אמנות ועיצובטורים אישייםסביבה וקהילהשיטוטים

תוגת כרכור

מאת אייל כגן

"עוד פעם אתה הולך לג'אנגלי, לא נמאס לך. כל יום שישי אותו דבר, צריך אותך פה". פה זה בלליפוף. אבל אני איש של הרגלים. יום שישי ב-11, הבטן אומרת חומוס, וחומוס בשבילי זה גדעון. וגדעון זה ג'אנגלי. ה' אומרת שאני ערבי . בכל כפר שאני מגיע אליו אני מחפש את החומוס המקומי. זה נכון. אז קפצנו אני וע' לנגב. ודווקא היום ויתרתי. אני פשוט מלא מהבוקר. הסתפקתי ב-2 כוסות עראק זחלוואי , "שהחבר'ה מצד"ל עושים בכפר גורן" , כך לפי גדעון. קודם שתיתי את התה הטיבטי שלו. לנסות להעביר את הצינון שפשה בעצמותי. מאוחסן תמיד בסוג של פינג'אן – תרמוס שצריך לעבור קורס טייס כדי לשחרר ממנו קצת נוזל צהוב עם ניחוחות של הימאליה. ע' אכל, והתלונן "שהיהודים לא יודעים לחתוך בצל כמו שצריך". טוב, הוא מהמתלוננים.

הוא אכל, ואני נזכרתי שהייתי הלקוח השני שנכנס לחומוס. סוזי הייתה הראשונה ואני הייתי השני. נכנסתי עם ב' שלא היה סגור על הטעם. טוב גם הוא מהמתלוננים. זה לא מפתיע שהמתלוננים נשארים בסוף לבד. כמה אפשר לשמוע את התלונות שלהם. סוזי איננה. השאירה את החנות והלכה. היה "סוזי" ועכשיו זה "סיפורי בגדים", של אורה. אורה שתמיד יודעת לבחור לה' את הבגד הנכון. 4 מעילים קניתי וכל אחד פגז. אורה שמתקשרת אלי כשהיא כשמגיע עוד משלוח של חולצות טריקו ארוכות. "אקסטרא לארג'" אני אומר לה. "כולם פה אצלך מדיום וסמול". אנחנו חולקים את אותה מידה אז אנחנו יכולים לצחוק על זה שאני הולך ומשמין. את הטריקו של "פרוט אוף דה לום " אני מחפש. מאז גיל 4 , זה סוג הכותנה שאני קשור אליו. איש של הרגלים.

בפרדס מאחורי – שאותו אני רואה דרך החלון שחצבנו בקיר- קוטפים תאילנדים עצי תפוז שהבשילו עד להתפקע. עם תרמילים שתלויים להם בהצלב על כתף שמאל. תאילנדים שהחליפו את הערבים, שהחליפו את היהודים, שהחליפו את הערבים. תרמיל מקנבס שנפתח מלמטה ואפשר לרוקן אותו לארגז של מטר על מטר על מטר שנדמה שכמה שתמלא אותו הוא אף פעם איננו מלא. מזכיר את הים של קהלת. והפרדסים מתמעטים ונסוגים בפני הכסף של הקידמה. אותו קידמה שמביאה איתה את החוק ואת עריצותו. כי בפני עריצותו גם אוסנת מ"קפה המושב" נאלצה לסגת.

נסוגה ולא בלי קרב. שלוש וחצי שנות מאבקים שנסתיימו ביום שישי שעבר. לפחות בחגיגה. השמש חייכה והיוותה תפאורה מתאימה לאירוע. חגיגה גדולה של סוף. של בית קפה שכונתי שהפרגולה הסגורה שלו פלשה כביכול לקו הרחוב, ולא הפריעה לאף אחד. קפה המושב שהחליף את הכדורים של גילי, שהחליפה את האיטליז הישן ששירת בנאמנות את תושבי כרכור. בדומה לכדורי הגלידה בצלוחית נירוסטה שאכלתי בקפה פאפא המיתולוגי בנתניה שהיווה חלק מנוף ילדותי- אותה ילדות שבה נקשרתי לחולצות הפרוט עם הכיס- כך גם טעם הסופלה של קפה המושב, נימוח וחם עם הגלידה הקרה מעל, נצרב לתמיד בחיכם של בנותי. הן עוד יחפשו אותו.

