השימושון

תרגיל במיגנוט (2)

לפני כמה ימים נעלם לי הצרור מפתחות.
זה דבר מטריד ביותר לא למצוא את הצרור מפתחות, שהוא דבר שימושי וסימבולי.
קמה מהמחשב לחפש – אולי פה – אולי שם – על הדרך מסדרת את השולחן, ואת השולחן של המטבח, וליד הכיור, ומטאטאה (אולי הוא מתחת לספה?) (אולי בין הכריות?) לאט לאט הבית נהיה מסודר – אבל המפתחות לא מגיעים.

בעוד סיבוב על שולחן העבודה אני מוצאת שריד של צעצוע גומי ורוד של ינאי. כמו קבוצת שערות שמנמנות וגמישות של כדור משלומפר מהסוג הדביק. אני מותחת אותו ורוקדת והוא אחלה פרטנר, קופצני ושמח ומגיב, מסתובב לי מול הלב בסיבובים מערבלים. התנועה מזכירה לי מיגנוט.

אה! צרור מפתחות נעלם זה הזדמנות פז לתרגיל במיגנוט, אז אני מתישבת במרפסת מול השמש ומתחילה לדמיין לפרטי פרטים את המחזיק מפתחות:
הטבעת הגדולה, הפעמון נחושת בלי הענבל, היה קפיץ של אבן אנרגטית (מתחלפת) אבל הוא נשר, הנה המפתחות של האוטו, של הבית של ההורים, של הבית שלי, לא מצליחה לדמיין את המפתחות של התיבת דואר החדשה שלי. ממשיכה לנסות למגנט אבל הזימזום לא נפסק (מה השיעור? מה השיעור?)באיזשהו שלב כרמל שואל אם זה המחזיק מפתחות עם הלדרמן. ואללה! אותו שכחתי.

אני חוזרת לשולחן ומגלה את המחזיק עם הטבעת הגדולה (מהסרט הראשון שעבדתי בו, בגיל 21, סרט על אהבה) והפעמון בלי הענבל (פעמון בלי ענבל זה עצוב). איך שכחתי גם את זה – שהחלפתי אותו לא מזמן. בחיי מבולבלת. מזל שכרמל בבית ואנחנו יכולים לחלוק מפתח. ועדיין, זה מטריד לא למצוא מפתחות.
ואז מגיע הצהריים ואני נוסעת לקחת את חוחי מהגן עם המפתחות הרזרביים. ומשתרכת אחריו להרפתקת צהריים נוספת – רץ יד ביד עם מעיין מהגן שעברה לתל אביב, והם עולים על הקרוסלה והיא מצחקקת והוא תרנגול. תרנגול פתיתי.

וכל היום אני עסוקה במפתחות בנקרנות. כמו שכוססים ציפורניים.
וכולם אומרים "כשתפסיקי לחפש תמצאי" ואני יודעת שזה נכון ומשתדלת להעלים את החיפוש, מעצמי להעלים, לטשטש אותו באד לבן.
אבל אז פתאום שוב מנקה מדף, מפשפשת בעוד מגירה… וזה נהיה ממש ריקוד המפתחות.
אחותי אצלי והיא מבינה אותי.
אחר הצהריים הילדים משתוללים ומתבצבצים בשלולית שבפאת החצר. לצינור שבחוץ יש גם ברז מים חמים אז אני שוטפת אותם (עם הבגדים!! טוב אמא?) והם מסתובבים וחגים ומקפצים ומתפקעים מצחוק, ואחרי זה ישר לאמבטיה והבגדים למכונה.
באיזשהו שלב לליה נהיה קר,הטריינינג שלה על החבל והיא מחבקת את הכתפיים.
אני הולכת לחפש לה סווטשירט ו…………היי! הנה המפתחות!
מונחים בארון הבגדים של ינאי או כמו שהוא אמר בשיחזור: הם היו על הספה, ואז צמחו להם רגליים, ואז הם הגיעו לארון.
בטח!
האמת – אני לא בטוחה שזה הוא אחראי לזה, אולי זו אני שחיפשתי איזה משהו להלביש לו ושכחתי את המפתחות בארון.
נו נו, הסקלרוזה.

חומר למחשבה (:

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close