השימושון
תלבושת אחידה
מאת: אייל כגן
מלחמה. אני נמצא במצב רוח מלחמתי. עם כל העולם ואשתו. מסתבר שלא רק אני. אתמול היו אצלנו חברים טובים שסיפרו לי על מלחמת עולם שמתחוללת בכנופייה שלהם, ואני בכלל לא ידעתי שהם כאלו. חבורה של בני ארבעים פלוס, לזכותם ייאמר שהם לא בורגנים, אבל עדיין הסרט שחלקם מככב בו כרגע הוא תמונות מחיי נישואין. מפאת צנעת הפרט, אני לא אשתף אתכם בפרטים שהם בהחלט עסיסיים. אני יכול לשתף אתכם בתוצאות. כולם מסוכסכים עם כולם. נשים עם נשים, גברים עם גברים. גברים עם נשים, ונשים עם גברים. הרקע: קרבת יתר כתוצאה ממינון יתר. בשורה התחתונה, אלו לא מדברים עם אלו, חברויות של שנים שמתפרקות. ויש מי שמתרוצץ בתווך, מנסה להבין למה “אמא” ו”אבא” רבים, מנסה לפייס. אבל, עדיין האוויר הרע עומד בין הניצים. אולי הזמן יעשה את שלו ואולי לא. החרא יצא לפני השטח וקשה לאסוף אותו עכשיו ולהחזיר ולמקום מבלי שמשהו יישאר מלוכלך.
גם אני לא נקי. פתחתי כמה חזיתות. מעגלים יותר קרובים ויותר רחוקים. עם אחותי שהספקתי לריב איתה בסקייפ. חידוש מרענן. עם לקוחות שלגביהם חשבתי שהאמת שלי היא הנכונה ואולי גם המוחלטת. גם הם חשבו ככה, על האמת שלהן. התוצאה היא סוג של dispute, חילוקי דיעות, אבל בדרגה גבוהה יותר. עדיין לא סכסוך, אבל בהחלט ויכוח שמשאיר משקעים לא נעימים. יצאתי מזה. שלחתי מייל שכותרתו “מקטרת שלום” לא רציתי לתת לזה להדרדר. אני אמנם מתחמם מהר ומתקרר מהר, אבל תחושת המועקה בהחלט שרירה וקיימת. לא מקובל לעשות את זה עם לקוחות. “הלקוח תמיד צודק”. לפעמים הוא גם טועה, ואתה צריך להתרומם מעל. לא תמיד זה קל. זה אומר להצניע את האגו. וזה כבר ממש קשה. ה’ אומרת שאני לא רואה את כל התמונה , שאני קודם שולף, אחרי זה מצטער שיש פצועים בשטח ואז אני רץ לטפל בהם. די מזכיר את מה ששי דרומי עשה בחווה שלו בנגב, רק ששמה זה כבר היה מאוחר מדי. הגנה עצמית או לא הגנה עצמית. נשארו גופות בשטח. אצלי זה ברמת המטאפורה. אם כי הפגיעות הן פגיעות.
אני בחזית עם יו”ר ההנהגה המוסדית של בית הספר בו לומדות הקטנות שלי. קיבלתי מייל עם הוראות הפעלה לגבי התלבושת האחידה שייכנסו לתוקף החל משנת הלימודים הבאה. לא יכולתי להתאפק. הודעתי לנציגת הכיתה בהנהגה המוסדית של בית הספר שזו איוולת, שאני לא מתכונן לשתף פעולה עם הנושא. שעל הכנסת העז הזו נאמר “אבן שזרק טיפש, עשרה אנשים לא ירימו”. ביקשתי גם שהתגובה שלי תועבר הלאה. המייל של יו”ר ההנהגה המוסדית לא איחר להגיע. הוא קבל על כך שאני מכנה אותו טיפש, הבהיר לי שהתהליך של קבלת ההחלטה על אימוץ תלבושת אחידה היה דמוקרטי, שהתגובה שלי נמהרת ושאם אני מתכונן למרוד, “אז לא בבית ספרנו”. במילים אחרות , שאני אחפש לילדות שלי בית ספר אחר.
