התפתחות האתרשיטוטים

שלום, אני עוזבת!

 [בכותרת: עבודה של עמליה זנד, מתוך הסדרה המלווה את הסיפור הנפלא "אסתר", שפורסם פה פעם, בין יתר הפנינים] 

***

שעון קיץ.
הגינה מכוסחת עד דק. כמו דף חלק.
שקט חמסיני נחמד
שמתחלף בקרירות,
שמתחלף בטיפטוף,
שנהיה ברד בגודל של גולות,
שחוזר להיות חמים מהוסס,

אביב!

וכל זה בעצם הקדמה להצהרה החגיגית: אפריל 2015. אני נפרדת ממושבה חופשית.
נפרדת כפעולה (separating) ונפרדת כהכרה (I am separated from).  תכל'ס כבר הרבה זמן.

תשע שנים אני כאן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. מעגלי החיים שלי במהלך התשע שנים האלה נפתחו ונסגרו ונפתחו. עכשיו יותר מעניין אותי לכתוב לעצמי בשקט. במחברת! בלי תגובות ולייקים. סיפורי התמקדות, התכתבויות ספציפיות בווצאפ ובמייל.  לא בא לי להיות דעתנית בפייסבוק ולא מַלְאה בפוסטים. הפייסבוק מעמיס כל כך על התודעה, זה כמו  להסתכל על רולטה. אני רוצה שקט. שקט כמוס. שקט להתבונן. ובשאר הזמן משפחה ובית ועבודה ולימודים וזמן לבהות. כאן בכרכור. וגם לקפוץ מהצוק אל הבלתי נודע!
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" כתוב בעשרת הדיברות. וגיליתי, שאין בי רצון להחזיק בתמונה של מושבה חופשית כ"העסק שלי" שצריך לשמר. המים החיים, המעיין שממנו נבעה מושבה חופשית ממשיך לזרום בתוכי. לכל מיני כיוונים.
ועכשיו אני נותנת את מושבה חופשית במתנה לרואי. לא מוכרת, מוסרת. כמו בגד שאני כבר לא לובשת. גם אם זה בגד שנתפר ביד. זה חלק מרוח האתר.

בהצהרת הכוונות הראשונית של מושבה חופשית כתבתי ב 2006 ש"יש כאן הרבה אנשים שקמים בבוקר ולא משלבים לאוטומט. שמחפשים את הייעוד, המשמעות, את עבודת החיים שלהם". תשע שנים אחרי, אני מגלה שלפעמים צריך לדעת לעזוב גם עסק שנולד מתוך חלום. בכנס השימשוב הראשון שהתקיים כאן בפרדס חנה, ביוזמת לילי בוטמן, היה קטע שאני זוכרת וחוזרת אליו עכשיו. טום צזאקי נתן הרצאה מאלפת על העסק שלו, טרהסייקל. השיחה התגלגלה קצת לזה שלכל מוצר יש בסופו של דבר סוף, כמה אפשר לשמשב. “ואז מה יהיה עם העסק?” שאל מישהו מהקהל. i’m a reaction to the problem  הוא אמר בפשטות והוסיף: “אם הבעיה נעלמת אני נעלם. מקסימום אני אעלם. אעשה משהו אחר. נו פרובלם”.
ידעתי שיום אחד אני אשתמש בציטוט הזה..
כשפתחתי את מושבה חופשית  היה פה צורך ממשי באתר קהילתי. סללתי דרכים בין הפיזי לוירטואלי, אני מעיזה לומר כוננתי שפה, נתתי בית, אתר בית, לשפע האיכותי שמתקיים כאן. בהתחלה לבד ואחר כך עם רואי ובעצם אף פעם לא ממש לבד. הקהילה הזאתי מזמזמת דבש. מבחינת החזון הרחב – בשבילי המשימה הושלמה.

 אני עוזבת אבל מושבה חופשית ממשיכה

מושבה חופשית היא ישות חיה, מגיבה. היא כמו עץ עם שורשים עמוקים. ישות צמחית, חייתית דיגיטלית, משקים אותה באהבה והיא פתאום פורחת. וגם כשלא משקים אותה היא נמצאת. נטועה בגוגל. נותנת צל בשמש, מזמינה  לשבת בצל הלוחות, למצוא דברים ולהתחבר. למרות שלאורך השנים היו פה הרבה ניסיונות לאתרים מקומיים, מבחינת התדר, מושבה חופשית מתקיימת על רצף שושלתי. כלומר: בהתחלה היו החבר'ה של השיקשוק ועיתון "המושבה", העיתון הראשון של זיו הדס ז"ל (שאותו לא זכיתי להכיר), אחר כך היה צרצר הכפר של אילנה פלדה, והיה גם את הדיבור המקומי באתר "באופן טבעי" האהוב, ואחר כך מושבה חופשית. נדבך על נדבך, מיצוי של מיצוי. חשוב לזכור את כל זה כשממהרים לתת לצוקרברג את הקרדיט על הרוח הקהילתית המקומית.  כן, הוא בהחלט בנה דבר נהדר, שעליו כיף לגלוש. אבל הדבר החמקמק והמקסים שמאפיין את הקהילה המקומית ומתבטא בפייסבוק על שפע קבוצותיו המקומיות, היה כאן כבר קודם. וחשוב לזכור, מאין באת ולאן אתה הולך.

