השימושון

דברים שקורים ביום שני 5/1/09

הרצאה: בית ספר וולדורף הלכה למעשה
כיצד ניתן לילד את החופש להתהוות בהתאם לפנימיותו העמוקה ביותר.
מרצה: גונן הוכברג. מורה ומחנך בעל וותק של 12 שנים בבית ספר וולדורף בהרדוף, בחינוך הרגיל והמיוחד. לפרטים נוספים והרשמה לבית הספר והגנים של 'עמותת רימון': 04-6380626, 050-8487393
ההרצאה מתקיימת בבית הספר 'רימון', באלוני יצחק ומתחילה בשעה 20:30. חניה מסודרת ליד שער הכניסה. דמי השתתפות ליחיד: 25 ₪. פירוט המפגשים הבאים כאן >>

הצצה קדימה:

הזמנה ליצירת artdolls
איזבל ועמליה, אמניות יוצרות ותיקות ומנוסות, מזמינות אתכם ללילה לבן שכולו עשית בובות. הזדמנות ליצור בובה מיוחדת ובעלת אופי אישי במסורת ה"ארט דולס" artdolls.
מצחיקות רציניות אמנותיות מתוקות חצופות שובבות מוזרות מפחידות, בובה שובבית, אנטיטזה לבארבי ולבראטס- קצת עקמומית, קצת שונה, בובה ממשפחת זהבה ימימה ויוקה השחרחורת. בסטודיו של איזבל מבחר ענקי של חומרי יצירה העומד לרשותכם – בדים חוטים סרטים , כפתורים, ועוד חומרים שונים ומשונים ליצירת בובות.
יום חמישי 8/1/09 החל מהשעה 18:00 ועד השעות הקטנות בסטודיו "צבע חומר רוח" רחוב גוש חלב 17 פרדס חנה. עלות – 50 ₪ כולל הדרכה, חומרים וכיבוד. פרטים לגבי הסדנה וסדנאות המשך: עמליה 054-4634906 איזבל: 052-4560073 פרטים נוספים כאן >>

מעגל תפילה לשלום
מזמינים אתכם למעגל תפילה לשלום
של התכווננות, של ריפוי ומדיטציה משותפת
להרגעה, לזרוע את זרעי הנחמה והתקווה בתוך הקושי
המעגל פתוח וחופשי לכולם, יתקיים מחר, יום שלישי, ב-20:30
בצריף שברחוב הקשת 15 בכרכור
בואו וחיברו אלינו

נאוה ואלון הירשברג
לפרטים: 052-3203407

הראה עוד

53 thoughts on “דברים שקורים ביום שני 5/1/09”

  1. הו כגן
    הסרט הזה… אין אין אין עליו..לב המאפליה..בזכותו יכולתי לנסות להבין את האח שלי שממלחמת לבנון מתמודד עם הלם קרב …וכן ,כולנו חולמים על ארקדיה בקצה הקשת בענן…ומי יביא פה את גודי גארלנד הישר מהיו טיוב??

  2. הנה איל שלא תתאמץ בחיפוש- קופי פיסט : לעצום עיניים – כשכבר אי אפשר לראות – ועל מנת שלא נהפוך עוורים ואטומים למה שמרצד מולינו בדיווחים מבתי החולים של עזה
    כל הנקודות המרצדות על המסכים , מספרים צבעוניים מספרי הפצועים וההרוגים המסתירים סגול וכחול ואדום גדול – מסתירים מאות ואלפי סיפורים יפים יותר ופחות של אנשים שלא ילדו יותר של ילדים שלא יגדלו של נשים שלא יהרו יאהבו ילמדו סיפורים שנקטעו או סיפורים שאימת המחלחמה מעלימה בהם את הפשטות את המחוות והאירועים הקטנים העושים את האדם אנושי ואינדבידואלי כל כך , נשמרת תודעת הקולקטיב האלים האומלל הקורבני התלייני.
    ואולי מאחורי כל זה מתסתתר אושר גדול זריחה מזרח תיכונית יפיפיה בה כולנו נפער עיניים ונראה את שלל צבעי הקשת- את הקשת– כמה עצוב- אלוהים הבטיח לא עוד מבול וכסימן נתו את הקשת – ומה שלא הבטיח- ולא גילה כמה עוד סבל יביא האדם על עצמו , אבל זה בידינו , משימתינו – להביא את הקשת – לא מהשמיים לא מאלוהים אלא מהאדמה- מאהבתינו את האנושי באשר הוא לברוא את הקשת כהמשך וכמענה לבריאה האלוהית – האלוהי, כך שמעתי היום חלש כל כך והוא אמור לעורר את רחמינו כדי שרחמינו יתעוררו עליו , על עצמינו , איכות זו , כמו הקשת באדמה היא העבודה של בני האדם , אלוהים מחכה
    ואנחנו צריכים להפסיק לחכות לו כי הוא נתן לנו את התפקיד ואנחנו הכושלים בו כל כך – צריכים להתעורר לעבודה הזו , להביא את השמש לתוך האדמה שהקשת תהפוך מעגל שלם וזוהר – דמינו ואז העולם הנעלם יתגלה וישיר

