2012 זה עכשיואקולוגיהסביבה וקהילהשיטוטים

הפרדס האחרון

[מאת מאשה דולב]

לפני שבועיים, אחרי טיול עם לאקי, רציתי לשתף כמה שיותר אנשים בהתרגשות על יופיו של האביב, על שלל הריחות והפריחות. רציתי לשלוח את שיר ההלל כדי שידעו שישנן עוד פינות כאלו במושבה, שבין כרכור למשמרות עומד איתן פרדס מלבלב, ולשם מגיעים טיילים לשאוף קצת רוח.

וזוהי פיסה ממה שכתבתי:

"חצי פרדס עודו בפריחה משכרת וחציו כבד מפרי שעדיין לא נקטף. לרגע אני יכולה להאמין שאין קץ לטוב הזה, מתמכרת לזמזום הדבורים, לציוץ הציפורים, לריח שאין כמוהו, לזחלים שבוקעים, לפריחה בגובה קומת אדם של חרציות וחרדל וביניהם שלל סגולים, חובזות גדילנים ועוד ועליהם חיפושיות משה רבינו שכבר שנים לא היו בסביבה. עד שמנועי הטרקטורים שהופכים ושופכים ומרעידים את האדמה, הטיחו אותי חזרה למציאות. תמונת אלפי פגרים של עצי הדר ששכבו ושורשיהם זועקים לשמיים, היו תחילתו של המסע, תוך שנתיים, הפך הירוק שמסביב לכבישים, אח"כ בתים, בתים, בתים, בתים, בתים, בתים….מלוא העין. או כמו שאמר וואפיק מנהל העבודה שמופקד על בניית כרכור החדשה: "יהיה פה יפה, צריך לבנות את המולדת!"

ואז הכתה בי ההבנה מעל לכל ספק, הם לא מרססים את הפרדס, כי גם על הפינה הזו יעלה הכורת, הוא בתמימותו אינו יודע שזוהי שעתו האחרונה. מרביץ פריחה כאילו אין מחר – כן, כן אין מחר! כל העוצמה הירוקה הזאת, היא מקסם שווא, הכול ימות, הפרדס ושוליו ושלל צבעיו, הזחלים, הפרפרים, החרקים, הדבורים. הציפורים תלכנה למקום אחר. התנים – קינתם לא תשמע יותר. גם לא הצפרדעים שלשווא יחפשו את שלוליות החורף. כבר עכשיו העיר הזאת סוגרת וחונקת.

ואני צועקת – תנו לי ריסוס, בוא אלי מטוס צהוב, אני כאן, מחכה! רסס אותי ואת הפרדס ואת כל מי שבו, בוא אלי, בלי רחמים, שפוך את ענן הרעל, אנשום אותו בחדווה. בזרועות פתוחות אקבל את רוע הגזירה, רק תן לי לדעת שהפרדס הזה, האחרון, יישאר עוד שנה!"

את זה כתבתי לפני שבועיים.

הפרדס האחרון

הבוקר, למרבה הזוועה, מול עינינו, זה קורה! על הפרדס האחרון בכרכור פשטו הכורתים.

סלח לנו, פרדס יקר, לא השכלנו לשמור עליך! גם אותך הקרבנו על מזבח הנדל"ן.

תנוח על משכבך בשלום, כמה אהבנו אותך!

מאשה דולב

מאשה מעבירה קורסי פרמקלצ'ר וקיימות | אימייל | אתר

תגיות
הראה עוד

10 thoughts on “הפרדס האחרון”

  1. פינגבאק: אוגוסט באיזי
  2. זה נורא לראות את פגרי עצי ההדרים. פרדס זו ארץ ישראל הישנה. הירוק הנפלא של העלים התמימים, הכתום של הפרי, הפרי עצמו עם הויטמין C, הריח המשכר, שטיח הסביונים שנפרש בחורף לרגלי העצים. זו הזהות שלנו. זה מעבר לעוד מטע. זו ארץ ישראל בשבילנו (לא גבעות הטרשים שבשומרון) והם מוכרים אותה לכל המרבה במחיר.
    מול הבית שלי דוקא חידשו את הפרדס. אז לא בטוח שזה לא ריווחי. בדרום נוטעיים עוד ועוד פרדסים, גם בצפון באזור דן דפנה יש פרדסים. אולי זה רווחי אבל נדל"ן ריווחי יותר? והיום כמה שיותר יותר טוב. כמה שיותר BIG – והלך עוד פרדס – יותר טוב. עצוב נורא.