ודווקא בגלל הפייסבוק והריבוי המסחרר שבו, יש מקום למושבה חופשית להמשיך ולהתקיים. כמו קפה מקומי קטן ומעודכן, שמכיל את הריבוי . כמו שמורת טבע, מקום שבו אפשר להשתהות ולראות את היער. אני סומכת על רואי שישכיל לאסוף את השפע ולערוך אותו כך שימשיך לשרת את הקהילה ולהיות נגיש גם מחוץ לבועה. אולי אני אמשיך לכתוב פה מידי פעם… בגלל החופש האדיטוריאלי..

כעורכת, אני רוצה להודות לכל מי שעזר ותמך לאורך השנים:  ליודה וליעל, לגיא לב ושני שרף , אשר על התיכנות והעיצוב. לוורדפרס אהובתי, על הגמישות ועל ההתפתחות, לכל מי שפירסם באתר לאורך השנים ובזאת תמך בקיומו, לכל מי שסיפר סיפור, שהשתמש בלוחות, שעבר כאן גם במקרה. לכותבים המופלאים, קבועים ומזדמנים, כל אחד בתחומו, כל אחד ומקטע המרתון שהוא רץ איתי כאן, שותף מלא לחוויה המרוממת של יצירת תוכן –  גלו שביב, אייל כגן, אילנה פלדה, יעלה זלאיט, עמליה זנד, לילי בוטמן, ענת מגל, אביב מלכא, איילת מלמד, עופרה שחר (במבי), ורד לב, שלי מרכוס, גלי ליבנה, נועם לסטר, אייל עמית, לירון קסטר, סיון יניררוני איז'אק, דניאל יהל, לאלונה להב ואילן שריף על תמונות הרקע בתבנית הנוכחית. ולטליה טוקר, שאת תחזית המאיה שלה פרסמתי במושבה חופשית במשך שנים ועד היום עוד לא פגשתי פנים אל פנים.. אבל מה – באותו היום שבו גמלה בלבי סופית ההחלטה לעזוב היא שלחה לי מסרון על הבוקר ובו ברכה אותי לרגל יום הולדתי הגלקטי ש(מסתבר!) חל באותו יום.

וגם לאילן לוי מהוצאת פראג שתמיד היה לי אוזן קשבת, ולכל מי שתמך ושמח, ייעץ וקיצץ, ואם שכחתי מישהו אז סליחה סליחה!
וגם חשוב לציין שזכויות היוצרים על הכתיבה הפרטית / הצילומים של כל אחד מהיוצרים נשארות שייכות ליוצרים עצמם.

ותודה גדולה לרואי. איש יקר שהרים את הכפפה ובא להשתתף במלאכת העשייה של מושבה חופשית בנובמבר 2011. כמעט ארבע שנים של שותפות עם דחף משותף, למרות המזגים שונים. חלקנו רגעים קשים ורגעים עמוקים וטובים, הסכמנו, והסכמנו גם לא להסכים. יש בי סקרנות והתרגשות לראות לאן תיקח את זה רואי. איתך לברלין. ניסיון מעניין, לקיים קהילה מקומית מתוך הכפר הגלובלי.  מאחלת לך שתמצא דרך לתפור בחוטים זהובים את הקשר בין כאן לשם..

ועכשיו קריאה להשתעשע ביחד!

עם כל החשק להתרחק מאוטוסטרדת המידע, אני שמה לב שיש לי עכשיו גם חשק למסיבת פרידה וירטואלית…
אז אם זכור לכם פוסט אהוב במיוחד, סיפור שהופעתם בו, טקסט שהזיז אתכם, משהו מהעבר שלכם,  או סתם סיפור שקרה לכם וקשור למושבה חופשית, אתם מוזמנים להעלות אותו לפייסבוק ולהוסיף איפה אתם היום 🙂
חיפוש דרך גוגל ימצא את הפוסטים בקלות. אתם כאן.