  3. עצוב (הכוונה לקליפ).

    ותודה לשירלי על תיקון הייחוס של דברי נלסון מנדלה וההפניה למקור האמיתי.

    שנאמר בפרקי אבות ו':"המביא דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם".

    ונדמה לי שבכך עוסק כל רצף התגובות כאן. אם לא בגאולה, אז באיזשוהי נחמה.

    ומבלי להסתכן בנאיביות, אציין רק שהיום אחרי המבול שירד במשמרות הופיעה לה קשת אגדתית, ומה שזרק אותי כמובן לפרשת נח.

    וגם כאן אביא שני ציטוטים, האחד מבראשית , פרק ו' פסוקים ה-ח':

    "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

    ואחרי שכבודו, גם מחליט לבצע ומוריד מבול שנמשך 40 יום, ויש טוענים שכל סיפור המעשה נמשך, שנה ו-11 יום, גם כבודו ניחם ומתחרט ולכן הוא אומר את הדברים הבאים:

    "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".

    בראשית פרק ט' פסוקים יב-טז.

    האם הקשת הזו המקומית כל כך , היפה כל כך היא סימן לבאות? האם לנצח נאכל חרב? האם נכתת את חרבותינו לאתים ואת חניתותינו למזמרות? האם בני השעב הפלסטיני יאמצו אל ליבם את מהות השורש שעומד בבסיס אמונתם (איסלאם) ויפנו ויבואו אל דרך השלום? האם מה שהיה הוא שיהיה ולעולם לא יהיה חדש תחת השמש? האם תמות נפשינו עם פלישתים, בפאתי העיר עזה?

    "רק דבר אחד אני יודע, וזה שאיני יודע דבר" (סוקרטס, שבכל זאת ידע דבר או שניים וידע יותר טוב מכולם לשאול שאלות).

    שבוע טוב.

  4. יעלה המילים שלך נכנסות ללב לבטן נוגעות,מטלטלות מעירות.
    תודה על הקול התם המפוכח, האמיץ שאת מביאה
    תודה לכל הקולות האחרים.
    ביום שלישי ישבנו חמש נשים והתפללנו,האנרגיה היתה חזקה ונוכחת.
    תפילה,כוונה פשוטה ועמוקה של הלב ביחד. אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו היום ובכל יום
    ראשון .זה זמן שבו נישאות תפילות לשלום עולמי בהרבה מקומות בעולם.
    אני מאמינה שכל פעולה צנועה ככל שתהיה תורמת. .

  5. אהבתי את השיר של חנוך לוין שהביא עופר כהנא, גורם לי לבחון את עצמי לאורו ולגחך לעיתים. דורונ-צ-ק, מקווה שכתבת כך רק כדי לעצבנני ולא כי באמת.. והכי אהבתי את המכתב של נעמיקה ציון. מילא מה שאני חושבת מרחוק, אבל כשקול שפוי נשמע מלב המאפליה הישראלית זה באמת מעודד משהו. משהו.

