אמנות ועיצובסביבה וקהילהסדנאות, קורסים, חוגים

תיאטרון הידית – משחק

 

הימים ימי קורונה ואי-ודאות בכול. תקנות חדשות לבקרים הופכות ומערבלות את החיים ואת הסדרים. כללי המשחק משתנים ומזמינים להסתגל במהירות, אולי בכלל למשחק אחר, עדיין לא ברור. המציאות נדמית כמו תרגיל בשיעור של הבמאית והיוצרת שירי ג'ורנו: להיות משהו אחד והופ להתחלף בן רגע, כתחבולה תיאטרלית ויותר מזה, כפרקטיקת חיים, חיים באי ודאות; אחד הנושאים שתיאטרון הידית עוסק בהם שוב ושוב ושוב.

(למי שלא מכיר, תיאטרון הידית החל לפעול בשנת 2002, באזור בנימינה ובהמשך התבסס בפרדס חנה. תיאטרון הידית מציע עשייה אמנותית חוקרת, עכשווית ושואלת שאלות .
מנהלת אמנותית ומייסדת: שירי ג'ורנו. מעצב חזותי ומייסד: הנס פלדה.
פעילות התיאטרון כוללת אנסמבל שחקנים יוצרים, בית ספר לשחקן היוצר, בית מארח להצגות ומופעים, ופעילות משחקית במרחב הציבורי.)

רגע לפני שהקורונה מתגלגלת לכדי סגר בבתים, שירי ואני נפגשות לדבר על מה בדיוק הם עושים. צוללת לרגע לשאלה מה זה משחק, גרסת הידית.

שירי: "באנגלית יש to act ו-to play, ובעברית מילה אחת שמשותפת לשתי הפעולות: משחק. אני מוצאת שהעברית לגמרי מדויקת במקרה שלנו. כי מה זה בעצם אומר לשחק? זה אומר שאני פתוח, פתוחה, מלאה באמון, סקרנית, לא פוחדת להתנסות. המשחק מאפשר את המצב של הוויה שיכולה להיות כל דבר. הדבר הזה שילדים עושים והוא גם חלק מתיאוריה של משחק. שאני עכשיו מדמיינת ש… ואני נהיית הדמיון הזה. מה שאני מדמיינת, מה שאני מרגישה, מה שאני חווה, הוא קורה; הוא לא מנותק. העובדה שזה מוגדר כ'מה שהוא לא המציאות' מגנה עלי בתוך ההתנסות. כל הדבר הזה יש בו עונג גדול, שובבות, חיבור לתשוקה פנימית, כל הדברים האלה שיש בהם הרבה מאוד חיים ואפשרות".

"חיים" ו"אפשרות" בימי קורונה נראים כמו משהו חדש לגמרי. בזמן שהכתבה הזו נערכת הצגות בוטלו. קבוצת הווצאפ "כל חברי הידית" מתחילה לרחוש רעיונות לרגל המצב. החברים חדורי שליחות. ירון סנצ'ו גושן מעלה מחשבה "לקיים בתיאטרון לוח פעילות אמנותית אלטרנטיבית מרפאת לימים האלו" . אחר כך יוצאת התקנה עם המרחק 2 מטר והרעיון נגנז. במקומו מתגבשת פעולת רחוב מהירה. תוך יממה וחצי יש עגלת משחק מאובזרת, הנס פלדה תיקתק תלבושות מהחומר שהוא מתעסק בו בחודשים האחרונים (יריעת בידוד כסופה), סנצ'ו לבש בגדי ליצן חגיגיים, גבי ריינבואו הביא כף יד גדולה, שירי ג'ורנו מנווטת את הסיטואציה עם משוט כסוף, חברים נוספים התלבשו התאפרו והתכוונו והם נוסעים בעגלה ברחובות פרדס חנה הריקים. מפזרים שעשוע על העוברים ושבים ומשתהים רגע ארוך יפהפה מול ביתם של השוהים בבידוד. מכניסים הומור וקרבה לתוך הסיטואציה. עושים בה שיפט.