אין לי דרך להסביר עד כמה כל הנושא הזה של תלבושת אחידה מקומם אותי, אבל אני אנסה בכל זאת. אני יכול להגיד שבגילגול הקודם שלו, כלומר כשאני עדיין הייתי תלמיד, עשיתי את כל שביכולתי כדי שלא לציית לאותו צו שכפה עלינו להגיע עם החולצות שעליהן סמל בית הספר, לבית הספר. מעבר לעובדה שהן היו חמות, סינתטיות ודוחות, הין היו אחידות. עבור אנשים מסוימים(כמוני), הן היוו סמרטוט אדום למרות שהן היו בצבעי כחול, שחור ולבן. מסתבר שזה עדיין נשאר סמרטוט אדום עבורי. בגלגול הנוכחי,מי שאחראית על זרעי הפורענות היא לא אחרת מאשר כבוד השרה המדושנת מעונג לשעבר, לימור לבנת. זו שקפצה כעז הרים באולימפיאדה על כל מי שצבוע בצבעי כחול ולבן עם מגן דוד באמצע. אני לא יודע מה מקורות הפטיש שלה אבל הם התבטאו בצורך לחנך את ילדי ישראל מחדש תוך היתפסות לפרטים הקטנים כלומר: דגל, שירת התקווה, קימה בפני המורה וחולצה אחידה.
באו ההורים בבית הספר והחליטו לאמץ את הגישה.כאילו שמנהלת בית הספר לא נראית כמי שיצאה הרגע מפרסומת למכון יופי, הוחלט לערוך משאל בקרב ההורים, המורים והתלמידים לגבי הנהגת תלבושת. ככה מכניסים עז. נגמרו הבעיות. דרכי הגישה לבית הספר עוברות דרך מכוניות ומסכנות את חיי הילדים, ניחא, זה כסף קטן. קו מתח גבוה נמצא בתוך בית הספר, פינטס. אין מספיק מבנים לאכלס את הילדים, גם על זה נתגבר. הגג של האולם דולף וזו סיבה טובה לבטל את שיעורי הספורט – האפשרות היחידה של הילדים להתאורר קצת- שטויות. המורות שלא מפסיקות לצרוח, התכנים שאף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות כי צריך להיות מוכן למיצ”ב, 35 ילדים בכיתה, הכל מתגמד לעומת הצורך בתלבושת אחידה. זה ה- פתרון לכל החוליים. ילדים יילכו עם תלבושת אחידה והשיוויון המיוחל יגיע, הפערים יצומצמו כהרף עין ובא לציון גואל. זה פחות או יותר הרציונל, אם יש בכלל רציונל, שעמד מאחורי ההחלטה לצאת לדרך עם המשאל.
