי! עכשיו ימינה זה לאיילון. יש גשר מפואר שאני עוברת תחתיו – לקחתי שמאלה בזמן – ומצטערת שלא עליתי, בשביל החוויה. לא'משנה. נכנסת לעיר בדרך הישנה והמוכרת. חותכת ימינה לכיוון הים מקבלת סינוור מהשמש פונה לכיוון אבן גבירול. העיר מתרככת, יום שישי אחר הצהריים.

שלט חוצות עם פרסומת לסרט סיני חדש.
זקן תל אביבי חולף,
בית קפה נינוח,
הכל אותו דבר פלוס מינוס,
והנה הפניה לשלמה המלך ומשם לרחוב של ט', בטוח תהיה לי חניה מתחת לבית שלה. בפינה של שלמה המלך יש חניה טובה, זה ללכת כמה בתים אבל עדיין קרוב. לא נהיה שחצנית, קטנונית, אני חונה. אוטו לבן קטן פונה לרחוב, ועד שאני מוציאה את כל השקיות ומגיעה לבניין שלה אני רואה שהוא חנה ממש מתחתיו. אאוץ! אם הייתי מאמינה עד הסוף החניה הזו היתה שלי [להבא..].

בארוחת הערב אני שמה לב עד כמה התרחקתי לי לפרדס חנה. כמה כבר מובן לי מאליו לשוחח עם אנשים גם ברבדים אזוטריים – ישויות, מדריכים גבוהים, שיעורי נשמה. זה כל כך שגור כאן, ולמתבונן מהחוץ זה נראה מוזר.
אחרי שכולם הלכו וינאי כבר היה מקולח וריחני נרדמנו יחד על הספה הענקית והתעוררתי בחצות. ט' ישנה. קמתי, הכנתי לי קפה וקראתי את כל עיתון העיר. פשיואו מה קורה שם, טונות עניינים! וגם מצאתי את כתב העת מעיין ונישנשתי אותו, ואז כמו מצנטרפוגה ניתקתי מכל הניירת ועפתי לישון.

***

למחרת בבוקר אנחנו ממשיכים לזאבים. אחותי הזאבה כרסה בין שיניה. בפעם האחרונה שנפגשנו בקושי יצאה לה הבטן והנה – עוד שבוע בערך יוולד זאב חדש, בן שלישי להוריו האהובים. הילדים צוהלים אחד אל השני בכישכוש זנב ואנחנו מתפנים לסקירה של ההי לייטס תוך כדי טיגון קציצות ומיעוך פירה. אחרי ארוחה טעימה וכבדה אנחנו מפקידות את הבנים עם הדמות הגברית וצונחות לישון צהריים במיטה החדשה. יחי הקינון!

***

בדרך הביתה בא לי על הכביש הישן.
יותר מזה – בא לי לראות מה חדש בפרדסיה. חייתי שם בין גיל 9 ל-19, הבית שלנו היה ברחוב הראשי של הבניה החדשה. היו אז שלושה רחובות, בנויים בצורת ח'. עכשיו או-ווה מה הולך שם. מדהים. אני נוסעת לאט, סוקרת בעיני את הבתים, הרחובות, ותוך כדי זה טוענת תמונות מהעבר כמו שקף על פני הקיים. וואו. אפילו בניין של מפעל הפייס כבר יש שם, והנה המכולת, שבה קניתי את הפסק זמן הראשון שלי, והנה תיבות הדואר, שהייתי רצה אליהן בהתרגשות כדי לחכות למכתבים מדותן, והנה הבית של המורה לנהיגה, והנה הבית של ורדול, והנה אקליפטוס זקן שתול בתוך האספלט. יפה שלא הורידו אותו. רגע, איפה הוא היה לפני עשרים שנה? אני מנסה להיזכר. הרחוב נמחק עולה דרך בין פרדסים, באותו רחוב של האינסידנט עם האווזים אבל הרבה יותר צפונה, והאקליפטוס שם רחוק… אחרי הקסרקטין הנטוש….

יוצאת מפרדסיה מחליטה לקפוץ לצור משה. הקלה רצינית: לא הורידו את הפרדס בכניסה. כל הכבוד. אלו אותם עצים שהיתה רובצת מעליהם עננת לחות טחובה וריחנית, שהייתי מסניפה תוך כדי נסיעה באופניים בדרך הביתה מפעולה. חופשיה. מקשיבה לנשימות שלי, לצליל של הדינמו מתחכך בגלגל, למגע של החולצה שנדבקת לגוף מרוב התרוצצות קייצית ומרוב הנסיעה באופניים.

אחרי הפרדס שוב – לאט. שמות המשפחה על השלטים מוכרים לי. זה די דומה, הפרופורציות קצת אחרות כי גדלתי. מסכנים גורפינקל, הבית המשונה שלהם, עם הגג שבנוי כמו פרפר, עומד עכשיו חשוף ולשמאלו תקועה מין שכונת צמודי-קרקע צפופה וסלאמסית, במובן היוקרתי. אללה יסתור. מזל שהמגרש שבו שיחקנו 4 תחנות עוד קיים. וגם הצרכניה נראית אותו דבר, והבית ספר.. יאללה חלאס, זה אינטנסיבי כל הזיכרונות האלה, חוזרת לכביש המהיר.

