השימושון

שיעור פרטי מדליה פרידלנד

הרבה משימות נקבעו לאתמול ביומן: להעביר את האוטו טסט, ללכת לרופאת שיניים עם ינאי, אחה"צ הצגה (כלומר קונצרט) "בארץ צליל", ואת כל זה עוטף שרב נוראי ודוק של אי ודאות באגף הדיור ועצב כללי תהומי, ויסורי מצפון על זה שאנלא כותבת פה כבר שבוע והירהורים עד כמה זה רעיון טוב מקומון בלוג בימים שכל מה שבא לעשות בהם זה להשתבלל ולא לדווח מהשטח כל הזמן. אבל מה לעשות, show must go on.
"אוהוהו, אז תורידי משהו מהמשימות" אומרת לי חברה בטלפון כשאני מתלוננת על הגודש.
הממ.. את מה? הטלפון מצלצל. זה מהמרפאת שיניים. ביקשו להקדים את התור בשעה. אי אפשר. קבענו לשבוע הבא. שוב הטלפון מצלצל. יש בית שקורא לי לראות אותו, קבענו ל- 11. השעה עשר בבוקר, התפנתה לנו שעה עגולה. אפשר לנשום רגע. ינאי גוזר דף לריבועים ומלבנים וקורא לי להכין איתו משחק הזיכרון. אנחנו מציירים שם כלמיני דברים – שני לבבות, שתי נקודות, שני בתים, שתי ערוגות, שתי נשיקות, מדי פעם דמעה נושרת על אחד הדפים, ואחר כך אנחנו הופכים את כל הציורים ומשחקים. הידיים שלי משחקות אבל המחשבות מופנות פנימה בלופ מתמשך: איך, איך פיספסתי את הבית ההוא שרציתי, איך!! בגלל יהירות ועקשנות מפגרת. ינאי מעיר אותי ואומר: "אמא, תורך".

כשאנחנו עומדים בדלת החצי פתוחה של הדירה להשכיר פתאום באה רוח שובבה וטורקת לי את הדלת בפנים. אני מסמנת את זה לעצמי ואומרת גם לבעלת הבית. "את בעניין של סמלים וסימנים? לא תגיעי רחוק" היא טורקת לי את הדלת על אמונה פרטית, ממוננת ומדוייקת שאני מטפחת בעדינות כבר אלפי שנים בלי להפוך את זה למחלת נפש. אני מתחילה לבכות. סליחה, סליחה, אני קצת הורמונלית היום. היא מבינה. אנחנו עולות לקומה השניה להציץ. הבית יפה אבל לא מתאים, מכלמיני סיבות. וכל השהות שלי שם אני פשוט בוכה בלי שליטה. וינאי אומר לי: "בכיינית".
חוזרים לאוטו הלוהט. צריך לתקן לו את המזגן, אין אפס. אני מסיעה את ינאי לגוני והולכת להעביר את האוטו טסט. הוא עובד במכה ראשונה, הבאפלו הזקן. ידעתי שזה יקרה, קיוויתי שזה יקרה. ממש נקודת אור רצינית. מגובים בסטמפה של משרד הרישוי אנחנו נוסעים בנחת לקונצרט.

על הבמה תיזמורת שלמה, הקאמרית הקיבוצית, עם מנצחת ג'וסית מהממת ועם גדי פור כמנהל הבמה השמרן ועם דליה פרידלנד (או שמא פרידלנדר?) בתפקיד גברת מפוזרת. אני נותנת למזגן לקרר אותי עד לעצמות ומנסה להנות. לא כל יום יוצא לראות את דליה פרידלנד הנפלאה, גיבורת ילדותי, שנראה כאילו לא השתנה בה כלום: אותו שיער, אותה שובבות, אותו הקול, אפילו הגיזרה. כשגדי פור מתחיל לדבר הסאונד מזעזע. כמו של טרנזיסטור ישן מלא היס – הצליל הלבן השורקני, כמו כשמגבירים שקט. נניח שזה נסבל. אבל אז עולה דליה ומשהו בנק-מייק שלה דפוק בצורה טרמינלית: מקוטע, פעם שומעים פעם לא. זה מחבל קשות בהרמוניה הקולית, שזה בעצם הנושא של המופע. אבל דליה פרידלנד – אף שריר בפניה לא מסגיר את מורת רוחה מהתקלה. היא עולה אוקטבה, כדי שגם ברגעים שבהם המיקרופון שותק הקהל יוכל לשמוע אותה עד השורה האחרונה. אני במקומה בטח כבר הייתי מעקמת את האף או מבקשת הפוגה טכנית או סתם מתייאשת. יובל המבולבל בטח היה עושה מזה דאחקות. אבל היא – מקצוענית אמיתית. ממש. מהדור הישן, שיודע עד רמת התא את הציווי של show must go on.
או-הו כמה שיש לי ללמוד ממנה.
תודה דליה.

הראה עוד

4 thoughts on “שיעור פרטי מדליה פרידלנד”

כתיבת תגובה

Close