אה כן, היו למשאל גם תוצאות. 70% מהילדים התנגדו לתלבושת האחידה. המורים כמובן היו בעד. הכי קל לחייב מישהו אחר לציית לעוד כמה פקודות בשעה שאתה לא מחיל אותן על עצמך. איפה “הנאה דורש והנאה מקיים”, היכן הרוח של יאנוש קורצ’אק? היא כנראה נשארה שם בפולין, עלתה לשמיים. וההורים? מה עם ההורים, תשאלו.. כאן הגענו לנקודה המרכזית. ההורים היו בעד. נמאס להם להתמודד כל בוקר עם זה שהילדים לא יודעים מה ללבוש. זה מסובך מידי. נכון, רבותי ההורים. חינוך זה בהחלט דבר מסובך ולא בגלל שצריך להתמודד עם השאלה איזו חולצה נלבש הבוקר. חינוך זה דבר מורכב כי הוא מאלץ אותך להתמודד. נקודה. בשנים האחרונות, ההורים מעבירים את תפוח האדמה הלוהט הזה למורים. הם רוצים שמישהו יעשה עבורם את העבודה. לא ממש איכפת להם איך העבודה נעשית, העיקר שזה ייעשה איכשהו. למה? כי הם הרימו ידיים. אבל יש לי חדשות עבור אותם הורים. גם המורים הרימו ידיים, מזמן. והתלמידים, הם מרימים ידיים על המורים. אבל, וגם כאן יש לי חדשות עבור ההורים היקרים, התלבושת האחידה לא תפתור כלום. הילדים יילבשו תלבושת אחידה, ובבוקר ימישכו לרדת מהמכוניות הלא אחידות של ההורים שלהם. בערב הם ישאפו להיות כוכב נולד, יימסו למראה עוד פיסת עולם מלאכותית בפרסומות ויזילו דמעות מול טל-נובלות נבובות וחלולות. האם התלבושת האחידה תגרום להם לסגוד פחות לאלוהי הרייטינג, להיות פחות אלימים, לקרוא יותר ספרים, להתעניין יותר במדעים, באמנות, במחקר? האם התלבושת האחידה שהיא לא פחות ולא יותר מהסוואה, תגרום להם להבין טוב יותר את ערכי השיוויון, את כיבוד האדם באשר הוא אדם- בולשיט. התלבשות הזו היא קומופלאש. תפאורה.
לצערי הבנתי, שאני במיעוט. המחשבה שהילדות שלי יצטרכו ללבוש מעתה תלבושת אחידה. שמישהו מנסה להכניס אותן לשטאנץ. שמצפות להן מעכשיו שנים של מדים וזה עוד לפני שהן הגיעו לצבא, הרתיחה לי את הדם. עד כמה אנשים יכולים להיות עיוורים חשבתי לעצמי ועוד לנופף לי בזה שאני צריך לקבל את דעת הרוב. על איזה רוב בדיוק מדובר? הרי הילדים, בחוכמתם הרבה הצביעו נגד. וההורים? מה כבר אפשר לצפות מהורים שגרים כולם פחות או יותר באותן שכונות, שכל הבתים שבהן נבנו בצורה אחידה, שהם ישובים באותם סלונים על אותן ספות, שיוצאים בבוקר לעבוד וחוזרים בערב, שמבקשים שבסך הכל, שום דבר לא יפריע את להם להתעורר מהאשליה שנקראת : חיים מסודרים.
במקרה או שלא במקרה, מצאתי את עצמי באמצע החזית עם הזמנה לבוא ולהשתתף בהקמתו של בית ספר דמוקרטי. סוף סוף ראש המועצה הבין שעדיף לו להקים בית ספר אצלו ביישוב, ושכולם יבואו אליו, במקום שילדי היישוב יאכלסו את כל המסגרות האלטרנטיביות באזור שזה אומר: בחדרה, באור עקיבא, בגבעת אולגה (כולם בתי ספר דמוקרטיים) , בכפר קרע (בית ספר יהודי – ערבי) ובאלוני יצחק (מסגרת אנתרופוסופית). זה כבר הסיבוב השלישי שבו מנסים להקים בית ספר דמוקרי בפרדס חנה כרכור. שני הראשונים לא צלחו. הפעם זה נראה שהולכים לעשות את זה. עכשיו שיהיה ברור. גם כאן קיימת אצלי לא מעט ביקורת. המסגרות הדמוקרטיות הפכו להיות חממות לילדים שבהם מרקע הומוגני לחלוטין. כולם באים כמעט מאותו חתך סוציו אקונומי . במילים אחרות , רוב האוכלוסיה שנמצאת היום במסגרות האלו זו אוכלוסיה עם כסף שיכולה להרשות לעצמה להקנות לילדים שלה חינוך פרטי. הכל עטוף כמובן במעטה אידאולוגי, אבל האתיופים לא ממש שמעו עליו, גם לא תושבי השכונות המערביות של פרדס חנה, או הדרומיות של חדרה שנמצאות ממש לא רחוק מהבית ספר. איפה האינטגרציה, ואיפה התמודדות עם העולם האמיתי. אין אינטגרציה, ואין התמודדות. ויחד עם זאת , לפחות אפשר להסכים דבר אחד: במסגרות האלטרנטיביות מנסים להקנות לילדים את היכולת לחשוב, את העצמאות המחשבתית. חלק מאותה עצמאות היא לא לקבוע לילד שלך מה ללבוש. התלבשות האחידה היא סממן. האחידות הזו, מביאה לתוצאהההפוכה ביותר שניתן להעלות אותה על הדעת, היא מעקרת את השוני ולא מאפשרת לכל ילד להתפתח באופן שמתאים לו. מי שמספיק עצמאי ייעשה את זה , עם תלבושת אחידה ובלי תלבושת אחידה, אבל מה על אלו שמתנדנדים. אלו שמתמודדים גם ככה בחיי היום- יום עם אחידות מחשבתית של ההורים שלהם. איפה הם ימצאו את העצמאות שלהם, אצל המורים שלהם, שהם בעצמם עייפו מלהתמודד?