שירי: "כשאני מלמדת אני עובדת כל הזמן על שיפטים. בצד אחד אני נגיד, מבטאת רצון למשוך אלי משהו, ואז שיפט ואני עובדת עם הרצון להדוף, לדחוף. מה שמעניין זה לאו דווקא להגיע למקום שאני "מגלמת טוב" איזשהו תפקיד. הרעיון זה לא להגיע אלא ללמוד ולהתאמן על מיומנות התנועה שבין לבין – בין חלקים שונים בתוך עצמי, ביני ובין דמות, בין מצבים פיזיים. זה יכול להיות שינוי ברגע אחד ויכול להיות שינוי שקורה לאט לאט, כמו פיסול. וגם – תהיי משהו עד הסוף, ועכשיו תהיי נייטרלית בקשר לזה ועכשיו תהיי בלי כלום. לאמץ אינפורמציה – להיות אותה – לזוז לאינפורמציה אחרת – לשמוט את האינפורמציה כך שהמערכת יכולה להגיב, להיות זמינה. זה התירגול. האיכות הזאתי, אחרי שאני מתרגלת אותה, הספקטרום הזה עומד לרשותי בתוך המציאות באופן יומיומי. התיאטרון ממש מלמד את האפשרות לשחק את האיכויות ואת הטעמים האלו, לקחת את הלמידה הפנימית הזו למרחבים של המציאות. ולבחור.

צילום: עוזי פורת

וזה "חופש" היכולת להשתנות היא איכות שהתיאטרון מטפח במעגלים רחבים. כבר שנים, כמו צופים מראש התורן הם חשים מה מתקרב, מפשילים שרוולים ועובדים עם רוח התקופה. חוקרים נושאים ומושגים, מעבדים למהלך בימתי ומגישים אותו במגוון דרכים – מופעי אנסמבל, מופעים של קבוצת היוצרים, גיחות למרחב הציבורי, פרוייקטים מיוחדים ("טקסי השתנות") ושיתופי פעולה עם אירועי תרבות דוגמת הפסטיבלים "מתחת לפנס", "שייח' אבריק" ו"דרך הנדיב". האימון הזה, דרך החיים הזו, יוצרת איכות של עמידות. כמו מערכת חיסון זזה ולומדת. כאשר אי-ודאות מתפרצת לחיים – והיא תמיד מגיעה – יש יותר כלים להתמודד איתה. יש יכולת לנוע בגמישות, לצחוק, לעורר את הלב, לעודד, לחיות. אולי זו הסיבה שילדים לא נפגעים מקורונה?

שירי: "ילדים בטבע שלהם אוהבים לשחק. זה מצב נעים, אמצעי חיבור אורגני עם העולם. כי אתה בעצם כל הזמן משתנה. זה מצב שאין בו קיבעון. יש פתיחות תמידית לשינוי, לזרימה של אינפורמציה. אז בעצם המצב של משחק זה להיות מחובר לשינוי והשתנות, טרנספורמציה. זה ממש התימה שרוב ההצגות עוסקות בה".

הדר דגן, רקדנית ומורה למחול מזרחי, משחקת בקבוצת היוצרים של תיאטרון הידית כעשור:

" לשחק בתיאטרון הידית זה כמו להיכנס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לשלוף משם רעיון או פוטנציאל ולהפיח בו חיים ונוכחות על הבמה. אחד הדברים היפים ביותר בתיאטרון הזה הוא הדגש על הנוכחות. קודם כל השחקן נוכח בגוף שלו, במצב הרגשי והמנטאלי שלו ומשם החומר הבימתי מתחיל לעלות. קודם כל תהיה ורק אחר כך תשחק. והמשחק הוא אכן משחק. חקירה ושעשוע של מצב.