זו הייתה תצוגת כח מרשימה. הלקוחות הקבועים הגיעו. היה מפוצץ, המוזיקה החרישה את האוזניים. אני ראיתי שם את בעלי העסקים, את וידי מ"רוניה" , ואת האחים טבצ'ניק שסגרו את "פ'צולי", ואת הנס ואילנה פלדה שכבר הספיקו לסגור "פלסטיק פלוס" אחד בשינקין ופתחו אחד מחודש ברחוב המלאכה עד שנשרף. את נועה "מהירוקה" שהחליפה את החנות של רות סלם, את ליאת ממסעדת "פיקא" שסגרה אף היא את שעריה.

כמו אישה בהריון, שמהרגע שהיא נכנסת להריון, מבחינתה היא רואה רק נשים בהריון , כך צדו את עיני בעלי העסקים. בין דציבל לדציבל התעורר ויכוח סביב השולחן. על זול ועל יקר. ועל רשתות ועסקים פרטיים. חמוש בכובע של קוסם הסברתי "שאני מעדיף לשלם 11 שקל על כוס קפה במושב ולא 10 שקלים על קפה ומאפה ביילו הצהוב הסמוך, מעדיף לתת את הכסף לאוסנת מאשר לצדיק בינו. מעדיף לשלם לאסולין במכולת אפילו שהוא יקר יותר מאשר לתת את הכסף לנוחי דנקנר". "טוב, אתה יכול להרשות לעצמך", אמרו לי הסובבים. "זה לא קשור" , הגנתי על עמדתי "זו רשת הביטחון של העסקים קטנים". אם תרצו , ערבות הדדית. בעל עסק קונה אצל בעל עסק. לא ברשתות. לא באיקאה ולא באייס. אצל נחמיאס, ובית קליה שפיר. כמובן שלא כל הזמן, כי גם אתה נכנע לפעמים "לאחד ועוד אחד" ו"השני ב-50%" , אבל זה העיקרון. לא נכנעים "לאפשר היום בזול לקנות אותי". היום אתה קונה בזול מחר יקנו אותך בזול.

כי לעסקים הקטנים אין לא לובי ולא מגן. לא ימי חופשה, ולא ימי מחלה, לא פנסיה ליום סגריר ואפילו לא ימי אבטלה. עסקים שמהווים את ליבת העסקים של המדינה, שהיכחדותם היא רק עניין של זמן. שכן כל נסיגה של עסק בפני הדחפורים הגדולים שמגיעים עם השיטוח התאגידי משמעותה ריסוק של עוד בית אב, ונפילת עוד לבנה בחומה שעליה בנויה החברה הישראלית. הסולידארית לכאורה. זו שהולכת ומתפרקת ומפרקת יחד איתה את מה שהכרנו, בבחינת עולם ישן עד היסוד נחריבה. רק שהפעם זה מגיע מברוני הקפיטל.

קפיטל או לא. ע' היה צריך ליסוע לתל אביב, אז הוא קם לשלם. בזמן שאני מחכה לו, אני מחפש משהו לקרוא. בג'אנגלי יש לא מעט מינשרים הכתובים בידה של לירון אשתו של גדעון. אבל זה שקראתי הפתיע אותי לחלוטין. "חומוס ג'אנגלי סוגר את שעריו". תחושת דז'ה וו מהירה. יום שישי שעבר, קפה המושב. יום שישי הזה ערב ט"ו בשבט, חומוס ג'אנגלי. מה קורה פה. אז יש לגדעון תוכניות וגם לאוסנת, אבל ראבאק. אחד אחרי השני, הם נסגרים.

"אז סופסופ גילית איפה אפשר לאכול חומוס בכרכור" אמר מישהו לע' בדרכינו החוצה – לא לפני שהבטחתי לגדעון שאני חוזר ב-3 ושישמור לי מנה ."הייתי פעם ראשונה ומסתבר שזו גם הפעם האחרונה" עונה לו ע' וממשיך לקטר. אני לא שומע. בדרך חזרה מהסעודה האחרונה ללליפוף בקסאנטיה החבוטה של ע' חלפנו על פני "טבע לו" המושקע של ארזה, שספק אם יקלוט את פליטי המושב. ביכיתי את אובדן התמימות. את היעלמותם מהנוף של שני מוסדות שצברו להם קהל רב ואוהד. השמש החמה לא הצליחה להעביר את תחושת העצב. המראה היווני של בית פרג ספון התריסים רק הגביר אצלי את התוגה. תוגת כרכור המתחדשת.

