השימושון

תודה

יום השואה הזה הופך לי את הבטן.
יום שלם ינאי היה אצל ההורים שלי כדי שאוכל לעשות את הניוזלטר.
עובד בגינה עם סבא, מבשל עם סבתא, נח מול ערוץ לוגי.
יום שלם ואינטנסיבי מול המחשב, בלי רדיו, טלויזיה, בלי הצפה של מידע חדש ישן שקשור בשואה.
ליקוט ועיבוד חומרים שקשורים בתחיה, בשמחה, בריפוי, בזיכרון,
וגעגוע דקיק לילד שלי, שלא ראיתי מהבוקר.

ואז הם חוזרים האב והילד, פרצוף מתוק מונח על כתף אבהית, מובל למיטה ישן כמו מלאך.
הטלויזיה נדלקת על החדשות, בדיוק על משפט אחד שבו הקריין מתאר מציאות, שבה אמהות יהודיות מסרו את הילדים שלהן לנשים אחרות, לחסדי זרים גמורים, כדי להציל אותם.
פרידות לתמיד מילדים בני שנתיים, שלוש, חמש, תשע. "כמעשה משפט שלמה" אומר הקריין.
אי אפשר לקלוט את הכאב הזה,
לופת את הלב באימה מקפיאה ומציף את העיניים.

תודה שנולדתי אחרֵי.
תודה שהילד שלי איתי רוב הזמן, ואם לא – אז אפשר להתחבק שוב במרחק נגיעה.
תודה לאמא ואבא שלי שגרים קרוב, ששמרו וטיפלו בגורון באהבה וגם שלחו לי ארוחת ערב מהממת (עלי גפן, קובבות גורמה, פסטו עלים ירוקים תוצרת בית עם המון שום),
תודה שאנחנו חיים בזמן הזה, במקום הזה, בבועה הזו, מוגנים.
היום הזה מזכיר לי שזה לא מובן מאליו.

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close