  6. אם הזכרנו פה את נלסון מנדלה אי אפשר לדחוק , להדחיק ולדכא את הזכרון של מה שהתרחש בדרא"פ בשלטון האפרטהייד – אחרי שנים של טרור, רציחות ואלימות מטורפת , הסתיים שלטון האפרטהייד – אני לא בקיאה בפרטם אבל אני יודעת שהריפוי התרחש גם עם יוזמה שנלסון מנדלה היה חלק ממעצביה – ישבו לבנים ושחורים ופשוט סיפרו את סיפורם את המוות האימה והזוועות , המאמץ היה להקשיב , להיות עדים אחד לסיפורו של האחר ולהכיל!
    אף אחד לא האמין שאפשר יהיה לחיות שם אחרת , שניתן לעשות פיוס בין השחור ללבן
    רק התמימים האמינו רק מי שחי בלי פחד מעוצמתו מהיותו ,מאנושיותו – ואנושיות זו רבת פנים היא.
    דורון, אנחנו חיבים להאמין בשבילינו בשביל ילדינו בשביל בני האדם שחיים בעזה, אם נאמין גם הם יאימנו, זה באמת בידים שלהם אבל גם לנו יש אחריות על הסבל של האוכלוסיה האזרחית , אי אפשר לאורך כל כך הרבה שנים להאשים את האחר שהוא הוא זה ש"אילץ" אותנו לנהוג באלימות ובאכזריות גם אם המניעים "מוצדקים" התנתקנו מהם והפקרנו אותם ואת עצמינו לגורל אכזר מאוד לאותה ישות חמאסית
    כשמתנתקים יש למצוא דרך לחיבור מחדש , באופן שבו התנתקנו , התנערנו מאחריות – החלק המלא ששל האחריות שלנו .
    נעלנו אותם וסגרנו אותם ובאופן בלתי נתפס ע"י כמה מאיתנו בעצם אפשרנו את צמיחתו של החמאס שם
    אני תמימה אבל גם מפוכחת , אני נצר למשפחת חלוצים ולוחמים ובוודאי גלגולים רבים מאחורי באקלים הלוחמים – אני לא מאמינה בדרך הזו יותר, היא לא מובליה לשום מקום חוץ מלנוקדת הפתיחה החוזרת על עצמה של ששון אללי קרב עם דמעות בעינים.
    אנחנו גורמים לבנים ולאחים שלנו לאבד את חייהם את אבריהם וגרוע מכל את נשמתם – כיצד ניתן לחיות עם הידיעה שפגז שירית הרג ילדים רבים כל כך , בשם איזה צדק ניתן לרפא פצע שכזה?
    הפצע הוא שלי באותה מידה.
    השימוש הציני שמישהו אחר עושה באוכלוסיה האזרחית לא יכול לגורור אותנו לעשית מעשים שכאלה
    ההורים , האחים , השכנים ובני המשפחה של אותם ילדים עלולים להיות גרועים מהחמאס כי נקמת ילד קטן, כמו שאנו היהודים יודעים , עוד לא ברא השטן.
    אם אנחנו נרחיב את ההכרה התמימה , אוהבת ומאמינה באדם , באנושי, ביכולת למחול , לסלוח , לרפא זה את כאבו של זה ומכאן את הכאב הפרטי- גם שם תתעורר ואולי כבר התעוררה התודעה הזו.
    אני מקווה באמת שימחל לנו שימחל להם על כך שאנחנו מגדלים כאן רוצחים תמימים או לא משני הצדדים
    – "חטאנו לפניך , רחם עלינו"
    שנדע ימים טובים מאילו, שהשנאה והדם לא יעוורו אותנו מלראות את בני האדם שאנחנו,שהם
    כי אם לא נאמין, נהרות של דם יזרמו ואוקינוס של שנאה יווצר ומבול שלא ידענו כמותו או בצורת שלא ידענו כמותה כי הארץ והשמיים קופאים מול האימה הזו.
    הכל קשור – היחס שלנו אל האחר, אל האדמה , אל המים , אל הטבע , הכל קשור זו תודעה נצלנית הרסנית של – מגיע לי ואחרי שימות העולם
    די לכל זה.
    תודעה אחרת אנחנו מנסים לילד כאן וגם אם נכשל מליון פעם בסוף נצליח וראוי להתחיל עכשיו , אתמול , תמיד.
    וצדק נרדוף!

  7. לרות ושות

    לאחר קריאה מעמיקה של התגובות הנ"ל התחוור לי כי ישנו פער עמוק ביותר בהבנה הפשוטה את אויבינו אשר רוצים אך ורק לכלותינו ולהשמידנו ,לכן אני מציע לכל המתיפיפים החיים במרכז הארץ בשלווה ובנחת תוך ציפה מתמדת על ענני עשן ומחשבות תמימות לגבי תוכניותיהם של אלו החותרים לסילוקנו מאדמה זו להבין כי הגיע העת להחליף את הדיסק . הקם להורגך….

    נכון לכל בן אנוש נקרע הלב מן המראות הטרגיים אשר מגיעים מעזה אבל לבל נטעה
    לחמאס לא אכפת בכלל מתושבי עזה אנשים אלו הם שבויים של לוחמי הגרילה הללו אשר משתמשים בהם באופן ציני להתגוננות עצמית ירי ממרכזי אזרחים וכ"ד ולכן ישנם נפגעים רבים מקרב האוכלוסיה.