אתה לא עושה כאילו, "משחק כאילו. אתה נוכח בדבר ופתאום הדבר הזה מקבל חיים משלו.

זה פחות משחק ויותר אותנטיות מסוגננת שמקבלת נוכחות על במה".

עדן אוליאל, מחזאית, שחקנית ויזמית תיאטרון חברתי. חברת אסמבל הידית משנת 2019 ומשתתפת ב"על שפת ים כינרת": להיות שחקנית בידית זה להיות כדור פורח. כזה שהיה מחובר לקרקע ופתאום קיבל חופש לעוף מעלה מעלה בלי מעצורים, בלי חוקים בלי פחד או איתו. התחושה שלי היתה בעיקר שאני לא צריכה להוכיח כלום. לא לתת תוצאות לא ״להביא אותה״ לא להשיג, לא להיות שחקנית הכי טובה, הכי מקצועית, הכי הכי.

התבקשתי פשוט להיות. וזה היה מוזר בהתחלה הבקשה הזו , שיש בה מן ההבנה שאני זה פשוט מצויין. לא קל להיות מחובר לעצמך, לאהוב את ה״אני״ הזה להביא אותו לכדי ביטוי עמוק ומלא. הידית לא מוותרת לך מתעקשת להתאמן על נוכחות מלאה על מציאת קול אישי, ייחודי שמגיע מהלב פנימה ומהגוף. להיות שחקנית בידית זה להזיע. פיזית. לרוץ להתרוצץ להשתולל להשתמש בגוף הפיזי כמו פלסטלינה להעז איתו לאתגר אותו לפרוץ גבולות.

הגעתי לידית אחרי לידת בני הראשון עם ראש מלא במחשבות מנותק מכל חלק הגוף התחתון. שירי ביקשה שאתחבר ואני התפללתי. ואחרי אימונים מפרכים של כמעט שנה סוף סוף התחתנתי עם הגוף שלי ועל הדרך השלתי 15 קילו. להיות שחקנית בידית זה להיות יוצרת יש מאין ולגלות כמה יש יש באין . לעבוד נקי בלי טקסט בלי תפאורה בלי שום תבנית הכל פתוח ובתוך הריק הזה מתאפשרים ניסים . וכשהנס מגיע כמו מלאך ומלביש על הכל כסות אהבה זה מרגיש כאילו מישהו פיזר עלייך נצנצים ואת יכולה פשוט לזרוח. להיות שחקנית בידית זה להתחבר לילדה שאני להשתעשע להשתטות לעבור מבכי לצחוק מצחוק לבכי 20 פעם וחוזר חלילה. לשחק כמו פעם כשהיינו עושות בית ברביות . אין נכון ולא נכון יש הלצה וצחוק ופשטות ויש את הרגע הזה שאת כל כך מטומטמת שאת כל כך מבריקה. להיות שחקנית בידית זה אקולוגיה וקבלת האחר, זה אהבת חינם ונדיבות, זה משפחתיות וחום אנושי, זה בית אמיתי וקהילה יפיפיה ותומכת . להיות שחקנית בידית זו מתנה שקיבלתי מבורא עולם . תודה .

ב- 18 השנים האחרונות התיאטרון מכשיר הרבה מאוד אנשים לחיות בתדר טרנספורמטיבי. כשהדבר הזה מתקיים בתוך קהילה ולאורך זמן, זה משפר את החוסן של הגוף המשותף. במקרה הזה פרדס חנה כרכור והסביבה. הגמישות התודעתית והתיפעולית מתפשטת מהתיאטרון אל הקהילה. השפה המשחקית גולשת למרחבים הציבוריים דרך אנשים שעברו בתיאטרון תהליך. עמדות קפוצות משתחררות לאפשרויות נוספות, ומתחת לפני השטח מבעבעת תנועה שובבה רבת פנים. אפשר לשחק עם הכל!

