סיפור שקרה באמת, בהשראת הורות כמעשה ניסים
***
אני וינאי ב- M הדרך.
ינאי עולה ויורד במדרגות הנעות.
בעצם זה מתחיל עוד קודם, אנחנו מחנים את האוטו ויוצאים לכיוון הקניון. עיני סוקרות את הבגדים והכלים הנאים. ביני ובינם מסך שקוף, עשוי מחשבה: "באתי לקנות דיו למדפסת. אין לי כסף ליותר מזה".
בהינף החלטה, במקום לחשוב בעצב על כל מה "שידי אינה משגת" אני עוברת למצב תודעה של שפע. שאני יכולה את זה ואת זה ואת זה. תוך דקה כל המוצרים הנוצצים נהיים רק הבלי העולם הזה.
אנחנו נכנסים פנימה,
גרם המדרגות העולה מושבת.
ינאי עולה ברגל ויורד במדרגות שנעות. בפעמים הראשונות אני עולה איתו ויורדת, אבל אז מבחינה שיש לו סוגיה של שיווי משקל לברר עם עצמו ולכן מחכה לו למטה, עוטפת אותו בבועה של אור. סומכת עליו.
האנשים במדרגות הנעות כולם על אוטומט. לא מבינים איך ילד קטן עולה ויורד לבד. נבהלים, מחפשים בעיניים מאשימות את המבוגר שאיתו. חוזרים שוב ושוב על המנטרה: "יכולות להיתפס לו האצבעות!" "הוא יכול ליפול!". אני מסתכלת ולא רואה איך אצבעות יכולות להיתפס, הרווח בין המדרגות צר מידי. היי! זאת סתם הפחדה של מבוגרים! מזהה הילדה שבי ומתפקחת.
איש אחד עם כיפה סרוגה מגדיל לעשות: הוא פשוט לוקח את ינאי בידיים ומוריד אותו בסוף המדרגות. ממש כמו שסופרמן מציל חתול משרפה.
אני מתבוננת בכל זה ואומרת: זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר.
לרגע אחד ינאי מועד – לא נופל – תכף מתאזן. איש מזוקן תופס אותו בתחושת גיבור, מכווץ אלי גבות ומצח, ויורה משם קרן תוכחה.
אני מחייכת ואומרת: "בגלל זה אלוהים שלח לו אותך בדיוק, תודה!"
"תראי מה זה" הוא אומר במבט מרוכך, מרשה לעצמו הצטחקות, "הבנאדם מנסה לעלות, אני מוריד אותו למטה, ועוד אומרים לי תודה".
בדוכן מזל שבלב הקניון יש איש מבוגר שנראה מתוק. קורא עיתון. אין לקוחות.
אנחנו עוברים לידו בדרך לחנות של הדיו למדפסת ואני חושבת שאם הוא היה מרים את הראש מהעיתון, אם היה רומז לי במבטו, הייתי באה לגרד איזה חישגד.
ממשיכים לחנות. קונים את הדיו. בקופה ינאי חומק החוצה ואני לא דואגת, הוא בטח במדרגות הנעות.
ובכל זאת יוצאת מחפשת – איננו לרגע – כמה תרחישים באים לי לראש – נפל, נחטף,
שום דבר – מבסוט במדרגות.
עובר מולי אדם ועל החולצה שלו כתוב בגדול:
ONE LIFE – LIVE IT!
אני נכנסת לתודעת נס, שהכל אפשרי, ביטחון מלא במציאות. אני היוצרת של הרגע הזה. אני וינאי המתוק, שמיטיב להראות לי עד כמה מושרש האוטומט בחשיבתם של בני האדם. אז אני מחליטה לגרד חיש גד, ולזכות.
ניגשת לדוכן. "עבודה מעניינת מצאת", אני מתחילה עם האיש הנחמד. הוא ישר מסביר לי שהוא בעצם חקלאי פנסיונר, שקיבל מחבר את הרעיון להפעיל כזו תחנה והנה, השבוע מישהו זכה אצלו בחמשתלפים שקל בצ'אנס. ואיך הוא נהנה להיות במקום הזה שאנשים זוכים בו.
אני מגרדת אואזיס.
זוכה במה שנראה לי כמו 10 שקל.
יופי!
מציצה לעבר המדרגות הנעות וינאי לא שם אז אני משאירה רגע את הכרטיס הולכת לחפש. מוצאת אותו בקומה השנייה, יושב בתוך מכונית משחק שאפשר להניע בשני שקל.
אנחנו נשארים שם קצת ואז אני יורדת להמשיך את המהלך בדוכן המזל.
תוהה מה לעשות עם זכייה שכזו, איזה כרטיס לקנות הלאה. אולי שניים בחמש. מקודם ראיתי כאלה יפים, עם לבבות.
האיש הנחמד מחייך אלי.
אני מבקשת לב ורוד ולב כתום.
זוכה במאה שקל.
יה!
הוא מבסוט, החקלאי הזקן. ינאי, אני שמה לב, עזב את המכוניות וצופה בנו מלמעלה.
אמאאאאאהההממההה – הוא מנגן אלי בקולו האהוב, הרך, ומנופף לי באיטיות בפרצוף של שדון חמוד.
קוקיייייייהיייייי – אני מנופפת לו בחזרה,
האיש של הלוטו שואל פתאום: את יודעת בכמה זכית? ומפנה את מבטי אל הכרטיס הראשון. מסתבר שבשלושים. נותרו לי עוד 20 להמר.
אני מגרדת איזה כרטיס שאפשר לזכות איתו ב- 250,000 ₪ אבל לא זוכה. זהו. הקסם פג.
תודה על אחר צהריים של אור, אלוהים.
יש פה כלמיני משפטים שמחביאים מאחוריהם תורה שלמה. תהיה הרחבה או שצריך לנחש לבד?
הילדות צופות בבילבי לונגסטרום דוברת קוריאנית ומשחקות בבלונים עם מגנטים בתוכם. אני מפחדת מבלונים אבל מחבבת מגנטים. מנפחת רק קצת.
איזה קסם אתם.
עוד בבקשה.