טורים אישייםשיטוטים

שישים ושבע דקות

זמן הנסיעה מרחובות למושבה. שישים ושבע דקות בקרון סגור שקוף למחצה, ממוזג כדי להרעיד כתפי נשים, המארח בבטנו אנשים מכאן ומשם. עומדת ברציף עייפה אחרי יום ארוך, הרכבת עוצרת. אני נחושה לדבוק בשמשה.
אחרי שיעור אני עדינה יותר והכל חשוף יותר. מריחה שומעת רואה פרטי פרטים. מהנהנת שלום ענייני לפנים מוכרים ברציף הלא-מוכר, עולה במהירות לרביעייה ריקה, ממתינה להיבלע בבועה של קרקוש גלגלי מתכת ומחשבות אקראיות.

מאחור חיילות. שלוש דקות ואני יודעת עליהן, מבלי להעיף בהן מבט ומבלי לבקש, את העובדות הבאות. הן בחיל הים. הערב אחת הולכת להופעה של הראל סקעת. לוקחת חברה שהיום יש לה יומולדת. אבוש, היא מפטפטת איתו בחום, זה מתחיל בעשר אז נחזור מאוחר.
בזאפה סוגרים דלתות בשמונה וחצי. בטח יהיו שם רק סבאים ומעריצות מפגרות בנות ארבע-עשרה אבל מ'כפת להן. פדיחות הראל סקעת אבל מה לעשות, זה מה שהחברה רוצה.
השנייה אומרת שמה הקטע להתפדח. היא שמה משה פרץ למלא אנשים שאמרו איחס משה פרץ אבל אחרי ששמעו אמרו אה, זה הוא, דווקא סבבה. היא שומעת חופשי מזרחית אפילו שהיא אשכנזייה וההורים שלה מכבים כל פעם שנכנסים לחדר.
הן לא יודעות אם יילכו לטקס סיום. השנייה לחוצה מזה שאולי היא תפגוש אותו שם. בטקס הם ילבשו ספידו ויגלשו באומגה עד למים ושם הלוחמים יטביעו אותם. איזה קטע אם אני אראה אותו.


em>
[בקליפ הזה אני נזכרת הרבה בתוך מחשבות של נסיעות. ולפעמים מדמיינת שקורה אפילו משו כזה]

ויש גם את ההיא, שנוסעת איתם לכל מקום ועכשיו היא גם חברה של מישהו מהצוות. והוא סיפר שכולם נסעו לצפון לסופשבוע וההיא באה איתם. השנייה אומרת שפעם היא אפילו דיברה איתה. טוב, לא ממש דיברה, היא רק מסרה לה מסר ממישהי. ואיך היא עושה את זה ההיא שהבנים לוקחים אותה איתם לכל מקום.

מצמוץ נשיקות והשנייה יורדת. בטלפון הראשונה מספרת פעמיים, בדקדוק פרטים אבל בקול אחר בתכלית, בפעם השנייה הוא רך יותר ומצטרד במתיקות, איך הקצינה דופקת אותם. איך היא הכריחה אותם לבוא מוקדם ולהישאר מאוחר ולא רצתה לתת לה לצאת לאפטר ובסוף מתברר שהביקורת בכלל לא עליהם, רק על הקצינה, ואיך שהיא שאלה בקול רם את הבוחנת והקצינה השפילה מבט אבל לא אמרה כלום רק איזה תירוץ עלוב ואיך כל פעם היא עושה את זה. ואני חושבת לעצמי בטח זאתי תצליח בחיים.

בהרצליה הקול המתוק הצרוד חולף מעלי. קטנטונת. בלונד צבוע, קוקו רשלני של חיילות. הנייד צמוד לאוזן. ברביעייה לצידי מתיישבת אשה בת חמישים. מסופרת, מאופרת, גדולת גוף, פנים חזקים ויפים.
צלילה מיידית, ללא שהות לרווחת שוהי הקרון. אין לו זכות לשאול אותה איפה היא. מה פתאום. ושהוא נבהל ושואל אם היא רוצה לפרק הכל ואם היא באה הביתה. והיא אמרה בטח שאני באה. ואוף אני בטח משגעת אותך עם הצרות שלי. ושהיא ישבה באוטו איתו והוא שמע איך הוא מדבר אליה בספיקר ואמר לה שאין לו זכות לדבר אליה ככה. ושאם רוצים לבגוד אז אפשר תמיד מה הבעיה, ושאשתו לא מעיזה לשאול אותו איפה הוא. ושאי אפשר יותר להמשיך ככה שהיא נחנקת. שאין לה אוויר. שכמה שנים אפשר ככה.

בנתניה עולים שני זוגות ומתיישבים באלכסון. פיתוי גדול לסובב את הראש מהשמשה. אני לא עומדת בו ועל הדרך מציצה גם בשכנה ליד. מאיר וריקי ומוטי בטח שלא היו באים לברית. אני אמרתי לה. מה, אין להם עבודה. אני חשוב לי לעשות כבוד לבוא לברית. אבל הילדים שלי לא. הם מתרוצצים כל היום חוזרים מאוחר בערב אין להם זמן. מה לעשות צריך לבוא אפילו שהמנה של שבע שקל. המלצר שאל אותי מזה או מזה, אמרתי לו לא מזה ולא מזה. ראיתם את העופות על המגש? רק עצמות, צוחק חושף כתרים לבנים קדמיים מתחת לשפם עבות אפרפר.
ובין לבין משפטים קצרים במרוקאית שאני יודעת שהם הכי טובים בגלל שכל הארבעה צוחקים בפראות אבל בשקט בפה סגור. זאת שמולי, בטוח קוראים לה מרסל. שיער שחור צבוע אסוף שהיא מפזרת לרגע שאפשר לראות בו נערה שנעלמה מזמן בין קמטי החיים. אוספת בחזרה עם גומייה שחורה וסיכות שחורות פשוטות.

אני נזכרת בנסיעת רכבת בספרד. הם נראים כאלו ישראלים, הספרדים, שמיד נ' ואני ידענו ישר איך קוראים לכולם. היתה שם סיוון אחת ושלומי כהן. ואפרת וניר וקובי.
מתחנה לתחנה המזגן מקפיא יותר והנה זו שלי. יורדת עם הנחיל הגועש לרציף, במורד המדרגות מתחת לפסים במדרגות העולות, מעבירה את הכרטיס במכונה, נפלטת אל מגרש החנייה החשוך. רסיסי סיפורים ממשיכים להבהב בתוכי.
אני רוצה הביתה.

תגיות
הראה עוד

3 thoughts on “שישים ושבע דקות”

כתיבת תגובה

Close