קיקה כהנא, שעבדה במשך שנים עם ילדים ונוער במסגרות שונות: "הלימודים בידית לשו לי את הנשמה. הפכו לי את הלב ונתנו לי לגלות עוד צדדים בתוכי שלא ידעתי עליהם. זה דרש ממני להתמסר, לקפוץ למיים ולהעיז…היתה שם את שירי שתלווה, תשמור ותאתגר אותי וככה מפה לשם למדתי בידית חמש שנים בקבוצות השונות.. יש מצב שהייתי ממשיכה אם לא העסק החדש דרש את כל כולי להרמתו. הלימודים שינו משהו ביכולת שלי להיות אני, יותר אני ממה שהייתי קודם". במהלך הלימודים קיקה עזבה את גן הילדים בו היתה שותפה, והקימה עסק טיולים פרועים בשם "ויהי מה".

שירי: "אז יש את האפשרות להביא משחק לחיים ויש גם את התנועה הכאילו הפוכה, שהיא התנועה המשלימה, איך לוקחים חומר מהחיים ושמים אותו בתוך המעבדה של המשחק. נגיד עבודה על המציאות הישראלית הצפופה ("שפת ים כינרת", 2019) או על קירות ("טקטוניה" 2011/2016), טקטוניה היתה בקו תפר כשהתחילו לדבר על ההיררכיות שמתפרקות. או על מיניות ("שלוש אצבעות מתחת לטבור", 2014) או על יתמות והיעדר ("יתומים" 2015) או על ליצנות רפואית ("החיים עפים", 2017). בעצם מה שאנחנו עובדים עליו הוא להביא את האיכות של המשחק לתוך המציאות ולהביא חלקים מהמציאות לתוך מעבדת המשחק".

השפה המאפיינת את היצירות של תיאטרון הידית היא פיוטית, פיזית וחזותית. מחוות ודימויים מזוקקים ונדחסים למעין קפסולות – יחידות תמציתיות של משמעות בימתית – שהלך הרוח שלהן נע בין המצחיק למכאיב. ביצירות של הידית מתפקד החלל כשחקן נוסף בהצגה והוא כולל מרכיבים דינאמיים שזזים, משתנים ופועלים על ועם השחקנים והקהל. הקהל מוזמן למרחב יצירתי וחוויתי המעורר חשיבה, דיון ועשייה משותפת ומפר את היחסים המסורתיים בין השחקנים לצופים.

מעבדת המשחק של הידית מאפשרת מנעד רחב וגמיש. החל בתהליכי חקר שלא מתחייבים לתוצר, דרך התארגנויות אד הוק במרחב הציבורי, הצגות אנסמבל שזוכות בהכרה ובפרסים "טקטוניה – לעבור דרך קירות" זכתה בקיפוד זהב על שפת במה, "החיים עפים" זיכתה את ירון סנצ'ו גושן הנפלא בפרס למבצע יחיד (ההצגה אקטואלית מתמיד, רוצו כשמתאפשר!). וכמובן, בית הספר למשחק, שהוא המעבדה הרוחשת והמתחדשת, שבה נלמדת שפת הידית וממנה יוצאים התלמידים להתנסויות עם קהל. הסטודנטים לומדים לפתח ולגבש זהות אמנותית אישית, לפעול מתוך חיבור למתרחש בחברה ובשדה התרבות, ליזום וליצור באופן עצמאי בחללים אלטרנטיביים, במרחב הציבורי או על במה.

בית הספר לשחקן היוצר של הידית פתוח לכל הגילאים ולכל מי שהיומיום שלו כרוך במפגש עם קהל – מנחים, מטפלים, אנשי ציבור, מורים ולמעשה לכל מי שמבקש לשחרר ולשכלל את היכולת… לשחק!