ניסיתי לגשש אצל הבנות על אפשרות למעבר לבית הספר החדש ונתקלתי בהתנגדות. שתיהן אמנם התנגדו לתלבושת האחידה, אבל הן אוהבות את בית הספר שלהן. ” מה אתה מדבר כל היום על הדמוקרטי”? אומרת לי הקטנה, ” מה אתה לא מבין? אננחו אוהבות את הבית ספר שלנו, יש לנו חברים שם”. דילמה. מצד אחד, אני יוצא כנגד התלבושת האחידה ונגד כל הבינוניות שפשתה במערכת הציבורית. מצד שני, הילדות לא רוצות לשמוע על הדמוקרטי. אני לא אנהל את המלחמות של על הגב של הקטנות שלי כי זו הטעות הרווחת. אם אני מחנך לדמוקרטיה ולחירות מחשבתית, אני צריך לקבל עלי את דעתן , גם אם אני מתקומם נגדה בכל נפשי ובכל מאודי. הן הרוב. מעבר לדמוקרטיה ישנו עיקרון על. טובת הילד. אם הילדות שלי אוהבות את המקום שבו הן נמצאות, אני הולך איתן, משום שהן יודעות מה שטוב להן. הן רשאיות להחליט על המקום שטוב להן בו, אפילו אם זה מתנגש עם הדיעות שלי, וכל זמן שמה שהן מחליטות עליו הוא בגבולות ההגיון והסביר. כנראה שאני אצטרך לקפל את דגלי המלחמה , לבלוע את גאוותי, וללכת לקנות להם בשנה הבאה תלבושת אחידה. לפחות נותר לי הקטנצ’יק שאיתו מראש אני לא אעשה את אותה טעות. אני לא אכניס אותו למסגרת הקונבנציאלית. הם מתקלקלים שם מהר מידי.
הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג של כגן
איל שלום
אני סטודנטית לחינוך ואני עושה סמנריון על נושא התלבושת האחידה
הייתי שמחה אם היית יכול לענות לי על שאלון קצר
של 5 שאלות
אם כן אשמח שתיצור עימי קשר במייל ytisbe@yahoo.com ואני אשלח לך את השאלון שיגזול ממך 5 דקות לכל היותר
בברכה יעלה
הקצוות מתחברים- נחת…
עינת , יש לי חשד שאנחנו מכירות..