תגיות
הראה עוד

31 thoughts on “תוגת כרכור”

  1. אייל החמוד
    ריגשת אותי בכתיבתך..(ולא בגלל שהוזכרתי בה).
    הפרייה הדדית זה סוד הקסם במקום כמו כרכור…
    ואנשים חמיי לב שעוצרים אצלי,רק להגיד שלום כי הם באו לפיצוציה,
    או לחומוס,או כל נקודה אחרת בדרך,מעלים חיוך בעניי….זה כיף
    זה משמח,ומעודד…

  2. כגן, מאוד התגעגתי לכתיבה שלך. אתה מזקק ושם את האצבע על הדברים החשובים בחיים שלנו כאן.

    אני מקוה שהמסה הקרובה תצליח. אמרו לי כבר שמסה קטנה מוכיחה את ההפך – שאין הרבה אנשים שהיו רוצים שבילי אופניים. אני חושב שזה מוכיח שאין הרבה אנשים שמאמינים שהם יכולים להשפיע על מה שנעשה במושבה שלנו. הם ישמחו אם יהיה שינוי כמו שישמחו לבוא לשיקשוק אם יפתח שוב.

    מה דעתכם באמת להפגש בואדי אחרי המסה ולחשוב יחד על צעדים פרקטיים לחידוש השיקשוק. זה כל כך ברור שהמון אנשים מתגעגעים אליו כל כך.

  3. יאללה אביב.
    שיעבור כבר האפור הזה, הכל נראה כמו בפברואר איזה מן חודש מלאנכולי
    נכון אתה חשוב ותורם ובלעדיך אי אפשר ,אבל קשה איתך,קר.
    סתם. האמת שפעם זה היה רומנטי ,מתחת לשמיכה עם האהוב והאש והסערה שבחוץ
    שלא נגעה בנו בפנים. היום זה קצת שונה ולא שהחורף סוער בכלל.
    אולי זו האחריות הבלתי עוצרת,שאינה מתחשבת במזג אויר החוגים ההסעות שעות האפס של מורות לחוצות, תלמידים לחוצים הורים מותשים .לספק לספק את הכל ,שחלילה לא יחסר דבר
    שיהיה נקי ומסודר ושתמיד תחכה מתנה מפיית השיניים מתחת לכר.
    ואני לא מתלוננת למרות שזה כיף להתלונן לפעמים במיוחד לאייל שאמר שהמתלוננים נשארים בסוף לבד. בסוף כולנו נשארים לבד אז יאללה שיקשוק זה מרגיש ביחד .
    ואפשר גם לצאת בעין הסערה לבקר את שכיות החמדה,שהוקמו כאן ביישובנו באהבה רבה
    חנויות קטנות ויפות ,שבתוכן אנשים שישמחו לבואכם, כי בכל מקום שאין בו תרבות אומנות יופי ניחוחות וטעמים משלו וכמובן אנשים נהדרים ויפים ,אני לא רוצה לגור אז הלאה מכאן תוגת פרדס חנה כרכור.

  4. יום שישי הזה כבר מלא ענינים כמו שאייל ציין ויש גם סרט מעניין וגם קר, חודש הבא אביב חדש וזה מושלם נהיה שם עם כל המתייחצנים והמתחרדנים וכמובן מסה קריטית כל שישי ראשון ואינשאללה תבואו לא כמו פעמים קודמות היינו מעטים מאוד מאוד.

  5. כולם מחכים לשיקשוק מאד…
    זה מדהים שיהיה מקום לכל האמנים המקומיים לשים את הדברים ובכלל…
    המון כייף

  6. שלום לכול קוראי ומגיבי הבלוג!

