השימושון

תמונות מהטלפון: הרסיטל

.

לוגו

קידקידה

הרסיטל / נועם לסטר

במוצאי שבת, יומיים אחרי שהסתיימה תחרות רובינשטיין לפסנתר, נסעתי לחיפה כדי לשמוע את נגינתם של הזוכים. האירוע שתוכנן היה כמעט מפלצתי: שלושה רסיטלים של שעה כל אחד, עם שתי הפסקות של חצי שעה ביניהם, כלומר מרתון של ארבע שעות. נודע לי על הרסיטלים רק בשבת בצהריים במפגש משפחתי, והחלטתי שאגיע בהפסקה הראשונה ואשמע את שני הרסיטלים האחרונים. כך שמעתי את נגינתם של שני הזוכים בפרס השני (הפרס הראשון לא הוענק, כזכור).
לפני שנים, כשתחרות רובינשטיין עוד היתה חידוש זוהר, הייתי עוקב בעניין אחרי שלבי התחרות. הייתי מאזין ברדיו לרסיטלים ואף מפנה לי יום או יומיים שבהם הייתי יושב במוזיאון תל אביב ומאזין שעות ארוכות למתחרים. הכול הלהיב אותי: הקהל הנרגש, המתחרים המתוחים המסתערים על הפסנתר, השופטים המודעים למבטי הקהל, הבולע כל הרמת גבה שלהם וכל שרבוט בעט. מובן שהייתי מגיע גם לשלבי הגמר בהיכל התרבות ומחכה בדריכות להכרעת השופטים.
השנה כמעט שלא עקבתי אחרי התחרות. לא הקשבתי לשידורים ואפילו את שלב הגמר שהועבר בטלוויזיה החמצתי. ובכל זאת לא יכולתי להתנתק לחלוטין, וכך קרה שלפני שלב הגמר ראיתי ושמעתי בתוכנית אקטואליה דקה אחת מנגינתה של צ'ינג יון הו, ומלחין צעיר ומפורסם שישב באולפן כינה אותה 'סוסת תחרויות'. הבנתי שהיא היתה גם חביבת הקהל, ומיד התמלאתי חשש מפניה. התברר שהחשש היה מוצדק.
צ'ינג יון הו, הנראית כאן בתמונה המטושטשת שהצלחתי לצלם במצלמת הטלפון, ניגנה כפי שמנגנים בתחרויות, כמו אתלטית, מהר וחזק ומדויק. לא מצאתי עניין בנגינתה, לא הרגשתי שהיא מנסה לומר משהו, וגם הצליל שלה היה חסר ברק ויופי, כאילו אין לה זמן להתעסק בו כדבר לעצמו.
ההפתעה שחיכתה לי בחיפה היתה נגינתו של רומן רבינוביץ'. חששתי שמא הוא הוקפץ למקום גבוה בגלל היותו ישראלי (משום מה חשבתי שינסו בכוח להעניק פרס לישראלי לרגל שישים שנות המדינה), אבל מהצליל הראשון הבנתי שעל הבמה יושב אמן בשל ומעמיק. בלי הנפות ידיים והעוויות מיותרות הוא מפיק צליל מצוין, וישיבתו ליד הפסנתר משרה תחושה של שלווה ורצינות. ככל שהיצירה מתקדמת נשכחת גם התחרות וכל הרעש שסביבה. רומן מצליח ליצור חיץ בין המהומה שמסביב ובין העיקר שמתרחש כרגע – כשהוא והפסנתר נפגשים מולנו בעולם שכולו מוסיקה.

לבלוג של נועם באתר רשימות >>

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close