    לשראל אסור לאפשר לתודעה חמאסית זו להתקיים לצידה מפני שזו סכנה גדולה מדי מאוד פשוט.
    צר לי לבשר לכם כי כל הרעיונות האוטופים אשר מוזכרים בפורום זה לא יתממשו לעולם יחד עם
    המחשבה הרצחנית שטופת המוח החולה של התודעה החמאסית

    וכן .אנו עם שוחר שלום וכן . הפעם מאזני הצדק נוטים לכיוונינו.

    "אל תהיי בז לאיש ואל תפליג בדבר
    שאין אדם שאין לו שעה
    ואין דבר שאין לו מקום"

    שיהיה לכולנו שבוע נפלא דורון.

  8. וזה גם הגיע אלי אתמול.

    יומן מלחמה משדרות
    נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת 'קול אחר',
    8.1.09

    "אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים", התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה.
    "ככל שהמהלומה כבדה יותר – כך מתרחב הלב". אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שיישמע.
    לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען בטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען בטחוני.
    בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן".
    מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?
    לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

    אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים
    פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול אחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל
    ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם כרעו תחת נטל המצור.
    בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות הייאוש והדם.

    אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף ע"י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

    מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

    מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש,
    להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

    זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך – אל תשמח". זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

    בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?
    ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו
    מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?
    וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה"ל לסיים את
    "העבודה", זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

    ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי קול אחר' מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?". איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונלית ואולטימטיבית?
    שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

    קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא
    לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת".
    לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם", לא יוצאות לי מהראש.
    לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על לבי, והלב צר מלהכיל.

    הגב' ציון שלחה את מכתבה לפרסום בעתון 'הארץ', ומקווה שיתפרסם.

  9. ושוב לא יכולתי להתאפק, נוכח הקליפ של שגרירת מושבה חופשית ברחבי היו טיוב, והפעם אני אצטט את סמל שאול מעודה-, שציטט אני מניח את הסמל שלו, שציטט את הסמל שלו וגו'- היישר לפרצופים הבוהים של חיילי פלוגה א' במחזור פברואר , 84, בצריפים ששימשו גם את חיילי הליגיון הירדני, בסנור :"אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה". אכזרי אך מדויק.

  10. קודם כל ליסוע לנתניה ולעמוד שם בכיכר העצמאות צריך לא פחות אומץ.
    וב' אם בא לך להיות האנוי יעלה, אני כאן.רק שלא יכניסו לנו קנים של רובים לאן שאני חושב -ואם לסגור את המעגל שחנוך לוין פתח באמצעות עופר כהנא (וקולומבוס סיקרל הוא מעגל התנועה הראשון באמריקה), אז אולי אני באמת מעדיף אצבע בתחת מאשר קנה של רובה.

  11. בשבת הבאה נעמוד שוב בצומת מחזיקים ידים שקטים ואיתקה לנגדי תמיד

    אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים –

    וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה.

    וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

    וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!

    אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,

  12. ולא יכולתי להתאפק, כי רציתי לרכך קצת את המסר אז הנה, אחד האולטימטיביים(וד"ש חם ליעלה הלוחמת בדרכים):

    הדרך לאיתקה

    מאת קונסטנדינוס קוואפיס (1933 – 1863). "משורר הלני", גיי, שחי באלכסנדריה שבמצרים,. אל אסכנדריה כפי שהיא מכונה בערבית.נוסדה כמובן על ידי אלכסנדר מוקדון שהיה השילוב המשולם לעניות דעתי של סייפא וספרא.

    כי תצא לאיתקה
    בקש כי תארך דרכך מאד.
    שתהיה מלאה הרפתקאות, שופעת תגליות.
    ליסטריגונים, קיקלופים,
    פוסידון הזועם – אל תירא מהם:

    לעולם לא יקרו אלה בדרכך
    כל עוד מחשבותיך נעלות,
    כל עוד רגשות נשגבים
    מדריכים את נפשך ואת גופך.
    ליסטריגונים, קיקלופים,
    פוסידון הפראי – לא תפגוש בם
    אלא אם כן תישאם בקרבך,
    אלא אם כן רוחך היא שתקימם לפניך.
    בקש כי תארך דרכך מאד.
    מי ייתן ותתעורר אל בקרי קיץ רבים,
    ובשמחה רבה, בחדווה,
    תדרוך כף רגלך בנמלים אותם תפקוד לראשונה.