 

רני אמיר, או בשמו הצרפתי "שףבאלשוק", עורך סיורי אוכל בואדי ניסנס, התחיל את דרכו בידית: "הגעתי לתיאטרון הידית לפני 10 שנים כדי לראות הצגה שחברה השתתפה בה. לא היה לי שום קשר לבמה / משחק תאטרון. ההצגה הייתה כל כך מפתיעה ומטלטלת שהחלטתי להצטרף ללימודים. שנה של לימודי משחק עם שירי בידית הפכה את חיי הלכה למעשה תרתי משמע. התחלתי בגיל 46, היום, 10 שנים אחרי, כל מה שאני עוסק בו קשור למשחק או נובע ממנו. אני שחקן, מרצה, מנחה הכל סביב משחק ותאטרון והכל התחיל שם, עם שירי. מצאתי את הנתיב של חיי בו אני מביא את עצמי לידי ביטוי יוצר ומשפיע. בידית ועם שירי קבלתי את המתנה של החיים שלי".

יונתן קונדה, משורר ומוסיקאי. חבר מייסד בלהקת הראפ היפואית הרב-לשונית “סיסטם עאלי": "התחלתי לעבוד בידית לפני כשנה. זה קרה במקביל להולדת בני. כך נוצר עבורי תהליך אישי נפלא – שנה בה גיליתי מחדש את המושג "משחק": גם בבית, כל יום מחדש עם בני – ובמקביל "ידית" – בחדר החזרות ועל הבמה עם "הידית". משהו בעבודה היצירתית והאנושית בידית החזיר אותי לשורש הקדמוני של ה"משחק". גם מבחינת החופש העצום, העמוק והבלתי מתפשר המתקיים בתהליכי היצירה ב"ידית" – חופש לדמיין, לחלום, להתפרע, לפחד, לכאוב, לצחוק – אבל גם, ואולי לפני הכל – ההכרה כי כללי ה"משחק" מתחילים ונגמרים במפגש אנושי אמיתי, פתוח, רגשי, כנה ובלתי-מתפשר, מאחורי כמו לפני הקלעים… אני חושב שזה קשור מאד לאופן בו היצירה בידית מתייחסת מלכתחילה לבמה כמקום ראשוני, קדמוני ועתיק מאד – למובן המקורי בעברית של במה בתור "מזבח": מקום של פולחן, של טקס – וככזה תהליך היצירה בידית מצליח להוציא מאתנו משהו קדמוני בנפש, קדום מאד וראשוני המותח ומרחיב ומאתגר את הגבולות של המושג "משחק".

שירי: "בעצם מה שאנחנו מלמדים זה את אמנות ההשתנות. את המיומנות הזו. בעולם של היום צריך לדעת איך להיות גמיש, כדי להכיל גם את ההשתנות של העולם. אני נזכרת, שכשהייתי בכיתה ה' נסענו לטיול שנתי, אולי בירושלים, וקרתה לי שם חוויה מכוננת מבחינה נפשית. היה לי בטיול הזה מצב רוח רע, ונסענו בדרך חזרה ואני זוכרת את הילדים שרים, שמחים, ואני יושבת מצוברחת. ואני זוכרת רגע חד בתוכי, קול פנימי שאומר לי: תזנקי החוצה. שפתאום הרגשתי את האפשרות לתנועה של השתנות, כיכולת פנימית מהפכנית. ואמרתי לעצמי 1, 2, 3 ויצאתי משם! והייתי שמחה. זה היה רגע משמעותי, לחוות כמה זה קל".

היכולת לבחור תגובה יצירתית למציאות היא משהו חזק ב DNA של הידית, ממש מראשיתו. בשנת 2002, לאחר שסיימה פרק כיוצרת במרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי בהנחיית דוד מעיין, הגיעה שירי ג'ורנו לפרדס חנה ופתחה קבוצת משחק קטנה בשם "האני היוצר". שירי: " הכנתי בבית פלאיירים A4 לתלות על עצים ועל לוחות מודעות. הסתובבתי עם זה כמה ימים והרבה אנשים שפגשתי אמרו "יש את הנס, תלכי להנס, הנס, הנס, לא ידעתי מי זה".

