היצר להילחם
כל מי שיש לו בן מכיר את האנרגיה המתפרצת של לפוצץ. האינסטינקט "לצאת גבר" עוד לפני שיש שערה אחת על החזה הצעיר שמתנשם ומתלקח ומסתער על היריב בעיוורון. עוד לפני ההורמונים אפילו, יצר קדום ופראי.
אצל בנות בדרך כלל הסיפור אחר. גם כשהן מגיעות למחסום במשחק הן זוכרות את התמונה הרחבה יותר. לא ניגשות למקלות וחרבות כאילו אין מחר.
העולם הזה הנאראטיב המרכזי מנוהל על ידי גברים אנרגיה גברית. ביניהם יש כאלו שמנוהלים על ידי קודים ישנים של חושך. שמתי לב שאתמול בטלויזיה כל הגברים כמעט היו לא מגולחים. מלחמה, לא? אז אפשר לדקור, להיות קוצני, לשחרר הצהרות כמו "צריך להיכנס באם-אמא שלהם" ו"אסור לאבד את כושר ההרתעה" ו"צריך לחסל" ו"אנחנו נרסק" ו"תקשיב!". ואפשר להרגיש גם דרך הטלויזיה את הזיקפה שבה נאמרים הדברים. טסטוסטרון בליסטי.
הרעים
כל כך התרגלתי לראות את הרעים כייצוג של כוחות פנימיים, עד ששכחתי שיש גם כוחות רוע ממשיים בעולם הפיזי. בחיי בועתית. אני חושבת על האמהות של הילדים שנחטפו (קשה לי לקרוא להם חיילים) והבטן שלי מתכווצת. זה סיוט לדעת שהילד שלך נבחר להשתתף באיזה סרט סנאף פוליטי. זה לא כמו בים או בלונה-פארק, שם ההבנה שהילד נעלם בהמון יוצרת בלב ניתור של אימה, שמסתדר כשנשמע קול פנימי או כשמגאפון קורא לך אל סוכת המציל. והנה – הנראטיב העולמי מושיט זרוע ומגיע לתוך סיפור פרטי של משפחה. וקשה ואפשר לעמוד מול אופל כזה ולהחזיק שם איזשהו אור, אפילו רק במחשבה.
הנשים
אני עצובה על האדמה. הפצצות והטילים כמו אונסים אותה. טילים בצפת, בחיפה, בראש פינה, בנהריה, ומסכנה כל כך גם ביירות, שחוטפת בקביעות. אבל האדמה עצומה מזה, גדולה וסבלנית, סבילה ומקבלת. שאלתי את מאיה בת חן מה היא חושבת על המצב והיא ענתה: "לגבי הצפון והמלחמות..יש משהו שעומד מאחורי כל זה…מעין הזדככות..אבל אי אפשר לראותה עכשיו..פשוט להרגיע את הלב ובעיקר לא לדבר על עתידות, כי הדיבור יוצר מציאות..למנהיגים הייתי מציעה לשתוק ולעבוד, ולנו לבטוח בסדר האירועים. כתושבת הצפון בעבר התעוררו אצלי זכרונות ישנים שקשה להרגיעם אפילו תחת ידע שכזה..מאד לא נעים להיות תחת הפגזות. גידלתי שני ילדים במיקלטים לאורך כל ילדותם. אינשאללה להחזיק באור ולדעת שיש תכנית גבוהה והכל לטובה".
**
הנה משהו שאפשר לעשות.
