השימושון
שלושה טקסים של סופשבוע
לגרב ימין יש ריח של הכביסה של דודה שרון. לגרב שמאל ניחוח עדין מהמכבסה של קיבוץ ברקאי. מוזר להיות מופקעת מהכביסה הביתית, אורחת בבגדי שלי, כמו תיירת. בקיבוץ ברקאי יש מכונות ענק של 30 קילו ומייבשים שאפשר לחסל בתוכם בנאדם. או את הבגדים שלו: חצי מהם חזרו קטנים יותר במידה-שתיים. יאללה לא חשוב, העיקר שיש מלאי של טריינינגים לבצבץ מחדש ומחר יבוא אבי האינסטלטור לעשות כאן מערכת מים אפורים ואז שוב יהיה אפשר לכבס בבית. אפשר להגיד שאני כבר די בקריז ..
ביום חמישי שמנו את הבגדים במכבסה. 5.25 ש"ח לקילו בלי קיפול, 5.80 עם פריסה 6.25 עם קיפול. מחיר סביר, גם כשמדובר ב- 24 קילו (כלומר: שבוע). תאים תאים עגלות ומכונות, תהליך עניני וקצר שבסופו אנחנו נפלטים החוצה לשיטוט אינטואיטיבי בשבילונים של הקיבוץ.
"באיזה שביל את בוחרת? נלך באיזה שתבחרי!" מציע הג'נטלמן הקטון. "בזה" אני מצביעה על אחד מהם והוא מצביע על שביל אחר ואומר "מזה". "היי…..לא פייר!" אני מתקוממת לשניה ואז הולכת אחריו – כי מה – ואנחנו הולכים בזה, ואחר כך בהוא, ואחרי רגע קל מגלים את הגני שעשועים עם כל המתקנים המעולים. חביות צבועות, מכונות חקלאיות שיצאו משימוש, קרוסלות מוזרות, מגלשות ברזל, טרקטור בארגז החול. הילד עובר ממתקן למתקן ואני פורשת את הגב על הדשא החמים. התאים שלי נזכרים בפעמים שברחתי משיעור בתיכון והלכתי לישון במדרשה, רחוק מעוברי אורח, מתעוררת הלומת שמש וחוזרת באיטיות להמולה הביתספרית עם דשא על כל הסוודר.
באיזשהו שלב צרור תלתלים מסתדר לי על הסרעפת. הילד רעב. יש בתיק בננות מתוקות והוא אוכל שתיים רצוף ותוך כדי מפטפט פיטפוטונים שקטים, שהולמים את דממת המקדש.
צהריים בקיבוץ.
טקס מחיקת חובות
הדודה ט' מגיעה בערב. חשבנו ללכת למסיבה אבל העייפות מיסמרה את שתינו לספות.
מתעוררים לבוקר יום שישי יפה ושמשי, הילד בעוד יום חופש, ונוסעים לברקאי לאסוף את הכביסה.
השקיות שלי מחכות: ארבע קוביות גדושות, חתומות בסרט הדבקה לבן עליו כתוב שמי ולצדו המילים "לא שולם".
איזה סטייטמנט צורם !
האישה שוקלת אותן וראה זה פלא: זה שוקל קילו וחצי פחות! הגיוני ומרעיש.
אני משלמת.
לפני שאנחנו יוצאים משם אני מבקשת ממנה להסיר את הכתובת ולשים במקומה סרט לבן וחדש.
היא צוחקת. פעם ראשונה שמבקשים ממנה דבר כזה.
– "סליחה..אבל אני במצברוח לטקסים" אני מסבירה
– "אין בעיה" היא אומרת, ששה למלא את בקשתי המוזרה
– "איך קוראים לך?"