ואני…………….
מתרגשת לקראת הדבר הבא. שאין לי מושג ברור מה הוא אבל אני חשה אותו נוקש בדלתי.. עם נוצה.

הראה עוד

26 thoughts on “שלום, אני עוזבת!”

  1. המון אהבה, רונית היקרה.
    גם אני אהבתי את השזירה המתנפנפת ברוח כקורי עכביש
    וגם אני מרגיש שהקיר של הפייסבוק הוא קיר שאומר "אחורה פנה", החיים מאחורייך 🙂
    בחזרה לחיים
    מרגיש אותך לאורך כל הדרך, גם בין המילים ובעיקר בשתיקות
    אבוא לבקר בכייף
    שלך לעד
    סיון (המגלוון)

  2. רונית יקרה,
    תודה על שאפשרת להשתתף ולשתף, ומאחלת לך המון הצלחה במסע.
    הכוכבים איתך לאורך כל הדרך!

  3. אחותיתי
    להגיב כאן זה קצת כמו להתנשק מול כולם. חיי המושבייבס היו גם חיי – ימים רבים, בבית האחד עם הכביש באמצע.
    כמו שהיקום מתכנס אחרי ההתרחבות, כמו שהנשימה העמוקה נעצרת ומתרוקנת, ככה אני רואה את המהלך שלך.

    וכמעט שכחתי להגיד תודה על הכפפה (קשה כזו, כמו כפפת איגרוף) שזרקת לי על הראש בעדינות בקריצות ובנחישות, עד שנפתחה לה הכתיבה שלי, ממש כאן. תודה על האירוח של עשרות סיפורים שנולדו ישר מהקרביים אל ידי מיילדת המלים שאת.
    את חתיכת יזמית מהממת, ועכשיו – לטריפ, לחיות בעוד צורות את הכינוי החביב שלך. can't wait…
    נשיקות

    1. אחותיתי מה, כן? הפתעת אותי עכשיו מאניגיד לך! אני זוכרת שהכתיבה שלך קפצה עלי מהמחשב שלך יום אחד לקינוח אחרי איזה קפה קטן, ושאני התנפלתי עליה כמוצאת שלל רב, באמת רב. ואיך זכיתי בך ובפינגפונגים שלנו ובאמון ובאמונה שלך, שכל הזמן תמכת בי במושבייבס. עם ובלי כפפות איגרוף.. ומעל, ומעבר!

      1. כן, ההיסטוריה אכן סובייקטיבית. אני זוכרת שבהחלט הייתי זקוקה ליילוד.
        והבחירה הזו בדימוי של העמלמול ואזכור אחד הסיפורים הכי נהדרים שעלו כאן.

  4. רונית יקרה…קודם כל חיבוק מרחוק..חיבוק גדול ועוטף ממני אליך..התרגשתי לקרא ולהרגיש את הלב הפועם במילותייך. כל-כך הרבה התבוננות, חכמה ודיוק. הקשר ביננו התחיל במדורה במושב והמשיך כגחלים לוחשות מאחורי הקלעים… תם ולא נשלם… אני רוצה להביע את הערכתי הגדולה על מדורת השבט האמיתית שיצרת. העזת לאמר ובצדק שכוננת שפה כי אכן עשית זאת וזו שפה נקיה, חכמה ופשוטה לעומת הסופרמרקט שאינו נגמר בפייסבוק. גם אותי הוא מסנוור ואני לעיתים נבלעת לתוכו. אני מזדהה עם הצורך שלך בשקט ובבהירות וזה מדהים שאת מחפשת וחוקרת אותו בתוכך. נשמע שאת במסע מזכך, עדין וכמוס. מודה לך על כל מה שהענקת פה במושבה ועל כך שאת משאירה אותה ללא כל תנאי. בערב אחד בעתיד נשב שתינו מול מדורה או נר ונמשיך את שיחתנו…

  5. רונית יקרה,
    אנחנו לא ממש מכירות, דיברנו רק פעם אחת בטלפון לפני זמן מה וזהו.
    ולמרות שאנחנו לא, אנחנו בעצם כן.
    לפני שש שנים כשהגענו למושבה, אמרו לנו שיש שלושה MUST:
    פדלשטיין, בכור ומושבה חופשית.
    שכירות, עבודה, הכרות עם המקום, אנשים ופרויקטים הכרנו ומצאנו דרך כאן.
    תודה והמון הצלחה גם בחופשית החדשה
    כרמית

  6. אוי כמה אני אוהבת אתך לוחמת האור!
    אותך ואת סקוטי.
    תודה על השירה שבכתיבה שלך.
    על המעשיות החזונית הכל כך רונית.
    מאז הפגישה ההיסטורית שלנו עם ענת (סביב שנת 2000? רצינו אז לפתוח ערוץ החדשות הטובות. מתוקות), כמה צלילים ומילים וכמה מעשים ודבש מזדמזם זרמו בואדיות הפרדס. את, כמו רופא סיני זקן שיודע, הזרמת את הצ'י. גלים עולים גלים יורדים ואת מזרימה. תודה שאת. ♡ שיהיה לא ידוע מופלא.