    הפנו את צומת ליבי לטור של אייל וגם כן לתגובות,לאחר עיון בכתוב חשתי צורך להגיב……
    אז הנה גילוי לב נאות:

    רעיון הקמת החומוס עלה לנו לפני 4 שנים פחות או יותר,בתחילה בכלל חשבנו לעשות אוכל הודי אך די מהר הבנו שלצורך כך אנו זקוקים לגב כלכלי חזק–שאין לנו–אז עשינו המרה לחומוס.
    למה גב כלכלי?מכיוון שהבנו שאין לכך מספיק מודעות בקרב הציבור המקומי על כל הניו אייג'יות האופפת אותו,ובשל כך תדרשנה המון דמעות וטיפות זיעה לחשוף ולהכיר לציבור משהו קצת חדש—וחדש לרובנו מתפרש כפחד ,ובאמת מתוך אותה הבנה התחלנו בניסיונות החומוס.
    תחילה היה לנו מוזר לחשוב על כך שאנו ,זוג צהובים,מנסים לעשות חומוס וגם אם ייצא משהו טעים מי בכלל יבוא לקנות מאיתנו. מה שהוביל אותנו אז ובעוצמה רבה יותר גם עכשיו,היא האמונה שהכל אפשרי בחיים הללו וכל מה שניתן להפסיד מסתכם בכמה ספרות וקצת רגש צורם.
    מראש לא דיברנו על כמה יפרנס אותנו או כמה נוכל לחסוך (אם בכלל),עיקר העניין היה המפגש עם האוכלוסיה,להוות אוזן קשבת למי שצריך,להראות עוד צדדים ממטבעות החיים ולנסות לתת קונטרה לכל מה שנקרא בפי הראסטפארה בבילון,היה חשוב לנו להראות שאפשר(וצריך) גם אחרת וזו לגמרי בחירה של כל אחד מאיתנו "להתקפל" לנוכח אותם תכתיבים המונחתים עלינו ממרומי מגדלי השן של אלו המושכים בחוטים.מתוך ההכרה בגודלנו האפסי ובחוסר יכולתנו כפריטים לשנות את המציאות ומתוך ההכרה בהשפעתה הגדולה של הסביבה על חיינו ניסינו "לגרום ליותר אנשים להבין את הדברים בצורה הזהה לשלנו,כתבנו שלטים ואמרנו דברים מהבטן גם כן מתוך אמונה ששם ניתן למצוא (אם בכלל)מנה קטנה של טוהר ,של אמת וזאת בניגוד לראש שצורת חשיבתו כלכך מותנית(בעיקר במערב) ביכולות שרידה-שרידה פיזית שנהיית קשה מיום ליום שכן הרצונות רק גדלים ומשתנים ושום דבר אף פעם אבל אף פעם לא באמת מספיק לרובנו.
    דרך השלטים והמילים שנאמרו בחומוסיה,הבנו שבעצם כולנו פחות או יותר תקועים באותה סירה,רובנו מרגישים בגודל האיוולת אך מוכנים"להתגמש" יום יום לצורכי שרידה, ובשפה פשוטה:מתחזקים את כל אותו החומר שלכאורה מחזיק אותנו בחיים.
    חיזקו אותנו תגובותיהם של אנשים בנוגע לכל אותם שלטים,חיזקו אותנו כל אותם לקוחות אשר העזו להודות ברגשות חבויים אשר לא מדברים עליהם ביום יום,שמחו אותנו כל אותם מפגשים מקריים בין הלקוחות ושמחו וחיזקו אותנו כמעט כולם גם אלו שלא חזרו לפעם שניה אך העזו להגיד לנו בפנים.
    למדנו ה-מ-ו-ן עלעצמינו ובכלל על אותה מכונה מגוכחת הנקראת "בן אדם".

    אז מה קרה לנו,למה סגרנו?
    ובכן,מהשורות הנל ניתן להבין שמהות המקום היה ליצור מאין כור היתוך קטן,להפגיש בין אנשים מכל קשת האוכלוסיה ,בלי פוזות ובלי גינונים שכל אחד יהיה מה שנראה לו ורק שלא יפריע לאחר(הכלב של ארנון הינו דוגמא טובה–יצא כשהפריע למישהו אך נשאר כל עוד כל הסועדים במקום הסכימו לכך)
    אם אתם זוכרים אחד השלטים שהיה מודבק על בר הסלטים היה"היכולת להסתגל לחברה חולה באופן מוחלט,אינה מדד לבריאות" משפט שלמן הרגע הראשון גרם לי להתבונן בעצמי יום יום באינספור סיטואציות ולקבוע בכנות עד כמה אני מוכן להמשיך או להחריף את המחלה, כאן נכנסים עוד כל מיני אלמנטים אשר מפאת המעמד (תגובה לטור) אין זה המקום לפרטם.

