השימושון

שישבת

יא ווראדי איזה אובך, כאילו לא מספיק הגודש הכללי במערכת הנשימה בא גם האבק הזה ומציף.
לילד שלי יש אבעבועות רוח. כמו פופקורן אדום על הגופיפון פיק פיק פיק מתרבות הנקודות. ביום שישי הלכנו ל"ירוקה" לחדש את מלאי השיבולת שועל ואיזה מזל – נועה אמרה לשים את זה בתוך גרב. ואני כבר חשבתי לזרות את השיבולת באופן חופשי במים!

יום שישי בצהריים זה זמן אהוב כל כך. כמו לפתוח כפתור אחרי ארוחה דשנה של שישה ימים צפופים. מלפני מאחורי ומצדדי שקט, כולם ישנים. שששש…. זוחלת למיטה ומתכרבלת לשנת צהריים. מתעוררת מזה שחלמתי שינאי מתעורר מחלום ובא לספר לי. בחלומו שבחלומי הוא גילה פיתרון למשהו מורכב והוא לוקח רגע כדי לשים את זה במילים פשוטות. לא זוכרת מה. רק שאחר כך סיפרתי גם אני פיתרון שמצאתי בחלום, שנוגע בדרך שבה אפשר להציג בכל זאת קטעים חבויים בסיפור של אנשים: ליצור גושים שחורים בתמונה ולשלב אותם בתוך הטקסט. פיתרון ויזואלי שהוא סוג של מחווה לצנזורה. אני מתעוררת קלילה ומאושרת כאילו עברתי איזשהו סוג של ריפוי.

(כן, עכשיו פתאום נהייתה באתר תנועה ערה בגלל "דרך האמן", וזה מה שרציתי, אבל פתאום קצת מוזר לי לכתוב כתיבה פרטית בלי לדפוק חשבון. זה גל כזה שמתחיל עכשיו ויתגבר עד סוף מרץ. אז הנה, הוא בא גם בחלום).

ואז מגיע יום שבת.
והחברה ד' מגיחה בדרך ממקום למקום כדי להביא לילד שלי מטעם הודי כדי שיתעורר לו התאבון,
ואחר כך בא חבר ומזמין אותנו לטיול בגבעות שליד עמיקם, להתאוורר.
אנחנו צועדים בגבעות העגלוליות, זרויות פרחים ורודים וצהובים, מנומרות כלניות, מסומנות בגפנים עירומות. מעבר לקושי הנשימתי הנקודתי העין צופה קדימה ומקבלת פרספקטיבה: אחרי כל עליה יש ירידה ואחרי כל ירידה יש עליה, ואם הילד לא היה מכריז (בפסקנות!) על התעייפות היינו ממשיכים עד לאופק.

בדרך למטה אנחנו פוגשים פתאום אישה ערביה מלקטת צמחי בר. היא לא יודעת עברית, אני לא יודעת ערבית (זה מזעזע!) אבל בכל זאת עיניה מאירות ואנחנו מתחילות לדבר. גם סבתא שלי דיברה רק ערבית ובכל זאת הצלחנו לתקשר, אז זה טבעי לי. הנה, את העלים האלה ממלאים באורז, ואת אספרגוס הבר חותכים ומטגנים עם בצל וזיתים. היא מלמדת אותי לזהות את הצמחים ומדלגת בין האספרגוסים בעין מיומנת. "לקטי! לקטי!" היא שולחת אותי ללקט. "איפה?" אני לא רואה כלום. היא מחייכת ומצביעה על התפרחות, משתוממת מזה שהמבט שלי לא מתמגנט אליהן ותוך שתי דקות קוטפת עוד גבעולים ומושיטה אלי: "חודי!". וממשיכה.

הילד המבועבע איבד את הסבלנות והוא רוצה הביתה. הוא ואביו מתקדמים לאוטו ואני מסתבכת בתוך סירה קוצנית בדרך לעוד אספרגוס. בסוף הירידה מתגלה לי טנדר גדול, לידו קבוצת נשים וילדים, ביניהם האישה שפגשתי. הם מערערה. היא מזמינה אותי לשבת איתם על המחצלת ומכינה לי צלחת גדושה במג'דרה, זיתים ומלפפונים חמוצים תוצרת בית, סלט רענן, חצילים קטנים ממולאים בירקות, פילפלים קטנים ובהירים ממולאים בצל ועגבניות, ומעל הכל תלולית ענק של יוגורט. אוחחחח…
כמה כיף וטבעי לפגוש נשים, אמהות. איזה נפלא זה שאפשר להתקרב דרך האוכל,
בכל השפות והתרבויות זו אותה כוריאוגרפיה של מעקב אחרי ילדים קטנים, האכלה בכפית, נישוק,
באיזו קלילות נוצרת תקשורת, לימוד, הדרכה,
כמה פשוט זה היה אם נשים היו מנהלות את העולם!

הראה עוד

9 thoughts on “שישבת”

  1. גם אנחנו ליקטנו בשבת, ביער של הפיות, באמצע היומולדת (פוסט בקרוב, אחרי שיגיעו התמונות).
    אספרגוס ופטריות ועוד כלמיני ועשינו פויקעס בשטח.

    איזה כיף שאביב ואיזה כיף שאת.

  2. יש מישהי מכרם מהר"ל שעושה סדנאות ליקוט ובישול בצמחי בר. נדמה לי ששמה רננה.
    לא מכירה אישית, אבל שמעתי על הסדנא. נשמע מעולה!

  3. איזה פיתויים צומחים בגבעות מסביבנו ואנחנו אפילו לא מכירים קצת מהם..עושה חשק להעמיס את הינוקא על הפרונט ופשוט לצעוד ולחקור אממה, איך נמצא את אספרגוס הבר ובכלל, לאיזה צמח הם קוראים 'אספרגוס בר'? אפרורפו אתניות: מישהו מכיר את הצמח שהכורדים קוראים לו 'נואה' (אומרים את זה Nuwa) – מבשלים עם זה אורז חמוץ או מכינים עם הירק הזה את המרק החמוץ של קובה חמוסטה… – בקיצר, יש במחוזותינו המון, בעיקר בפרדסים… ואיזה כיף ללקט…

  4. מעניין, שבדיוק אתמול עשיתי קניות בסופר בגן שמואל, והיתה לי חדווה גדולה בלב מזה שאני, ותושבי הסביבה היהודים, ורבים מתושבי ואדי ערה – "קוטפים" את האוכל שלנו באותו סופר. סוג של דו קיום פאסיבי אבל מאוד נוכח ונעים בשבילי.

  5. מקסים! גם אופן הכתיבה וגם התוכן. וזאת את, רונית, שמזמינה את היחס המקסים הזה. זה לא היה קורה לכל אחת.
    הרבה בריאות לינאי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close