.
קבוצת 'סלע' מצטלמת בשנת 1961 / נועם לסטר
הנה אנחנו בצילום ייצוגי על 'הדשא הגדול', פנינו אל חדר האוכל החדש של הקיבוץ. ברקע, על ראש הגבעה, נראה הצריף הגדול שהיה חדר האוכל הישן ואחר כך שימש שנים רבות כספרייה. מימין לצריף נבנתה בריכת השחייה, ולידה עומד מגדל המים. מאחורי העצים שבצד שמאל נבנה מאוחר יותר ה'מועדון לחבר'. על הדשאים הגדולים וגם על דרכי העפר הרחבות, היינו משחקים באותן שנים כדורגל והקפות ו'שני עיגולים וקו', וכמה שנים מאוחר יותר התאמנו בבריכת השחייה עם קרול, אלוף רומניה בשחיית פרפר, שהגיע אלינו לקיץ אחד של אולפן ועשה מאתנו אלופים.
כולנו מחייכים. אנו לבושים במדים אחידים כמעט. הבנים בחולצות משובצות, ולבנות חולצות בגזרה אחת. כל הבנות הסתדרו בצד אחד והבנים בצד שני. אנו בתחילת גיל ההתבגרות ומתרחקים מעט מהמין השני, מתביישים קצת.
התמונה הזו חביבה עלי כי היא צולמה בתפר שבין הילדות והנעורים. הבנות כבר נערות – הבנים עוד נראים קצת כילדים. בשנה הבאה נהיה ב'מוסד' ויתחילו חיי הנעורים התוססים, אבל בינתיים אנו עוד נמוכים מהמורה והמטפלת שמצטלמות אתנו. כל שנה היינו נעמדים כך לתמונת מחזור. התמונה שצולמה שנה קודם לכן, באותו מקום בדיוק, דומה מאוד לתמונה הזו, אבל התמונה מ-1963 כבר מספרת סיפור אחר – של נעורים. על התמונה משנת 1965, בחולצות השומריות, כבר כתבתי.
עומדים מימין לשמאל: חגית, איריס, נועם (אני), יאיר, יהודית (המורה) ועליזה (המטפלת). כורעים: דליה ר., דליה, עמוס, ישי, זאב ויגאל. יושבים: בינה, נעמה, גלעד, ירון ואוריאל.
חגית, יאיר, דליה, ישי, יגאל, בינה, נעמה, ירון ואוריאל חיים עד היום בקיבוץ שבו נולדנו.
הסד האחיד אינו מתאים לאיש. אבל בזמנו הוא היא מחיר שחברה אידאולוגית וענייה יחסית, כמו הקיבוץ, הייתה מוכנה לשלם כדי להעדיף בניית בריכת שחייה על השקעה בלבוש, או לימודי כינור על נעליים יקרות.
אובדן התמימות הקיבוצית. אובדן הסולידאריות.
אם כי אין ספק שהסד האחיד לא התאים לכולן/ם כפי שמעידה כאן עמלמול.
ירוק מבליט לך את העיניים ויש בך כמובן ישות יערית שכזו
איריס – הי, כמה טוב לראות שהגעת גם לכאן.
המגוון היה קורדרוי חום כהה בורדו ירוק זית ואוקר. רק מלכתוב פה את שמות הצבעים כבר עולות דמעות בעיניים. שלי היה ירוק זית. איך ידעתן?
סרפאן קורדרוי ירוק ונעלי לק וגרבי מלמלה- גם וגם
מאיפה לדעתך היא מציירת את כל היצוריות שלה??
לי קנו בחנות אבל רק תוצרת הארץ , ואז- אם המכנסיים היו טובות במותן הן היו קצרות מדי ואם היו באורך הנכון היה צריך לתפור פנסים שהיו מעוותים את הכל , סיוט, גם הבגדים מהולנד מהבנות דודות – הולנדיות ולא ארחיב (זה מספיק רחב..), שמה שהיה טוב להן בגיל 4 עלה עלי בגיל 12…אבל מי רצה ללבוש כאלה, רציתי מכנסיים של בנים שאפשר לטפס איתם על העץ ולראות עולם רחוק שמתנהל הרחק מכל ההמולה שלמטה ולעוף עד שם ולא לחזור
רק כשנהיה לי מכשיר לישור הגב בגיל 11 , התרצו לקנות לי מכנסי רנגלר שישבו עלי בול , אבל עם המכשיר זה כבר לא שינה הרבה…
על הנעליים יש לי סיפור מצוין, שלא אבזבז אותו בתגובה אלא אכתוב עליו סיפור בטור. פרומו – יום אחד נמאס לנו מהנעליים האחידות המזעזעות שקיבלנו. ביום שקיבלנו אותן העמסנו אותן על מריצה…
המשך יבוא בטור נפרד.
עמלמול, אני לא יודעת איזה אימאג' יותר קשה לי לדמיין – אותך בנעלי לק וגרבי מלמלה או אותך בסרפאן קורדרוי (ירוק?)
לא יקירתי,נעליים משרגא הסנדלר בצריף ליד הרפת עם מסמרים מכאיבים מאד והוראות מדוייקות איך לא למשוך את השרוכים ולחיצה על הבוהן למדידה מדוייקת ואז נעליים אצל כהן בעיירה הסמוכה ,עם "פתק" מהמזכירות ורק אז אולי אולי נעליים של המגפר-אבל קודם הצריף של שרגא…
אני חשה את החיוך מתפשט על פני כשקוראת את מילותיך
נכון גם עבורי , התמימות לא התפוגגה אצל כולנו , אולי תפסה חלקות במקום אחר.
מאז ועד היום כשאומרים לי, לעיתים בחיוך מקניט, "איזו קיבוצניקית היית או הנך"
אני מחייכת מפוייסת לחלק הרך שבי ומודה שכן , יש בי גם מזה.
נעם ,נחמד להזכר ,הגם שלא הכל היה נחמד…אז מה , אני היום מציפה את החלקים האלה
וממש לא מתנצחת עם עם הקשיים שהיו לי , והרי אתה הכרת אותי ..קצת
היום ,אני אחרת וניבנתי משם
איריס
ונעלי "המגפר"…
אני יודעת כי אני לבשתי סראפן קורדרוי מזעזע בכתה ד כמו כל הבנות ב"בית ילדים" שלי ,ושמלת שבת עם נעליים "גבוהות " חומות שפגעו באסטטיקה שלי ילדה שהגיעה מאנגליה עם נעלי לק וגרביים לבנות ועדינות. אני יודעת כיביום שלישי ושישי היו מחליפים מגבות ופעם בשבוע מצעים וכל יום שישי לפני שנכנסים לבית הילדים כולם מצחצחים נעליים בחוץ במברשות וסמרטוטים. אני יודעת כי לכולם היה את אותו כיסוי מיטה בצבע בורדו ,שמתאים לבנים ולבנות ,ואת אותם גרביי קיץ וסבון על המיטה בערב פסח.
עמלמול – איך את יודעת? ולמה רק באותה שנה? הבדים האחידים האלה ליוו אותנו שנים רבות. בתמונה מ-1963 אני לבוש בחולצה משובצת כזו בדיוק.
אייל – תודה על הפירגון. והתמימות לא אבדה כלל. על כל פנים לא אצל כולם.
כמה אופטימיות שלוחה קדימה במבטים.
התמונות האלו, והקודמות וסיפור הדרך שנועם מספר דרכן ובאמצעותן גורמות לי כל פעם לצביטה מחודשת בלב. בעיקר על אובדן התמימות.
בד משובץ הלך חזק באותה שנה במשביר המרכזי…