הנס פלדה, מעצב מוצר ("פלסטיק פלוס"), מעצב סביבה, בונה במיחזור, צלם, מוזיקאי ובעיקראדם משחק במהותו, Homo Ludens. "הומו-לודנס" ("האדם המשחק" בלטינית) הוא ספר שנכתב ב 1938- ע"י חוקר התרבות פרופ' יוהאן הויזינגה ועוסק בחקר תופעת המשחק בחברה האנושית. המשחק הוא אלמנט חשוב ומכונן בכל תרבות אנושית והוא קיים בפני עצמו כתופעה בלתי תכליתית. הוא חלק מהחיים וניתן לראות את החיים וסיטואציות בהם כמשחק. על ידי הצבת מקטעי-חיים יומיומיים בהקשר משחקי והצבת משחקים בהקשר מציאותי, עולה שאלת מקום המשחק בשגרת חיינו והקווים בין הגדרתו להגדרת המציאות מטשטשים.

הנס פלדה חי ככה הלכה למעשה. כל מפגש איתו, גם אקראי ברחוב, יוצר סיחרור עדין שהוא מחוץ להרגע וחובק את הרגע, ביחד.

שירי: "אז אחרי שכיוונו אותי להנס הגעתי לפלסטיק פלוס והוא לא היה. יצאתי החוצה ועמדתי עם הסטיפה של הפלאיירים ואז פתאום באה רוח חזקה והכל התפזר ברחוב והתחלתי לרוץ לאסוף ובאיזשהו רגע ראיתי שמישהו אוסף יחד איתי. הרמתי את המבט וראיתי את המבט הכחול של הנס וצחקנו ואספנו וכשכל הערמה נאספה הוא קרא את הפלאייר והגיע בערב לפגישה שהיתה במתנ"ס בבנימינה" . מאז, כבר 18 שנים, השניים הם הלב הפועם של התיאטרון. השטותניקים הכי רציניים ומחוייבים לדרך הסיזיפית של תיאטרון פרינג' בארץ. כל אחד בתחומו ושניהם ביחד יוצרים את התחביר המיוחד של שפת הידית, דרמטורגית ועיצובית. והם לא לבד.

לאורך השנים התגבש סביב הלב הפועם הזה מרכז חזק של שותפים לדרך. בידית כמו בידית תמיד ימצא מי שירים או יזרוק כפפה יצירתית – מורים ותלמידים בבית הספר לדורותיו, חברים באנסמבל, יוצרים-שותפים, וגם קהל אוהד שהולך עם התיאטרון עוד מימי הבמה הפתוחה המיתולוגית. אירוע קאלט שהתקיים בידית במשך תשע שנים, בהובלתם הפרועה של הנס פלדה, דיצה משולם ופביאן פיטוסי. הבמה הפתוחה היתה מסגרת חופשית, שטיפחה והצמיחה כשרונות מקומיים ויותר מזה – היתה נקודת ממשק חזקה בין התיאטרון והקהילה. מרחב שאפשר לאוורר בו נושאים שעל סדר היום הציבורי באופן משחקי, יצירתי, כזה שעוקף את מסגרת הדיון המקובלת. כל מי שרצה לעלות להופיע – מקצוענים וגם כאלה שלא עשו זאת מימיהם, נרשם וקיבל 5:55 דקות בדיוק לפרפורמנס מול קהל צמא ודלוק. הקטעים היו מושקעים והאוירה מחשמלת. הרבה כשרונות מקומים פרצו לראשונה בבמה הפתוחה של הידית. עבור חלקם זו היתה התחלה של מקום חדש בחיים. מספרת מיכל ליבדינסקי: "בתאטרון הידית עליתי פעם ראשונה על במה מול קהל עם קטע שכתבתי במסגרת ׳במה פתוחה׳. זה היה מאוד מפחיד ומאתגר אבל הלכתי על זה, התחלתי לעלות בבמה פתוחה כל חודש, וגם ללמוד שם תאטרון. ככה בעצם פתחתי דלת חדשה בחיי, ובהמשך התחלנו (מיכל ליבדינסקי ובן זוגה שי אביבי – רב"א) להופיע עם ׳באושר ועושר׳, המופע איתו אנחנו רצים עד עצם היום הזה".

