כתיבה פרטיתמציאותשיטוטים

אמנות רחוב

יום ראשון תשע בבוקר.
אני נוסעת לאסוף את צ'נדי מהבית של הזקנה.
חונה בצל המכנף המצוי, ליד מה שנראה כמו סצנה מסרט של שמי זרחין. בחצר הקדמית של השיכון בן שלוש הקומות קם דוכן מאולתר לפרטי פרטים: שולחן מתקפל עם מפה, שעליה פרושים חפצים וחפצי חפצים, אלקטרוניקה זולה בטריות סידקית, המון שעונים, ועוד הרבה דברים שהעין שלי החמיצה, למרות תחושת הלב שאמרה: תקשיבי לזה טוב.
שבשבות ורדרדות כסופות זוהרות דוהרות בעוז ברקע, מסגירות חוש אסטתי ותכנון מבריק של הפריים.
חתול מתנמנם משמאל, מגלה את קיומו של שטיח מתחת לשולחן.
מישהו פה השקיע.

אשר

(שיט. שוב פעם יצאתי מהבית עם פיג'מה ועכשיו אין ברירה אלא לצאת רגע מהאוטו)
שלום!
שלום! הוא עונה, שמח בהתעניינות.
עונד שרשרת שעליה סנפיר משובץ יהלומים. שעון על כל יד. משקפים. כובע. כל ההשקעה הזאת בדוכן ומאחורי הקלעים – והחולצה הלבנה שלו ללא רבב. מסכים בשמחה להצטלם. אני תוהה אם וידאו. חבל שלא צילמתי וידאו. כי הדיבור שלו מעניין, והמבטא המרוקאי שלו מוּכַּר, לרגעים מהבהב כמו סבא שלי. אבל כמה שונה!

אני מתעניינת במנורת לילה הניידת.
שני נערים – חילוני ודתי – הולכים לאט במדרכה שממול, מסתכלים בזקן האקצנטרי במבט של הצקות.
הוא אומד אותי במבט ונוקב: 30 שקל. יקר לי קצת בשביל זה, באמת!
קוראים לו אשר.
הוא תעלומה.
אנחנו מחליפים כמה מילים, די בקצרה לצערי כי הנה צ'נדי, יוצאת מתחנת האוטובוס, שם היא מחכה מסתבר משמונה וחצי. לא יכלה להיות בבית.
הנערים קולטים שאנחנו תכף זזות ומתקרבים אל הדוכן של אשר. העיניים שלו מתמלאות עצ'בנות ופחד. נראה שהוא רוצה שהם יסתלקו. אני אומרת להם, שבעזרת השם, יום אחד הם יהיו בגיל של אשר ויבינו דברים שהם לא מבינים היום. לא יודעת אם זה עוזר. הוא לחוץ. שם אזניות של ווקמן כחיץ בינו ובינם.
נפרדים. הוא מוציא אזניה אחת לכבוד זה ואומר: העיקר הבריאות!
ומוסיף: והתסרוקת!

.

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close