– "אנג'לה"
טקס אש
מברקאי ישר לעמיקם, קבענו נלך עם רועי לנחל. הוא לא בבית ואנחנו מחכים לו על הדשא. יש לו בחצר שיח פלפלים נורא יפים, שדומים לנשיקות. אני מבקשת מינאי לקטוף לי אחד. הדודה, שטיילה פה ושם נזכרת שהיא פגשה שיח כזה בפרו ומזהירה אותי שזה חריף. אבל לי יש זיכרון אחר, מתוק, מהפילפלים האלה. ליתר ביטחון אני נוגסת בזהירות: ביס ראשון באמת מתוק…. ואז מגיעים הגרעינים…. כמו טיל אני קופצת מהדשא וטסה למטבח בדילוגים. מים רק מדגדגים את השריפה שמתפשטת לי בפה, בחך, בשפתיים. העיניים עוברות במהירות על הפרודוקטים במטבח הקטן ומזהות צינצנת דבש. אני מסתערת עליה, פותחת את המכסה, שולחת כפה דובית פנימה מוציאה גוש מתוק ומורחת אותו על חצי פרצוף.
זה הגיוני שדבש מרפא בערה – חולפת בי מחשבה תוך כדי – הרי דבורים הן אש,
ואחרי שהכל נרגע לגמרי לגמרי רועי חוזר הביתה ואנחנו הולכים למעיין.
טקס מים
"וניכנס למים?" ינאי שאל אותי בבוקר.
"אם נרצה" עניתי לו, ושמתי בתיק מגבת ובגדים להחלפה. וגם אם לא הייתי שמה לא היה לי תירוץ: כל הבגאז' היה עמוס כביסה טרייה וריחנית.
עברה כמעט שנה מאז הפעם הראשונה שנכנסתי למים האלה, אחרי היסוס ארוך, כמו תמיד.
בחורף שעבר זה היה רדיקלי – ינאי פשוט צבע את עצמו בבוץ כל כך כל כך עד שלא היתה בררה אלא לרחוץ אותו ואז כבר נכנסתי בעצמי. בקיץ זה היה מרענן. עכשיו שוב חורף ואני…. במצברוח לטקסים.
מגיעים, מתמקמים, טובלים רגליים, קרררר!
אישה עם שתי בנותיה מגיעה, ילדות מהממות. הגדולה בת עשר וחצי. ילדה הורסת. מסתובבת עם כל ההתלבטות בחוץ: כן להיכנס למים לא להיכנס כן לא כן לא אפילו על החולצה שלה כתוב kenvelo.
רועי, שעובד עם ילדים, לא נותן לאש הילדותית לכבות. הוא מזהה קצות חוט ומאתגר אותם, ומתאתגר איתם מי יכנס למים ראשון…. "קודם תיכנס אתה ואחר כך אני" ינאי מציע. "אם אתה נכנס אני נכנס..!" בסוף שניהם בפנים – ינאי עד המותניים ורועי פשוט נשכב על הגב ישר לתוך המים הקפואים.
כשהוא יוצא הוא אומר שזה לא כל כך נורא.
אז אני מנסה גם, וזה באמת לא כזה נורא. כלומר, כן, קררר עד צרחות, אבל אחרי השוק הראשוני הגוף פשוט קופא-נרדם ואז כבר פחות קר. וכשיוצאים יש צמרמורת נעימה שנמשכת לפחות 24 שעות.
ואז מתחילים להגיע עוד אנשים. וזה מאוד מוזר: זה אותו הרכב של אנשים שפגשתי שם גם בפעמים הקודמות. ככה, בלי לתאם, פשוט וטבעי. זה מוציא ערכת קפה, אלה הביאו חומוס מהבלו באס, האמא של הבנות שולפת קופסה עם קוסקוס, אני הבאתי חלבה וביגלה, וככה מתאלתרת ארוחת צהריים ספונטנית טובה. סיפתח לשבת אנרגטית.
נעמה אז זהו, שמשלמים לפני, אני פשוט שילמתי אחרֵי אז יצא שנחסך ממני התשלום על הג'יף. ואל תגלי לי סודות של מכבסות! זה טרן אוף, שלא כמו לתת מתכון..
וכרמית…
זה שוס שמשלמים לפי משקל אחרי. (ג'יפה זה דבר כבד).
את יודעת שהריח של הכביסות מהמכבסות מגיע מבושם שהם שמים אחרי? את יכולה לעשות את אותו הדבר ולקבל כביסה ריחנית (אנחנו אוהבים שלכביסה שלנו יש ריח של שמש אבל זה לא מגיע בשום בקבוק)
שיהיה לך יום דבש 🙂
אני בעד טקסים 🙂
(אהבתי את טקס מחיקת החובות, במיוחד.)