קראתי בעיון את ההתיחסות להקמת ביהס ולמעורבות של לאה בו
אני מכירה את לאה בתקופה שבני היה שם שנתיים ה-ו, מרב זוועה שהוא התעקש לעבור לחינוך רגיל אחרי 4-5 שנים בדמוקרטי – עם האמירה – "אתם תדאגו שיהיו לימודים ואני אדאג ללמוד אותם"… הבנתי שאם אני שולחת אותו לגוב האריות אני גם הולכת והצטרפתי להנהגה המוסדית
וגם יצרתי קשר הדוק עם המחנכת המצוינת שהיתה לו
נכון זה לא היה קל במיוחד לנפש מרדנית כמוני אבל החלטתי לבוא חיובי , פגשתי את לאה – אישה שעושה ונמצאת בתהליכי התפתחות תמידיים , הייתי בכל הביקורים והאירועים בביהס עקב תפקידי כדוברת
תמיד יש מה לאמר אבל אני הייתי בשוק שבתנאים הבלתי אפשריים בית הספר הזה הוא אפשרי- אני לא מאמינה שאני אומרת את זה
בהנהגה פגשתי אנשים- הורים מסורים שכתף אל כתף עם לאה פיתחו שיתופי פעולה שכולם לטובת הילדים ובית הספר
המורות חלקן איומיות וחלקן מדהימות שעובדות בתת תנאים, ראיתם פעם את שרוצתי המורות?
אני זוכרת תשובה של המחנכת – כשביקשתי עזרה מסוימת עבור בני להשלים משהו היא אמרה את האמת – שיש לה מתוך 40 ילדים 15 ילדים עם בעיות קשות שהיא לא מצליחה להגיע לטפל והיא לא יכולה לעזור…בקשתי הנחיות ואני עזרתי לו…
זה לא אנושי לעבוד ככה, התרומה של ההורים היא אדירה גם בלתמוך בילדים אבל גם במורה
כן צריך להיות קשוח ו"קרקטר" כמו לאה כדי לתפקד שם ואני לא נכנסת לאירועים ספציפים וביקורת שקיימת ואולי היא גם לגיטימית
היא לא יכולה לבחור את המורות , לשלוט במספר התלמידים או להביא משאבים לביהס
ובכל זאת מגיעים מכל קצווי הארץ לראות איך ביהס עובד
לגבי דמוקראטי , כל חינוך שהמחנכים באים אליו עם רצון ואמונה בדרך הוא טוב
אבל אני בעומק של זה לא מאמינה בסוג החינוך הזה שמניח שיש להתאמן בדמקרטיה , כדי להיות דמוקרט
אני מסכים איתך לגמרי. אחת הרעות החולות ואולי העיקרית שבהן היא העובדה שלא רואים אותך. זו בדיוק התחושה שלי לגבי הקטנה. שהיא "נעלמת" שם , בינות לקולות האלימים , הרועשים, המתחנחנים וכו'. אני חושב שמה שאמרת לגבי זה שלא רואים את הבן שלך, לא מתעניינים בו, באהבות שלו, ברגשות שלו וכו' זה שורש הבעיה וזה שקול כנגד כל הטעיונים האחרים שהעלית.
לא יאומן, אייל, אבל אני מזדהה עם כל מילה 🙂
מבחינתי בית ספר כרכור הוא אכזבה אחת גדולה, שהלכה והצטברה לאִטה במשך 5 השנים האחרונות. זה לא אומר שהוא גרוע; יש גרועים ממנו. אבל קיוויתי להרבה יותר. זה הגיע לכך שהבן הגדול שלי, שאמור לעלות לכתה ו' בשנה הקרובה, דוחף לעזוב. נקעה נפשו. התסכול הכי גדול שלו, להבנתי, הוא ההרגשה שלא רואים אותו, לא מתעניינים בו, באהבות שלו, בנטיות שלו, בצרכים הרגשיים והאינטלקטואליים שלו. שהוא נדרס ונמחץ תחת גלגלי המנגנון החינוכי. חלק אחר בתסכול [שלי] מקורו בלאה קראוס, שרחוקה מלהוות – לדעתי – מודל פדגוגי בעל השראה. את בית הספר הזה מנהלים ביחד אתה ההורים, וחלק גדול מן ההצלחה שלו נזקפת לזכות המעורבות ההורית-קהילתית, שהיא למדה להיעזר בה בחכמה ובאופן מניפולטיבי.
אז למה אני מהססת עם הדמוקרטי?