  7. אהובה, אחרי מילותייך…אין מילים. והלב מלא אהבה והודיה. וכל מה שכגן כתב. אני מרגישה בסלון יחד עם כולנו חופשית במושבה.
    ת ו ד ה

  8. רוניה אהובתי,
    תודה לך על המושבה החופשית שהבאת לעולם שהביאה כל כך הרבה טוב ..ועוד תביא……שמחתי להיות חלק מהניצוץ שהצית לך את הרעיון (פעם,כשהסטודיו שלי היה בתוך דום, זוכרת?) זוכרת לך איך חילקת את הפתקים הקטנים עם הכתובת של מושבייבס,בשיקשוק…עם עיניים בורקות וחיוך קטן…
    חיבוק,אחות אהובה, סקרנית לאן תוביל הדרך…
    אוהבת אותך,
    דוסה

  9. בשקט בשקט, לא מעט שנים, זה היה האתר שפתחתי כל בוקר. להרגיש שייכת למשהו, למרות שבכלל לא.
    תודה ובהצלחה.
    את כותבת נפלא, בתחביר שנרקם מן הטוב, האמיתי והיפה, במובנם האפלטוני החכם.

  10. אוי.או כפי שאת היטבת לכתוב מידי אוח, אוח, אוח. הלב מתכווץ ומתרחב ביחד. מתכווץ על שום פרידה. וכמו שהצרפתים אומרים: בכל פרידה יש טעם מהמוות. מתרחב, כי את כל כך אהובה. גם בפרידה שלך, את ממשיכה להיות כה מעגלית, קושרת קצוות, מרובת תודעות, נדיבה, שקטה ומדוייקת. ישבנו ביחד, באותה הרצאה של טום צזאקי, אחד ליד השניה. אני לקחתי את האנרגיה שלו איתי ואת את הציטוט הנפלא. ובכלל, מושבה חופשית, הקדימה את זמנה או לדייק יותר, השכילה להיות בזמן ובמקום. אבן דרך, כיכר העיר, מקום להתוועדות, מקום להתייעצות, מקום להידברות. וירטואלית ומציאותית כאחד. בתבונתך ובסקרנותך ניווטת את ספינת החלל הגלוקאלית הזו כל פעם למקומות חדשים. תקצר היריעה. אני בטוח שרואי ידע אף הוא בדרכו שלו להעביר את מושבה חופשית לפאזה הבאה.

    ברונית, כתבת כל כך יפה. אחת המעלות הגדולות היא לדעת להיפרד. להיפרד בטוב. לשחרר ולהשתחרר. דברי הימים של חלק מההתפתחות של פרדס חנה וכרכור נמצאים בשרתים הדיגיטליים של מושבה חופשית, אוקיינוס של יצירתיות. אבל מה שיותר חשוב אולי, שאצלי ואצל עוד רבים ורבים ורבים וטובים היא חקוקה בלב.

    אוהב אותך, טריפיונרית קוסמית. תודה רבה.

    אייל

    1. אייל ואני אוהבת אותך!!!
      וזה נכון, בכל פרידה יש גם מן המוות. ולך יש חוש ריח מפותח לסיפורים מחדר העריכה אז אני אספר לך משהו שכתבתי בטיוטות של הפוסט הזה: אחרי הברמצווה הלכנו לפתוח לינאי חשבון בבנק, שאני שותפה בו בגלל היותו קטין. תוך כדי מילוי ערמות הטפסים פתאום הפקידה הגיעה לשאלה מה קורה אם אני מתה בעודו קטין, מי ינהל את החשבון. פתאום השאלה הזו היכתה בי כמו בגונג. אם פתאום אני מתה. אם פתאום אני מתה. האם הייתי ממשיכה את מה שאני עושה עכשיו או מעיזה ללכת הלאה?
      אני חושבת שזה היה קטליזטור.

    1. רונית יקרה ומקסימה בהצלחה בכל אשר תבחרי.
      יש אנשים שחולמים ויש אנשים שעושים.
      את שניהם – חלוצה עם חזון ועם היכולת הנדירה הזו להתמסר בכל הלב.
      תודה על הזמנים והמפגשים שחלקנו בזמן שעוד היו ביצות לייבש בפרדס חנה.
      הרבה אהבה
      אורי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close