בעלי מקצועזוגיות ומשפחהטורים אישייםטיפוליםכלליכתיבה פרטיתנשיםסדנאות, קורסים, חוגים

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

שפת ההתנהגות

[לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

 

*סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

שפת ההתנהגות.

***
סיפור שהיה כך היה:
אתמול היה יום מבוזבז.
האמת, גם מתסכל ומכאיב.

ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
כביכול, העברתי אליה אחריות.
"את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

*** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
האמנם?

בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

***

עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

אבל מה בעצם קשה בזה?
זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

***

עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

***

מי שקרא עד לכאן, שאפו.
אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

***

תודה לסבלנים שקראו.
כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
אשריכם.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close