    בשלב מסוים בערך לפני שנה,התחיל בעל הבית להחריף את בקשותיו,בערך באותו השלב גיליתי אני סימנים של מיאוס מהעיסוק המכני השגרתי של הכנת החומוס וכל העשייה מסביב ובאמת מה שהחזיק אותי זה אותו מפגש חשוב עם הציבור שכולי אמונה שדרך מפגשים אלו נוצרו וייווצרו דברים חדשים בעתיד.
    אותו משפט של קרישנמורטי אשר (לדעתי)מתמצת את חיינו בעולמינו הבהמי,לא הרפה ממני ובשלב מסוים הבנתי שישנן 2 אופציות:
    1 לקפל את כל האמונות והאידיאולוגיות שלי ,לשים בתיק ולזרוק לבוידעם,ולתת גז בהרמת העסק (להעלות מחירים מפני שהכל עולה אז גם אני צריך להעלות,להסב אותו למקום שאחוז גבוהה יותר מהאוכלוסיה תרגיש בנח לשבת בו וכו וכו–אולי אפילו מכונת אספרסו שתחליף את הקפה שחור) אך בפנים הרגשתי שזה לא אני,לא מה שהייתי מעונין לשדר כלפי חוץ,שכן מבחינתי זו תבוסה

    2 ללכת עם הלב ועם האמונה שהחיים הללו גם כך כבר הגיעו לדרגת גיכוך מהגבוהות שידעה האנושות ודווקא מהמקום הזה,לא להכנע לתכתיבי בעלי ממון (או בעלי בית)ופשוט לזרוק לו את העסק בפרצוף בידיעה שאנו פוגעים גם בלקוחות אך מתוך תקווה גדולה שרובכם הצלחתם להבין בשנתיים וחצי האחרונות "עם מי יש לכם עסק"

    לסיכום,הדברים לא היוצריכים להסתיים דווקא כך אך ברובד העמוק יותר כנראה שכן. אני מבחינתי הודעתי לבעל הבית שאני מעוניין להכניס שותף שממש רצה לקחת את המקום ולמנף אותו כך שלא יזלוג יתר על המידה לכיוון הבבילון.בעל הבית מצידו לא הסכים(דבר שעד כתיבת שורות אלו אינו לגמרי ברור לי)לי להכניס שותף או להעביר את העסק לחבר אחר שאף רצה לקנות אותו ולהשאירו כמו שהוא עם שינויים קלים…
    כל מכבסת המילים שכתבתי עד כה אינה פותרת אותי לבסוף מאותה אחריות על הסגירה,מגיעות לאוזני כל מיני שמועות על כך שבעל העסק הוציא אותנו משם וחשוב לי להדגיש שאין זה כך,הוא אמנם יצר תנאים שמבחינתנו כבר היו לבלתי נסבלים אך ההחלטה בסופו של דבר הייתה שלנו,שוב,החלטה בלתי הגיונית(באמות המידה של החברה הנוכחית) אך מרגישה נכון…….

    גם לנו חבל מאוד שהמקום נסגר ובאמת שמשכנו ומשכנו עוד ועוד כדי שיהיה למתי מעטים ממכם את הפינה שלו פעם בשבוע,חודש שנה

    רוצים באמת להודות לכולם ,היה לנו העונג לשרת אותכם ומקווים להמשיך ולשרתכם באי אילו תחומים שתבחרו או נבחר בעתיד

    בברכת "הכל שטויות" זה רק אוכל וגם ככה אנו אוכלים יותר מידי……..סרטים

    תודה על הכל
    דניאל,נעם,לירון וגדעון
    0523794926

  7. פיקנישוק לנו , נראה אותנו באים! יוחזר השיקשוק ככה כמו שהו בלי התנצליויות והתחכמויות
    אגב- בתחילת דרכו בהחלט קיבלנו את ברכת המועצה, כולל חיבורי חשמל ושרותי נקיון .
    בתחילת הדרך היו לנו הדגמות של אמנויות לחימה מוסיקה וכו – זה מביא אנשים.. רגע לפני הדוכנים ..
    אולי יחסי ציבור לבנגורה לידית לגולם ולספסל – לכל מני קבוצות שרוצות להשתתף – לקדם את עצמן ולתת הדגמה בוואדי – אפשר ירית פתיחה (קונפטי קונפטי) ביום שישי הזה ויאאלה לתחילת חודש הבא- אילנה נווווווווו!!