ראשית, חבל לי לעזוב את כרכור כי אני מאמינה גדולה באינטגרציה, בהשתלבות בקהילה, בשיתוף פעולה בין אוכלוסיות מגוונות. אם כל בעלי המשאבים יעזבו, איך ייראה החינוך הציבורי?
שנית, אני חוששת לקפוץ למים כמו שהצעת, כי את מחיר ה"ניסוי" לא אשלם אני, אלא הילדים שלי. העובדה שלאה קראוס תככב גם שם לא מרגיעה.
ושלישית, יש שיקולים פרגמטיים שיש לקחת בחשבון: אין כמו לחזור הביתה מבית הספר ברגל, ללכת לחברים מהכתה שגרים במרחק שאגת חלון אחת, ולדעת שהבית-של-הספר הוא גם הבית שלי, הוא חלק מהבית, מהמעגל הנופי הקרוב.
אני לא באמת מכירה את מערכות החינוך הקונבנציונליות, אבל שמעתי תמיד שאלונים יותר טוב מהבי"ס בכרכור ושההורים שם יותר מרוצים. אנחנו בכל אופן נרשמים בינתיים לדמוקרטי החדש (כמו גם לקשת), ועד כמה שיהיה תלוי בי כהורה, לא אתן לאפחד לקלקל את החינוך הדמוקרטי של בתי.
את שואלת שאלות טובות ואני לא בטוח שיש לי תשובות. התגובה הראשונית שלי הייתה , אם היא שם (במיוחד אחרי כל הנושא של התלבושת האחידה, שלטעמי לאה קראוס הייתה צריכה לקטוע אותו באיבו), אז אני יוצא משם (רשמתי לדמוקרטי, את הבת הקטנה שלי , שתעלה לב' והשנה היא בא'). אחרי ששוחחתי עם ענת פלר, לאור ריבוי השמועות, קיבלתי את האינפורמציה שהעלתי כאן בתשובה לליאורה.
תראי, בכל התחלה חדשה ובטח בהקמת בית ספר יש הרבה חששות, פחדים, ביקורת ושמועות. אם רוצים לעשות מעשה, אז קופצים למים. במקרה של הדמוקרטי (שזה הגלגול השלישי שלו), התחושה היא, לפחות ממה שאני מתרשם, והיא באה מכיוון אלונים, שמחינת ההורים שם הגיעו מים עד נפש. כלומר, הם הגיעו לדד-אנד ומכאן היוזמה להקמת בית הספר הדמוקרטי.
אם נסתכל על ממלכתי קהילתי כרכור באופן אובייקטיבי, הרי שברמה היישובית הוא בהחלט סיפור הצלחה. העובדות והמספרים מדברים בעד עצמם: 700+ ילדים, לעומת 250 באלונים. רישום של 115 ילדים לכיתות א' לעומת 45 באלונים. סוג של שיתוף הורים ותחושה כללית של ההורים שבית הספר הוא בסדר ואולי בסדר +. את "ההצלחה" הזו צריך לזקוף לזכותה של לאה קראוס שהיא בהחלט הדמות הדומיננטית בבית הספר.
אם מסתכלים קצת יותר לעומק מגלים תמונה קצת שונה: הכיתות בממלכתי כרכור מפוצצות. המורות רחוקות להיות מרשימות. רובן בינוניות לחלוטין. כולם לחוצים להשיג תוצאות מעל הממוצע במיצ"ב ובמבדקים. התפישה החינוכית מיושנת , המורות צועקות ועסוקות רק בדבר אחד: לא לאבד שליטה על המצב ולכך כל האמצעים כשרים.
כמות האיסורים היא מדהימה: בכיתות א' אסור להביא יותר מחטיף אחד לטיול. באוטובוס אסור לקום מהמקום. משלוחי מנות חייבים להיות אחידים, אסור לחרוג ממה שהמורים מבקשים. אסור לקפוץ, אסור להוציא אנרגיה, אסור לצאת מהקווים וזה מחלחל.