מעניין איך פרדס חנה כרכור תיראה עוד עשרים שנה.
בטח יפה נוף יחשב 'בית עם טעם של פעם'.
ורחוב המושב יהיה מידרחוב הולנדי.
ואולי אפילו יהיה רמזור.

הראה עוד

10 thoughts on “שיטוטים”

  1. רותרותר
    אני לא יודעת למה בדיוק עניין אותך שאגיב , האם לזכרון או לגעגוע..
    אז עניתי מהמקום שלי, ואולי לא בדיוק לשאלה, …
    עוגית ה"מדלן ,של מרסל פרוסט שכשאכל אותה הציפה אותו כל חווית הילדות במיידי, או הבליטה בכביש ברחוב של "תמונה קבוצתית עם גברת "
    הגברת חוזרת לרחוב ילדותה ומבלי משים דורכת על אותה בליטה שהגוף / כף רגלה זוכרת מילדות , היא מוצפת באורגזמה, זה לא בשליטתה ,
    החוויה המקורית נחוות ישירות בחושים , הילד בשבעיון הראשון הוא איבר חישה אחד גדול הוא עין הוא אוזן וכו..כל חוייה נחוות בכל הגוף , אנחנו המבוגרים "מסתפקים" בחלקים מוגבלים,
    מה שנחווה בילדות מצוי בגוף במשקעים צבורים בתאים,
    אני משערת שאחרי שנים ארוכות שלא פגשנו באותה עוגיה או בליטה או ריח מסוים , מראה מסוים ,הזכרון העצור בגוף מתבטא כמו שנחווה בעבר
    כשהזכרונות מכים בנו בכל הגוף כמעט או ממש כאקסטזה , זאת חוויה שיכולה ללמד אותנו משהו על איך חווינו חוויות כשהיינו קטנים וכיצד ילדינו בעצם חווים אצ העולם , ריחות צבעים צעקות מוסיקה טעמים וכו.

  2. אני מקרית חיים (לא משהו להתגאות בו..) ולמרות שמעולם לא נעצבתי על כך שעזבתי את הקריות ואין בי געגוע, יצא לי לפני כמה שנים להגיע לשם לניחום אבלים (הוריי כבר מזמן לא שם) אחרי שלא ביקרתי כמה שנים טובות. וכמו שאת מתארת, הסתובבתי ברחובות באוטו כאחוזת דיבוק והריחות המוכרים (בעיקר) והמראות המוכרים מילדות, ששום מראה לא יכול להחליפם ושום ריח לא יכול להחזיר אחורה כמו הריחות של הילדות ושל המקום בו גדלנו, ולא משנה אם אהבנו אותו או לא או אם אנחנו מסתכלים אחורה בערגה או לא.ומשהו בתוכי נצבט כלכך ועלה געגוע ומן כאב מתוק כזה. אולי זה בכלל געגוע למה שהיינו ולאיך שגדלנו ולראשונית הזאת של מקום שהוא הוא הבית.בכלל בית של ילדות עבורי הוא לא בית מסוים, כי גם אנחנו עברנו כמה בתים, אבל תמיד באותו ישוב. והישוב הזה, קרית חיים, הוא היה הבית. מעניין מה יש לביוגרפית להגיב על כך

  3. יעלההה, כן, זה באמת מעניין, הבתים הישנים עם הדיירים הקודמים שמקועקעים להם בשדה (האנרגטי). לצבוע את הקירות זה שכבה אחת של הכנת המרחב וגם אז, כל בית מצריך קשב עדין, אפשר ממש להרגיש את זה. גם כשגרים באותו בית הרבה זמן יש שינויים כל הזמן – עוזרנים, טורדנים, יונים בארובה, חתולים על העץ הגבוה בחצר..

    פתאום בית חדש.

    מעניין מה הוא יביא איתו. בינתיים אני מתוודעת קלות לילדים שגדלו בבית הזה, ועכשיו הם מבוגרים. לא שואלת יותר מידי על אמא שלהם.

    בעלת הבית הנוכחית שלי היא ישות כל כך מונומנטלית, יום אחד אני אכתוב עליה שיר.

  4. לא יודעת איפה הבית. אפילו ההורים שלי כבר לא גרים בבית שגדלתי בו את שנותי הראשונות. בביוגרפיה שלי 'בית' זה יותר תחושה מאשר קירות, מין קיט מנטלי להרכבה ופירוק זריז. ריח של כביסה. אוכל טעים. חלל עבודה. מליוני רגעים. מפתח.