דיצה משולם, פסיכולוגית חינוכית, עוסקת בפסיכולוגיה בשילוב אמנויות ועבודה בטבע וחברת אנסמבל תיאטרון הידית: "הגעתי לתאטרון לפני 14 שנים, אחרי שראיתי מופע שהתקיים בבית של התאטרון, בחצר ובין המכונות בנגריית הידית, נגריה מאובקת וקסומה שפעלה במלוא תפארתה בשנות ה-60 בפרדס חנה. כל כולי נמשכתי לשם. תאטרון הידית הוא בשבילי המקום שבו אפשר לחקור בדרך הכי מלאת חדווה ויצירתיות את מי שאני כאינדיבידואל וכחלק מחברה. יש לשירי דרך לתת אמון מלא במעיין היצירה של האדם, ברוח, בתהליכים שנובעים ממקומות לא מודעים של היחיד והקבוצה. שירי יוצרת יצירות שמשקפות כל אחד מאיתנו בעיניים צוחקות, נבונות וחומלות, יצירות שמאפשרות צמיחה וכן, אפילו שזו שאיפה גדולה, מאפשרות ריפוי ואיחוי של קרעים. בכל המופעים של התאטרון אתה תמיד מרגיש שאתה חלק חי ממה שקורה, בין אם אתה על הבמה או שבאת כצופה. זה לא סיפור שמספרים לך, הצגה שמציגים לפניך, אלא חיים, יצירה, אהבה, כאב ושמחה, שאתה חלק מהם".

הבמה הפתוחה הפסיקה לפעול בשנת 2017 אך רוחה ממשיכה להתקיים בקבוצת הווצטסאפ של חברי הידית. באין התכנסות, נובטים סרטונים לרגל המצב. טיפות דבש עסיסיות של כישרון מתפרץ באביב הנטוש של 2020.

יכולת ההשתנות של התיאטרון עוברת דרך תהליכים אישיים ולא פוסחת גם על מהלכים מאז'וריים בתיאטרון. בשנת 2017, לאחר 13 שנים של פעילות במתחם נגריית הידית בפרדס חנה, קיבל התיאטרון צו פינוי עקב אילוצי נדל"ן. יכולת השתנות והמשחקיות עזרו לצלוח גם את המשבר הזהבצורה יצירתית. הם חוקרים את התחושה, מזמנים את הקהילה לסיעור מוחות, מחברים את הסיפור לנושא הפליטים בעולם ויוצאים בשיירה אופטימית אל הלא ידוע, דרך פרפורמנס מחאה ברחבת המועצה המקומית. באיזשהו בשלב הם מוזמנים על ידי יזם נדל"ן מקומי להתמקם במבנה שהיה קופת חולים שעמד ריק לפני הריסה. במבנה הזה הם יוצרים את "טקסי השתנות" ערב טרנספורמטיבי מסחרר, שפותח את הדלת לעיסוק בתיאטרון טקסי. אחרי שנה היזם מפנה אותם והם ממשיכים להחזיק את המנגנון של התיאטרון תוך כדי תנועה. שנת הלימודים נפתחת כמתוכנן ובית הספר התפרס על פני חללים זמניים בקהילה. התיאטרון נדד עד שנוחת בחדר-האוכל היפהפה של קיבוץ כפר גליקסון הסמוך. במקביל, פותחו פורמטים של תיאטרון טקסי והתרבו שיתופי פעולה תלויי-מקום בחוץ. גמישות. זה שם המשחק. בימים טרופים אלה במיוחד.

