השימושון

תמונות מהטלפון: פסח בקיבוץ

.

לוגו

פסח בקיבוץ

פסח בקיבוץ 1966 / נועם לסטר

פסח של שנות השישים היה מסכת ענקית. יותר ממחצית חברי הקיבוץ וחלק גדול מהילדים השתתפו באופן כלשהו בהכנות ובמופע עצמו. היה זה החג הקיבוצי הגדול ביותר. המקהלה, שבה שרו מגיל 16 עד 66, שקדה כמעט מדי ערב, במשך יותר מחודש, על שירי החג; הילדים התאמנו על טקס הבאת השיבולים; מקריאי ההגדה הקיבוצית למדו עם אחד מוותיקי הקיבוץ את ההגייה הנכונה של הטקסט; והילדים שהגיע תורם לרקוד את החד גדיא היו בעננים (וכך גם הוריהם הגאים).
תחושה של התרגשות קולקטיבית אפפה את הקיבוץ בימים שלפני החג, ועבור מי שהיה במעגל הראשון של השרים והרוקדים והמציגים והמקריאים, היה זה חודש של עשייה תרבותית אינטנסיבית. כשאני כותב את המילים האלה אני נזכר במשפטים היפים שכתב יגאל בורשטיין על סרטו של ג'ון יוסטון 'המתים', שנעשה לפי סיפורו של ג'ימס ג'ויס: 'הסרט מחזיר אותנו לאירלנד של ראשית המאה העשרים ולבני אדם שחיו וצרכו תרבות באופן פעיל: שרו, ציירו, רקמו, ניגנו, נאמו…'. במובן מסוים, שנות השישים בקיבוץ היו דומות לתיאור הזה. לעיסוק הפעיל בתרבות היה ערך רב, כמעט כולם ניגנו והציגו ושרו במקהלה – וכל זה התנקז לשיאים בחגים, ובמיוחד במסכת הגדולה של חג הפסח.
כחודש לפני ערב החג נבנתה במה גדולה בחדר האוכל. סדרי החיים השתבשו, והכול התרכזו באירוע הגדול הממשמש ובא. החזרות האחרונות על הבמה היו דילוג משיא של התרגשות אל שיא גדול ממנו, וערב החג היה טעון באנרגיות כה גבוהות עד שקשה היה להכילן.
כשהסתיים הסדר היינו מפנים את חדר האוכל מן השולחנות הארוכים ומספסלי הקרשים, ורוקדים שעות במעגלים. לבסוף, מותשים, היינו מתיישבים על מדרגות הבמה, סביב האקורדיון של עוזי, ושרים ושרים עד אור הבוקר.
בתמונה אנחנו רוקדים את סיפור סבלם של בני ישראל במצרים (ולפי הלבוש והתנועה, אפשר שאנחנו דווקא המצרים). אני מימין, באמצע מנחם, מאחוריו (אם אינני טועה) אהוד, ומשמאל אורן. אינני מזהה את הרקדנית שמאחור.

לבלוג של נועם באתר רשימות >>

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close