    מי ייתן ותחנה במחוזות המסחר הפיניקיים
    ותרכוש את הטובים שבטובין,
    אם הפנינה, האלמוג, הענבר וההובנה,
    גם בשמים משכרים מכל המינים –
    בשמים משכרים ככל שתוכל לשאת.
    ומי ייתן ותפקוד ערים מצריות לרוב
    ותלמד, ותוסיף דעת מחכמיהם.

    ותהא איתקה לנגדך תמיד,
    להגיע לשם זה ייעודך.
    ועל הכל, אל תאוץ לך הדרך.
    ולוואי ותארך מאד, שנים הרבה,
    ותגיע אל אותו אי ואתה שבע ימים,
    עשיר ככל אשר אספת בדרכך,
    ובלי לצפות שאיתקה תעשירך עוד.
    איתקה העניקה לך את הטיול המופלא.
    אלמלא היא לא היית יוצא כלל למסע.
    אין בה עוד.

    שבת שלום.

  13. אם ציטטות אז עד הסוף:

    "הפחד העמוק ביותר שלנו
    אינו מפני חוסר היכולת.
    הפחד העמוק שלנו הוא הידיעה
    שעוצמתנו אינה ניתנת למדידיה.
    האור ולא הצד האפל שבנו,
    הוא שמעורר בנו חרדות.
    כל אחד שואל את עצמו
    מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק
    מקסים, מוכשר ומאושר!
    למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה!
    אנחנו ילדים של אלוהים
    כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן,
    אנחנו לא משרתים את העולם.
    אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו
    רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו
    נולדנו כדי לממש את הקסם
    האלוהי הגלום בנו,
    הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו
    כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו.
    כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח,
    באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים
    לאחרים לעשות את אותו הדבר.
    כאשר אנחנו משתחררים מהפחדים שלנו,
    הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

    ממישהו שיודע על מה הוא מדבר (29 שנים בכלא)והוא באמת בסדר (הגם שגם הוא תקע בחיים שלו כמה נודות אם כי לא כחלחלים).בעצם לך תדע.קבלו את נלסון מנדלה.

    ואפרופו שמש (שלעיתים נדמה שהיא זורחת לנו מהתחת):

    וְאֶל-מִחוּץ לָעִיר תֵּצֵא וּבָאתָ אֶל בֵּית-הָעוֹלָם,

    וְאַל-יִרְאֲךָ אִישׁ בְּלֶכְתְּךָ וִיחִידִי תָּבֹא שָׁמָּה,

    וּפָקַדְתָּ קִבְרוֹת הַקְּדוֹשִׁים לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,

    וְנִצַּבְתָּ עַל עֲפָרָם הַתָּחוּחַ וְהִשְׁלַטְתִּי עָלֶיךָ דְּמָמָה:

    וּלְבָבְךָ יִמַּק בְּךָ מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה –

    וְעָצַרְתִּי אֶת-עֵינֶיךָ וְלֹא-תִהְיֶה דִמְעָה,

    וְיָדַעְתָּ כִּי עֵת לִגְעוֹת הִיא כְּשׁוֹר עָקוּד עַל הַמַּעֲרָכָה –

    וְהִקְשַׁחְתִּי אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא-תָבֹא אֲנָחָה.

    הִנֵּה הֵם עֶגְלִֵי הַטִּבְחָה, הִנֵּה הֵם שׁוֹכְבִים כֻּלָּם –

    וְאִם יֵשׁ שִׁלּוּמִים לְמוֹתָם – אֱמֹר, בַּמֶּה יְשֻׁלָּם?

    סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם,

    עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם,

    כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי –

    אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!

    וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:

    חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם

    לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,

    וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.

    וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבֹּש בֶּעָנָן אֶת רֹאשָׁהּ

    וּמֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹכָה…

    וְגַם-אֲנִי בַּלַּיְלָה בַלַּיְלָה אֵרֵד עַל הַקְּבָרִים,

    אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים –

    וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה.

    וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

    וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!

    אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,

    כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;

    וּכְשׁוּבְךָ אֶל-בְּנֵי עַמֶּךָ – אַל-תָּשׁוּב אֲלֵיהֶם רֵיקָם,

    כִּי מוּסַר כְּלִמָּתִי תִּשָּׂא וְהוֹרַדְתּוֹ עַל-קָדְקֳדָם,

    וּמִכְּאֵבִי תִּקַּח עִמְּךָ וַהֲשֵׁבוֹתוֹ אֶל-חֵיקָם.