האם יש למורות הרבה ברירות? אני לא חושב. מעבר לעובדה שאף אחת מהן אינה אמונה על שיטה אחרת מהשיטות שמונחלות להן בסמינרים, הדרך היחידה שלהן להתמודד עם 30 ו-40 ילדים בכיתה היא רק דרך של שליטה. שליטה מושגת על ידי משמעת. משמעת מושגת על ידי איסורים. איסורים גורמים לסגירת המוח ולצמצום האינדיבידואליזם ולהצמתת הסקרנות. זו המציאות בממלכתי קהילתי כרכור וזו המציאות בכל מערכת החינוך הארצית. זה המצב. בגלל זה אנשים שיש להם משאבים, פונים לחינוך אחר. הרבה יותר קל להיות חונך בדמוקרטי ל-15 ילדים שמקבלים חופש מאשר להיות מורה ל-35 תלמידים שבאים מכל מיני רקעים.
ועכשין לשאלותייך: האם לאה קראוס היא הדמות שאותה אני רואה לנגד עיני כמנהלת בית הספר הדמוקרטי? לא ממש. האם היא תמשוך בחוטים או תשאיר את הבמה למנהל/ת בפועל? אני לא אמון על המבנה האישיותי- נפשי שלה אבל אני מניח שהיא תרצה מעין דריסת רגל. יחד עם זאת, יש לה בית ספר משלה לנהל. אל תשכחי שהיא בעצם ברירת המחדל היחידה והנורמאלית ביותר ביחס למצאי שקיים כאן באיזור.
הפתרון הוא בדמות מנהל בפועל של בית הספר הדמוקרטי שיהיה דומיננטי בעצמו, שיגדיר מראש את הגבולות הברורים של הסמכויות (בעזרת ההורים כמובן), שיבהיר לכולם שמדובר במצב זמני עד לקבלת האישורים (עניין של שנה). צריך להכיר תודה מחד על התרומה של קראוס(גם אם מדובר בתרומה מנהלית) ומצד שני להציב שלט של עד כאן.
האמת היא שבשלב זה, אינני יודע כלל מי הולך להיות המנהל/ת של הדמוקרטי, והאם יש לו/לה את הכישורים הנדרשים הן לניהול והן להתמודדות עם לאה קראוס. רבות השאלות ויש מעט מאוד תשובות. אני יודע איך אני רוצה שזה ייראה, אבל אני קול אחד מתוך 100.
אייל:
האם באמת אפשר להאמין שלאה קראוס תסתפק ב"השאלת" שמה וחותמתה לדמוקרטי ותמנע מהתערבות ניהולית?
בשנים האחרונות היא איבדה אצלי הרבה מניות, וחלק מן השיקולים שלי לא לרשום את הבן הצעיר שלי לכרכור בבוא העת קשור למחדלים שלה כראש-מערכת: תכנית לימודים מייבשת ומשמימה ומערכת שלא רואה לעומק את הפרטים שמרכיבים אותה.
נשאלת השאלה מי ינהל בפועל את ה"שלוחה" הדמוקרטית, ועד כמה לאה קראוס תמשוך בחוטים? עד כמה המנהל/ת שבפועל יהיו יצירתיים ואלטרנטיביים בחשיבתם לה? עד כמה תנתן להם עצמאות וחופש לבטא את היצירתיות שלהם?
ליאורה, ראשית חשבתי באמת שצריך לפעול מבפנים, קרי: להיבחר או לבחור להנהגהה מוסדית משיהו שיציג את מועמדותו מול היו"ר המכהן ויסיר גם את נשוא התלבושת האחידה. בדיוק כמו שזה עלה ככה זה ייפול. זה לא יקרה בשנה הקורבה אלא בשנה הבאה, אבל צריך לעשות את זה.