שירי: "העולם היום יותר ויותר ויותר מצריך את הגמישות הזו. כדי לחיות כאן אתה אמור לדעת לזוז, לא להתקבע בעמדות פנימיות. לבחור. להתייחס לקיום הפיזי ואל המרחב הציבורי כאל אורגניזם בהשתנות. ההזמנה היא להיכנס למנגנון הזה שיצרנו, לשחק בו לרגע. למשל במיצג"ברושיגור", הקהל הוזמן לשגר משאלות. רצינו לבדוק אם אדם באמת יכול לשגר בקשה, בלי אירוניה. כל המכונה הזו נבנתה כדי שבאמת ברגע מסויים באמת ברגע האמת, אפשר יהיה לשגר בקשה ליקום/למרחב ולהאמין, שמשהו יכול להשתנות".

אירוע תאטרוני חדש של אנסמבל תיאטרון הידית.
שמונה שחקנים ומוזיקאית נפגשים ערב יום העצמאות, על שפת ים כנרת…
מופע המשלב מסיבה פרועה, חשבון-נפש מדוקדק וקריאה לקהל להצטרף אלינו ו"לפרק את המקום" – כדי לבחון מקרוב, ברגישות ובאור חדש את פרטי הפרטים המרכיבים את הסיפור והזהות שלנו כאן.

הכנרת

באמצעות שפה בימתית ייחודית נוצרת חווית תיאטרון סוחפת המשלבת תיאטרון פיזי, ספוקן-וורד, ומוזיקה חיה, הנעה בין האבסורדי לקומי, ומציבה מראה נוקבת לחברה הישראלית על סדקיה ופצעיה הפתוחים. הקהל מוזמן לשבת מסביב לבמה המדמה את הכנרת, לקחת חלק במערבולת הזכרונות, ההשתקפויות והדילמות הצפות ועולות מתוך המציאות הישראלית, ובחלק מהסצנות – אף להפוך לחלק מההתרחשות.

הזהויות השונות, המאבק על מקום ועל ביטוי, השאלה כיצד ניתן לתת מענה ומקום לזהות היחודית מבלי לותר על החיבור והמכנה המשותף, הקירבה הצפיפות והחום, טיקסי האוכל והרחצה, והזיהוי שכולנו בבסיסנו דומים, ובעיקר השאלה כיצד על אף חוסר ההסכמה ניתן להתחבר ולחלוק מרחב משותף – כל אלו ועוד תופסים מקום באירוע האמנותי.

השחקנים עוטים מגוון זהויות ארצישראליות, וצוללים יחד עם הקהל לסצנות שהן תמצית ההווי המקומי: סימון הטריטוריה, פולחן האוכל , מסיבות הטבע, כרישי הנדל"ן ובעיקר – המפגשים האנושיים. הצלילים נעים בין חאפלה תימנית לניגונים של חב"ד ועד היפ-הופ ישראלי, והטקסטים עוברים רצוא ושוב בין משלבי העברית השונים – משיר השירים ועד סלנג רחוב… זהו ספורה של החברה הישראלית על רבדיה השונים – פאזל של זהויות המתפרק ונבנה מחדש דרך הומור וכאב.

הכנרת עבורנו היא מקום מוחשי מאד, וגם סמל: היא קושרת בין דתות, אדם ואדמה, עבר והווה, בין חלום למציאות לגעגוע למה שהיה פעם. ימה נדיבה שמקבלת את כולם ושפתה היא נקודת מפגש בין שלל השפות החיות פה. דרך הכנרת – המופע מבקש לגעת בסיפורה המורכב של החברה הישראלית ומנסה לשאול – מה בכל זאת, ולמרות הכל – מחבר אותנו ומחזיק אותנו כאן, יחד?

אתר הידית: https://hayadit-theater.co.il/

(פורסם לראשונה בנושא "משחק" במגזין 'חיים אחרים'  בעריכת חוה רימון, אפריל 2020). 

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close