זוגיות ומשפחהטורים אישייםטיפוליםכלליכתיבה פרטיתנשיםסדנאות, קורסים, חוגים

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

שיעור על כוחה של פגיעות

[לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

 

אתמול נלחמתי עם עצמי.

לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
קשים
שלקחו אותי למטה ברגע.
השתלטו על כל ההוויה שלי.

הרגשתי
פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
כמו תמיד.

אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
הם פה כי יש להם תפקיד.

הם לא באו לעשות לי רע,
אלא לעורר אותי, לנער אותי,
לשאול אותי שאלות חשובות.

אז וויתרתי, נכנעתי להם
נתתי להם להשתלט עלי
וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

בשלב הבא עלה בי צורך גדול
לשתף את השותף שלי.
הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

כי מה יקרה?
אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
לא ייבהל ולא יהדוף.
פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
להבין אותי.
או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

אז בשלב האחרון
קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
הבריכה של הכנות, החשיפה,
הבריכה של הפגיעות.

החלטתי להאמין, בלב ובראש.
להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
ושיתפתי. ובכיתי.
והייתי חלשה כל כך.

מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
ואהבה גדולה.

בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שווה לראות גם

Close
Close