יש גינה אחת מאוד יפה ליד גן הילדים. לא ראיתי אף פעם את מי שמטפח אותה אבל בעיני רוחי אני מדמיינת אישה מבוגרת, עם כובע רחב ושמלה פרחונית מכותנה של זקנות מטבעון. ערוגות ערוגות מטופלות בתשומת לב, כמו שטיח בדוגמת פרחים וחפציצים. כובע הנזיר מנקד כאן, קקטוס פרוע נישא שם, מסננת פח ישנה עם גרניום לבן, מכונת כיסוח מחלידה, מכונת תפירה יפהפיה ניצבת על עמוד בערוגה אחרת, ובעומק הגן – חלקת עצים פראית ומסקרנת. ושני נשרים שומרים על השער המוביל אל שביל מסודר. "הלוואי" אני אומרת לינאי אחה"צ אחד כשאנחנו מטיילים עם התינוק בעגלה "שאני אפגוש את מי שמטפח את הגינה הזאת. אני חושבת שזאת אישה מבוגרת. ושהיא תזמין אותי פנימה ונשתה ביחד תה".
ואכן יום אחד בבוקר, ממרחק אני שומעת קולות התעסקות בגינה. וצוהלת בלב, הנה עכשיו תיפתר התעלומה! מחישה גלגלים והנה, ליד הגדר רוכן אל אחת הערוגות גבר, בחולצת טריקו כחול כהה וכיפה סרוגה, מעשב ומעשן. לא יכול להיות שאת הגינה הזאת מטפח גנן בתשלום, משהו בי עדיין מחזיק בתמונה של הזקנה מטבעון. אבל האיש נראה שייך לאדמתו ואני נעצרת ושומעת את עצמי אומרת:
"הגינה שלך זה משהו משהו! כל פעם אני עוברת כאן ומתפעלת".
"תודה" הוא אומר מאחורי משקפי השמש, "כמו פעם נכון?"
"מקסים"
"רוצה להיכנס ולראות?"
"ב-רור!"
והוא מוציא צרור מפתחות מהכיס של הג'ינס ופותח את השער, ואני עוברת בין הנשרים ונכנסת לשביל, והסיור מתחיל.
בחצר הקדמית הערוגות. באזור העצים קצת יותר פרוע. הכל מקסים ומסקרן. self made. והוא גם מספר לי על עצמו בקצרה: גימלאי של צהל, מתנדב כרגע, תראי את הצינורות שאני מוציא איתם מים מהבית לעצים, וכו'.
"בואי, תיכנסי" הוא פתאום מזמין אותי אל הבית פנימה. רוצה לראות? אפשר, אפשר עם העגלה" והוא עוזר לי להכניס את העגלה, מתוכה התינוק מצטרף להרפתקאה במבט דרוך. בתור הבית – מוזיאון אוספים. האיש הזה טייל בעולם והיה ב 34 מדינות, והבית שלו זה אוסף אמנות אתנית – שטיחים, ציורים, קופסאות, ארגזים, חפצים ממוסגרים. אני מטיילת בתוך העולם המעודן של איש הקבע לשעבר ונמשכת אל תמונה קטנה שבה מצולמים גברים יושבים ביחד, ביניהם גבר יפה במיוחד, בתלבושת מסורתית. "זה אבא שלי" הוא אומר. "אבא שלי היה מתכנן שטיחים באזרבייג'ן, הנה תראי דוגמאות של שטיחים שלו, והוא מחווה בידו על פינת הסלון, בה מונחים ריבועי דוגמה מקושטים.
הפשטות שבה האיש הזה מוליך אותי בעושר אוצרותיו מציף אותי פתאום וגם התינוק מתחיל לקטר קצת. "תזמין אותי שוב, נשתה תה ביחד" אני מבקשת בדרך החוצה.
"אני לא שותה תה" הוא אומר בחצי חיוך וחוזר לעבוד בגינה. ליד אחת הערוגות מחכה לו הכוסקפה שחור שלו והוא מגביה אותה לעברי בברכת שלום ומדליק סיגריה נקסט.
———
טיול שבתבבוקר עם העגלה לקח אותנו רחוק.
מתחת לפיקוסים הזקנים ברחוב שלום בדרך לביקור פתאומי אצל גלו.
מאז שאנחנו לא בית אחד עם כביש באמצע אנחנו לא מסונכרנות על אותן שבתות עם הילדים. זה אומר שהבנות איתה, אני חושבת ודוחפת את העגלה למעלה בשמחה, איזה כיף,
אבל הם לא בבית.
אלוהי התמונות הנשברות.
אז לאן עכשיו?
אני מחשבת מסלול מחדש לפי תחושת לב, שמאלה. מישהו בבית במורד הרחוב מתעורר לתוך פסנתר והידיים שלו מנומנמות ומיומנות, פורטות באיטיות.
בין הצלילים נמתחת ציפיה מכושפת. שתי יונים דואות בה בחצי עיגול.
אני נזכרת שפעם, בסדרת סשנים ב NLP שקיבלתי מתנה מהיקום, טיילתי במסתרי נפשי והתבקשתי על ידי המנחה ליצור בתוכי תמונה יציבה של אושר. פסנתר עדין היה בפסקול.
את כותבת כל כך יפה. השזירה שלך את הסיטואציות והמבט הבוחן והאוהב שלא מחסיר כמעט טיפה כמו גם התרחשות קיימת או מדומיינת וקיימת הוא מתנה. יו אר גיפטד אנד סו אר ווי. תודה.