  8. ביום שישי הקרוב שהוא גם הראשון בחודש יש את התערוכה בבית הראשונים ב-13.00 ואת הניסיון המחודש ששל אורי מוסינזון להרים מסה קריטית למען שבילי אופניים למושבה ב-13.30 אם יהיה מזג אוויר יפה, אולי ניתן לשלב את הכל יחד עם מפגשיקשוק בואדי (בעזרת השמש). אני איתך אילנה.

  9. נכון הכל מתחיל מלמטה וטוב שכך (אגב גם את ויטל 2 הקים מישהו פרטי) ועצוב שבתוגת הפריפריה אין חזון (מה עם כסף?) להרים את הכפפה . הנדל"ן תמיד בא אחרי האמנים והרוח שנשכחים אי שם בין הכסאות וחגיגות העצמאות. אז מה עם מפגשיקשוק בוואדי בכל ראשון לחודש, פיקניק.אם לא נעשה כנראה לא נקבל והתוגה תתבית.

  10. בקשר לשיקשוק, לפעמים כשאני עוברת ליד הואדי אני מרגישה אותו כמו אגדה. מעניין איך הוא היה נראה היום – המון פרצופים חדשים. אולי תיירותי. אולי האורנים בואדי גם הם קצו בהפרת השלווה העצית, ובשקט ממשיכים פשוט לצמוח.

  11. יעלה את מעלה כאן נקודה מעניינת. נושא "ההתערבות מלמעלה". בכל תהליך של עיור, יש את ההתערבות של "פרנסי העיר". בין אם מדובר ביוזמה או בין אם מדובר בהצטרפות ליוזמה שכבר צוברת תאוצה.

    ברחוב שינקין לדוגמא מעבר לתהליךש התחיל מלמטה (פלסטיק פלוס/האחים דותן) הייתה את התמיכה העירונית עם מינהלת רובע לב הער ואחרי זה את התמיכה של מחלקת החינוך עם האירועים בגינת שיננקין. גם את פלורנטין ניסו להרים במשך שנים (בהצלחה /אי הצלחה) והיוזמה הראשונית הייתה של העיריה עם בנין האמנים ברחוב ויטל 2. שוק הפשפשים הפורח התחיל עם השיחזור של הסראיה וכיכר השעון וכמובן שינוי מבנה השוק. הלאה, מתחם גן החשמל לא היה מתפתח אלמלא עירית ת"א הקימה חניון מתחת לגן החשמל ושיפצה את כל הכיכר מלמעלה.
    מתחם הנמל כמובן ששנים עמד נטוש עד שחבר אוצר מפעלי ים הרימה את הכפפה.

    חשוב לזכור. היו כאן לפנינו. כמו שהזכרתי כמעט לכל עסק מקומי נוכחי היה גלגול קודם ועדיין כרכור המתחדשת לכאורה כמו גם פרדס חנה המהוות אבן שואבת נדלנ"יסטית לא מקבלות שום תמיכה מהמועצה ברמת העסקים המקומיים שנותנים צבע ואופי למקום. מסיבת רחוב חודשית עם מוסיקה והרבה פאן הייתה עושה רק כיף לרחוב המושב ,וכמובן לתושבים.

    מה לעשות שאת גורלו של השיקשוק אנו מכירים וגעש לא בדיוק מבין את המטרייה התרבותית (אולי מבין אבל לא ממש מתאמץ ). זו הסיבה שהגדרת היטב את "תוגת הכפר שהופך לפרבר".מה שמצחיק הוא שבמסגרת תנועת המטוטלת בסופו של דבר, אחרי הפירבור, ואחרי העיור חוזרים לחפש את המקומות האינטימיים והקטנים. פרדס חנה וכרכור לא יהיו שונות. הן יעברו את הדרך כולה רק כדי לגלות שהן רוצות לחזור להיות כפר. וכשזה יקרה זה יהי מאוחר מידי. השימור של הרוח והנוף צריך להיעשות כאן ועכשיו.לצערי, אני לא רואה את געש מרים את הכפפה.

