השימושון

שפת סימנים

חברה ואני מדברות מדברות מדברות על משהו, ומגיעות לקיר. אי ההבנה מתפתחת לבערה פנימית קלה אצל שתינו. אני מנסה להסביר מכל מיני כיוונים אבל לא מצליחה. זה מתסכל. היא מתעצ'בנת. ינאי וערן נמצאים איתנו בחצר. הם מצאו מצית. הם קוראים לי לבוא רגע ומבקשים שאדליק והם יכבו בתורות. פו ינאי פו ערן. שוב פעם. ושוב פעם. ושוב פעם.
אה! זה רמז! יותר מידי אש יש בויכוח הזה, כדאי להרגיע,
אני נכנסת הביתה לרגע בעקבות ריקוד המצית, ואז ממרחק פתאום בא לי רעיון איך להסביר מכיוון אחר לגמרי.
או!
הפעם המילים מתיישבות טוב והנקודה עוברת. אנחנו נושמות לרווחה.

***
(יום אחר, חברה אחרת), אנחנו עם הילדים בגן שעשועים. מדברות על השלב שבו כבר יש זיהוי של האמונות שמגבילות, יש הבנה, אבל המציאות עדיין לא השתנתה. חושבות על דרכים תודעתיות ועוקפות תודעה כדי ליצור מציאות יותר מתאימה.
אבל איך? איך? איך? איך מסתכלים יותר אפקטיבי? איך באמת משאירים מאחור את מה שלא קשור אלינו יותר?

ממש במקביל,
בן, שני וינאי חוגגים על הקרוסלה כשלפתע שני ניגש אלינו סחרחר. "תראי, קיא" הוא אומר לאמא שלו ויורק שאריות. "איכס! תתרחק מזה" היא אומרת. "אבל זה שלי" הוא עונה, מתאושש, והולך להביט בשלולית מקרוב.
"הנה העוגה שאכלתי" הוא מזהה (רגע שקט) "והנה מלפפון!" (רגע של שקט) "והנה עגבניה!".

בדרך הביתה ינאי יוצר כיס מקיפול בחולצה ומעמיס בו המון אבנים די גדולות.
קשה לי לראות אותו נאחז באבנים ומתעקש לסחוב אותן. "קשה לך לראות איך הוא מכביד על הגוף שלו" שני מאבחן (הוא בן שש, גאון של פשטות וטוב לב). כל הדרך אני מציעה לינאי לשחרר את האבנים כבר, נו יאללה, מה אתה צריך את זה, אבל הוא מתעקש. סוחב את האבנים בחולצה וצועד בזהירות איזה קילומטר עד לבית. קצת לפני שאנחנו מגיעים הוא מחליט להשאיר אותן על המדרכה. ככה, פשוט נגמר לו מזה, בדיוק עכשיו.

אהה, הקלה.

***

שפת סימנים וסמלים. סאב-טקסט שבא מתוך פעולות. כשלמדתי קולנוע זה היה לב העניין: איזה פעולות הדמות עושה כשהיא מדברת. או שותקת. מה המשמעות של זה. איזה רמזים אפשר לפענח ככה. ברגע שהבנתי את זה הפסקתי להתעניין בקולנוע והתחלתי להביט ביתר סקרנות בחיים.

הראה עוד
Close