    את הבית הראשון היה לי קשה לעזוב, הייתי בת שבע וחצי. עד היום אני לפעמים מבקרת בו בחלומות, ולפעמים גם בפגישות בהקיץ עם הילדה שהייתי. את הבית השני שמחתי לעזוב – זו היתה דירה בבניין (בנתניה, איל, כבר דיברנו על זה..) – כמה שונה מהבית הגדול והמיטיב שבו שתלו לכבודי ארז כשנולדתי. הבית שגבל ביער, החדר שבו הייתי מתעוררת מחלומות רעים על אינדיאנים, ואבא שלי היה בא ועוטף את החדר בנוכחות חמימה ואומר בקול מבודח ומרגיע שזה רק חלום..

    הבית השלישי בפרדסיה לא נחרט בי. אולי בגלל סגנון הבניה השטאנצי. ואולי הוא בעצם כן נחרט, אבל כבר מתוך ידיעה שגם הוא בן חלוף.

    תל אביב -6 דירות (לא כולל תקופות ביניים פה ושם), ירושלים – 3 דירות (בירושלים גם הדירות הן בתים), מדריד – שלוש דירות, קיסריה – דירה אחת, כרכור – הבית הזה. עוד שבוע ויום יש לי פה. שמונה ימים. בקושי ארזתי. הספות עדיין כאן. יש לי ניוזלטר להוציא במוצ"ש.

    והבית הבא בפרדס חנה. בדיוק היום הייתי שם בפגישה עם בעלי הבית. כל הקונספט הזה של שכירות כבר מעייף אותי, אני מודה.
    ואפילו שיודעת שגם בעלות על בית זה משהו שנתון לשינוי, אני רוצה בית משלי. עם אמבטיה גדולה ומטבח מרווח, ותנור עצים עגלולי, וחלונות גדולים.
    בעזרת השם ובעזרת אייג'ל הבית הזה בוא יבוא.

  5. ימים רבים ובעצם חיים שלמים , מילדותכשהייתי משרטטת בתים ומשוטטת בבתים עזובים , עד היום יש לי מסגרת של חור מנעול יפיפיה מנחושת (בעצם איפה היא) משיטוטוים אילו , אני בוהה מתבוננת מבררת מנסחת משתוממת מעצבת בחלומות ,על גבי ניירות כל מני בתים. מה זה בית בשבילי?, אחר כך שנים רבות זה היה השקע בכתף של אמנון אבל בגילינו כל אחד צריך לשאת את עצמו והגברת זקוקה לחדר משלה
    חשבתי בימים האחרונים אפרופו ההתבטאויות בנושא בתים על הרצון של חלקינו לגור בבתים ישנים מלאי זכרונות/ עבר של אחרים , מה זה אומר? , מה השינוי שאני עושה – לעבור לבית שלא דבקו בו זכרונות עדיין.
    חשבתי על הנדודים חשבתי על בית עם כנף של אוהל
    יש לי בית של פישר פרייס , בית בובות שכזה צהוב לשעבר , , כשקיבלתי אותו הוא היה בן עשרים ונראה כמו חדש, עכשיו הוא נראה שרוף מפורק לשני חלקים ובמחיצה של הקומה מונח קן ציפורים
    אמנון רצה באחד הסדרים לזרוק אותו ואמרתי לו שכרגע זה הבית היחיד שיש אז לא זורקים

  6. דוק דק של עצבות מרחף לו מעל המסע הזה אל האורבני ובחזרה. אל העבר ובחזרה. נוסטלגיה ביוונית זה "לחזור הביתה" לעומת זאת בלטינית זה "הבט אחורה בכאב". המבט לאחור הוא תמיד בסוג של געגוע שבו כבר מצוי הכאב באופן אינהרנטי כי זה ברור שמדובר בפרק זמן שלא יחזור. והבית? איפה הבית? בתל אביב, בפרדס חנה, בכרכור, בפרדסיה? התשובה של הנוודים וחסרי הבית היא : בכל מקום שאני מניח את ראשי שם נמצא הבית שלי. ומי אמר שצריך בכלל בית, לארתור דנט היה בית והוא נעלם, מה שנשאר לו זו מגבת ואת המדריך לטרמפיסט בגלקסיה. מומלץ.

  7. את מזכירה לי אותי בשיטוטיי לעתים רחוקות בגבעתיים.
    פעם יצא לי לקחת את סבתא שלי לקופ"ח שהיא ממש ליד הבית בו גדלתי מכיתה ב' ועד הצבא. אז עשיתי כבר סיבוב עם אומני והראיתי לה את הבית ובדיוק בדיוק איפה החלון של החדר ש(היה) שלי. ממש עצרנו ויצאנו וראינו…
    נוסטלגיה…מוזר לומר את זה "רק" בשנות ה-30 לחיי, אבל בכ"ז זה חתיכת נתח של זמן…בדיוק הייתה אצלי חברת ילדות לפני כמה ימים וחישבנו שאנחנו מכירות כבר 26!!!!! שנה. 1/4 מאה!!!

כתיבת תגובה

Close