לגבי לאה קראוס- לא בדיוק הולכת לנהל את הדמוקרטי , אלא אמורה לתת את החותמת הרשמית לדמוקרטי שהולך וקם. כדי לקבל אישורים לקום, הדמוקרטי חייב לפעול כשלוחה של בי"ס קיים. כנראה וזה עוד לא סגור, רק לאה קראוס הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד ובמובן הזה , עד כמה שהבנתי היא בעצם עושה טובה לדמוקרטי ולכן מגיעות לה ברכות ולאו דווקא קללות. למעשה ללא לאה קראוס (או כל מנהל/ת אחר/ת) הדמוקרטי לא יקום.
מיכל, גבעת אולגה הוא בית ספר מאוד חדש שקם רק השנה ואכן שם דגש על אינטגרציה. למעשה מדובר ביותר מכך. מדובר בחיזוק שכבות חלשות, ומי שבא בחוץ הוא בעצם המצטרף לבית הספר. למעשה, זהו בית הספר הראשון שפועל בצורה הזו ועל כך מגיעה לו הברכה. יחד עם זאת אני מזמין אותך לרבים מבתי הספר הדמוקרטיים: קש"ת, כפר סבא, חדרה, הדרים, יפו. אם תבחני את חתך האוכלוסיה שם, לא תמצאי אינטגרציה. זה בדוק.
ולגבי אינטגרציה בדמוקרטיים. הייתי כמה פעמים בדמוקרטי באולגה, יש שם בהחלט אינטגרציה. רוב הילדים שם הם מתוך גבעת אולגה ויש גם כמה אתיופים בבית הספר.
חדשות לא כל-כך טובות לי, בנוגע לבית הספר הדמוקרטי המקומי, שאתה כה מתפעל ממנו.
בישיבת מועצה שהתנהלה השבוע, נבחרה מנהלת לבית הספר הזה. אתה מכיר אותה. קוראים לה לאה. לאה קראוס. כן. מה שאתה שומע. לאה.
ואותה לאה, כך אומרת השמועה הזדונית, הולכת (במהלך מדהים, וחסר תקדים) לנהל את שני בתי הספר, גם את קהילתי כרכור, וגם את הדמוקרטי.
לפיכך, איזה תקוות שיש לך לגבי הדמוקרטי, כדאי להניח בצד.
בוא נתרכז בנושא התלבושת האחידה. אני חושבת שאתה צודק. אני חושבת שיתכן וכדאי שנעשה משהו. מאחר ואי-אפשר לנהל את המרד על גב הילדים (במובן, של להלביש אותם בגדים רגילים, ולשלוח אותם לשטח האש של לאה), אולי נשאיר אותם בבית, ונכנס גם במנהלת וגם במנהיג המוסדי הדגול, שאין לי מושג מי בחר אותו, בטח לא אני.
מה תגיד?
את שנות בה"ס הראשונות שלי ביליתי באנגליה ,ממלכת התלבושת האחידה האולטימטיבית. בחורף חצאית צמר עד הברכיים וגרביי צמר לבנות זקט זעיר ו…עניבה.בקיץ שמלה או חולצה בכחול תכלת ואו חצאית בצבע תואםו…כובע קש קטון. יצאתי דווקא די בסדר. לא ממש קומפורמיסטית קלאסית.אישיות אינדבידואלית למדי. אם לבנות שלך לא מפריע,אין סיבה להתעקש.
חוצמזה אתה כותב יפה ומעניין ומותח את מנעד הרגשות והתגובות כאן לכיוון העצבני-אהבתי.
בתיכון שלי היתה תלבושת אחידה וזה היה לי מאוד נח כי להתלבש היה טרדה גדולה ובלי התלבושת האחידה היו לי צרות גדולות והשונות שלי היתה בולטת אפילו יותר.
נח מאוד להתחבא מאחורי חולצה מכוערת בכחול מבאס.
אבל הכי טוב – בכלל לא להגיע לשם.
בי"ס זה בלעכס.
איל יקירי אני מפנה אותך לטור האימון על גיל 40 אם יש לך שאלות וסיפורים
ובענין האחידה- יש לי פשרה- שהמנהלת ההיא המוכרת , תעצב כמה אופציות