  3. מצער שזה ככה. כמובן שהייתי רוצה לראות כאן פרדסים ולא רק שכונות על שמם. גם ברמת אביב, מאחורי הבית שלי, היו פרדסים וביצות עם נרקיסים וכלניות ואני זוכרת איך זה כאב לי שבנו על זה את האוניברסיטה, כולה הייתי בת 12, בקושי חמש שנים בארץ וכבר היה לי מה להגיד. אבל זה לא עזר. גם כאן לצערי זה לא הפרדס/מטע האחרון שירד. תיעף תראי את דרך גל הזהב שיעבור על חלקות אלוהים קטנות ויהפך לעוד כביש ושכונות מלאנת'ה תאורה. כמובן שזה כואבץ הכי טוב לשלב בין בנוי לירוק בין חקלאות / תיירות . נקווה שנצליח

  4. לי זה מעלה שאלות דווקא על גידול אוכלוסין…
    במקביל להתייעלות ושימוש נכון במשאבים הקיימים, אנחנו בסך הכל מתרבים, וצורכים יותר שטחים.
    אגב זה, שמעתי גם גירסה מעניינת שקושרת זוגיות בעידן המודרני לעניין. היום הרבה אנשים רווקים עד גיל מאוחר ולכן גרים לבד. גם זוגות צעירים שנפרדים. ולכן בעצם צריכת הדירות עולה אפילו בגלל. בעבר היינו גרים יותר ביחד… מדהים איך הכל קשור

  5. ועל מה יושב הבית שלך? לא על פרדס שנכרת?

    ומי כמוך יודע עד כמה זה לא אקולוגי ובזבוז מים לגדל פרדס במדינת ישראל.

    לא לחינם נכתב "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". כל אחד בגינתו (בהנחה שיש לו בית) יכול לטעת לו עץ קטן , שניים, לרווחתו ולרווחת שכניו ולהנות מפריו , מזיוו ומריחו.

    וכמובן לדאוג כמה שיותר שעוד איזורים יסומנו כשמורות טבע. זה בערך הפיתרון.

    מעבר לזה, כל שנותר זה להצטער.

    חג שמח.

  6. אני גרתי בקצה הפרדסים האלה וקמתי כל בוקר לקול הניסור הזה.
    חודשים על חודשים נשמעו קולות ניסור ברחבי פרדס חנה כרכור.
    פשוט קורע לב.
    ופסל עץ התפוז בכיכר בדרך ליובלים של יריב, זו בעצם מצבה לזכרם.
    באיזה שלב קמנו ועברנו לזיכרון.

  7. הי מאשה, זה כל כך נוגע ללב… נוגע בדברים הכי עמוקים שלנו.
    כמו שדיברנו בינינו, יתכן וחלק מהותי בדרך שלנו הוא בכלל לראות מבעד להפחדות האלה, לזעזוע הראשוני שנוצר… להישיר מבט אחרי כל זעזוע שכזה. מבט מתייצב, פותח, מחזק את האמונה. כמה טוב לפעול על פי תחושת הבטן הטובה
    שמח לראות את האמונה והעשייה של רבים פה. רגעים כמו שהזכרת מחברים אותנו אל הכנות והרצון שבנו. זה לפעמים גדול, ומחזק את כולנו, אחד אחד, וגם ביחד
    חג חירות שמח

כתיבת תגובה

Close