  12. אני הולכת עם הטכסט שלך איל ועם המקום המשנה דמותו ..
    חושת מה זה אומר המעבר מכפר לפרוור
    מה שעושה מקום ושומר על אופיו וחיותו זה גם העסקים המקומיים שבו , מרקם חיים והדדיות , המקום האישי שאנחנו מכירים את הנפשות שמאחרוי הקאונטר , מו שכתבת , אנחנו יודעים מי מתפרנס מה100 שח שעוברים כאן מאחד לשני ומזינים את המקום ולא את התאגיד.. זאת תשובתינו לקאפיטליזם הדורסני.. – זה נראה קטן ושולי אבל ככה זה, תחי המקומיות!!!!החיים שלנו שלובים , שמות המקומות הם יחודיים וחד פעמיים ולא שמות של רשתות וזכיינים
    אני מאחלת לגידעון שימריא עם החזון שלו והשליחות שאותה הוא רוצה להגשים ולאוסנת שמאז שעברתי מכרכור לפרדס חנה- תוגת כרכור מתקשרת אצלי לחיים שהיו לי בפינת רחוב המושב בתחילת התעוררותו – שכונה של ממש- כמה זה נדיר היום
    מאחלת לאוסנת ובטוחה שהדרייב שלה , הכוחות ומאור הפנים ישמחו אותה ואותנו בפרויקט הבא
    חבל ש"פרנסי העיר" לא מוצאים לנכון למצוא את הדרך לעודד ולשמור את המרקם המיוחד של המקום הזה. יאללה רונית צאי לאור עם הרעיונות המבריקים שלך בנושא- שלא יהיה וואקום!!!
    ואיל והילה מלליפוף – וכל העסקים המקומיים המקסימים והמיחודים – אתם חלק מהנוף במובן הרחב והטוב של המילה – תמשיכו !!!1

  13. ניסיתי בשבועיים האלה להסביר לחברים שנשארו בתל אביב, כמה משמעותית ומבאסת עבורי סגירתם של החומוס ובית הקפה. כמה יחסרו לי שני המקומות בהם נהגתי לפתוח את שעות הפסקת הצהריים בין העבודות. כמה אתגעגע לחיוך של אסנת ולהכנסת האורחים שלה ושל צוותה (גם הכלב שלי יתגעגע – תמיד כשהיה בורח היה לי ברור היכן לחפש אותו, הוא ידע איפה יקבלו אותו יפה ויפנקו אותו במיטב תוצרת המטבח), ולשיחות הפסבדו-פילוסופיות עם גדעון כשברקע מוסיקת הרגאיי הנצחית שלו, והבטן שמחה על החומוס, על התוספת הנדיבה ועל התה/קפה/בקלאווה.

    אייל, "תוגת כרכור" שלך לוכד יפה את כל התחושות האלה.

    גדעון ולירון – תודה ולהתראות,
    אסנת – תפתחי שוב, במהרה בימינו…

  14. ואני כתבתי את תגותי והכל היה גיבריש אז כנראה עדיף ככה
    כגן יו סייד איט אול .
    רק תוספת קטנה… – תוגת הפרדסים , תוגת הכפר שהופך לפרוור ..והמקומות האלה שנסגרים רק מחזקים את הפרווריות תכף יפתחו פה אומה… חסוחל

  15. מצער ששני עסקים שהביאו חיים לכרכור עוזבים. אהבתי את המקום ובעליו ואת הרעיון שהמקום מתמלא בפינות חמד שמחיות את התוגה הכללית שיש בספר.
    אני קונה רק בפרדס חנה כרכור יש כאן הכל, (כשמחפשים בורג קטן מסויים, אז אנחנו בפרובינציה) עזבו אותכם מהסופרים. יאללה..שופפינגמקומי הכי אופנתי.

  16. ככה בלי להתערבב במיץ יותר מדי – הבנתי שאסנת סוגרת בגלל אישורי הפעלה של המקום כבית קפה ולא בגלל שהוא לא מחזיק כלכלית…נראה לי שווה חיזוק הנקודה הזו – הקפה מצליח או כמו שאמרת – תצוגת כח מרשימה – לא מתה על הביטוי הזה אבל בהחלט יש שם כח ואין צורך להחלישו…. העקר שנפגש שוב לקפה אצל אסנת בקרוב..
    יללא ימים טובים ובהצלחה לכולם.

  17. אכן תוגה,
    החומוס של גדעון ולירון נסגר אך החלק המעודד בעניין שהם ממשיכים הלאה לדרך חדשה
    חברים יקרים נתגעגע למקום המגניב שבניתם בשנתיים האחרונות
    שיהיה בהצלחה בכל כיוון שתיקחו,
    אוהבים יוחאי ונעמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close