    מתוך , "בעיר ההרגה". חיים נחמן ביאליק (בתקופות קצת פחות משובבות נפש וקצת פחות נד-נד).

    הנה הלינק לפואמה כולה:

    http://benyehuda.org/bialik/beir.html

    הפרשנות חופשית.

    תרגום לערבית יתקבל בברכה.

  14. בצומת יהיו גם נשים מהכפר , מסתבר שזה לא פשוט – לנשים , הם היו נעמדות בצומת אבל יש להם ענינים פטריארכלים אישה לא יוצאת לעמוד בחוץ ובטח אם יש לה גבר שחושב אחרת
    הם מנסות להחלץ ממעגלים רבים חונקים של מישטור של שליטה של הגמוניה אחרת שיש להם בחברה שלהם , הם יוצאות לאט לאט , זאת התחלה ויש בינהן רבות רבות שהן חושבות כך ורוצות את מה שאנחנו רוצות ולא נחכה , נבוא נושיט יד נראה שזה אפשרי השינוי מתחיל מאחד שניים חולמים/חולמות הוזים/הוזות – מרתין לותר קינג, גנדי , נלסון מנדלה – ארבע אמהות – שנהיות ארבע מאות אלף

  15. אני מתרגשת לקרוא את התגובות שלכם, אנשים אהובים.

    ברביעי האחרון סגרנו את השיעור במדיטציה, כמו תמיד. הפעם ההנחיה היתה פשוטה, לעשות איחוד, unification, עם כל הנוכחים בחדר.
    (במסגרת הלימודית שלנו הכוונה להטביע, או להניח, את הגוף האנרגטי העגלולי שלנו על הגוף האנרגטי של האחר. כמו עיגול על עיגול. כך מתבטלת ההפרדה בין האני לבין השני, והמרידיאנים פתוחים ונגישים לריפוי, ללא התנגדות).
    אחרי שהחדר הפך לגוף אחד גדול וזוהר, התפשטנו אל מחוץ לחדר, אל העיר העוטפת אותנו. ככל שהדימוי חזק יותר בתודעה, כך הצ'י מגיב. והגוף הזה הלך והתרחב והשפיע יותר ויותר.
    אני יושבת שם וכולי חיישנים אדירים למתרחש, דרוכה בציפייה. ואכן, ברגע אחד כולם חשבו על עזה. יכולתי להרגיש רגע של היסוס, נסיגה, כיווץ. ואז, ללא קשר לדעות, למחשבות, לכאב, לחוויה האישית – הרחבנו עצמנו, כגוף אחד, על הארץ כולה. על מכאוביה ודמה, על שורשיה ולבה העתיק.
    דקה ארוכה אחרי כן ישבנו שם, 15 אנשים, ובלבנו תודה על האפשרות לעשות את זה. אני עושה את מה שאני יכולה. ואני והבנות הולכות לעמוד שם, יחד עם משפחת כהנא היקרה, ולהתפלל בשמש.

  16. ואיפה,איפה הן האמהות הפלאסטיניות שעומדות בצומת, או איפה שלא יהיה ,בדממה [מול הצלמים והעיתונאים בבקשה] ומוחות על ההרג של חפים משני הצדדים??? ואיפה הרזאלותיעלות המוסלמיות שיחוסו על בניהן ויקימו קול זעקה על מנהיגיהן ששולחים את הבנים להתפוצץ בגיל 20 21 על …תזכירו לי על מה…ואיפה הסופרים והזמרים והאמנים הפלסטיניים שיעשו עצרת בכיכר עזה למען השלום… איפה ??

  17. שמעתי משפט שנחקק בי – מי שמצביע עבור תפיסת עולם זו חורץ את גורלו
    כל כך הרבה אנשים צעירים מסימים את חייהם לפני שהם התחילו ובאופן המזעזע -כשהם מתפוצצים אל מותם
    מהבחינה הביוגראפית – כשאני רואה את ה -"בן 20-21" היה במותו אני שואלת את עצמי מתוך ההבנה המסוימת שיש לי על הגיל הזה- מדוע ה,אני" ,האיכות הזו של אדם בוגר , הזה שאמור היה להוולד בגיל הזה – ולצאת לאותו מסע חיים של אדם בוגר , במסע אל חופש- בדיוק ברגע הזה של לידת האני הוא מתפוצץ – זאת קרמה , שמשותפת למאות ואולי אלפי גברים בעם הזה , מה זה אומר לעזאזל..זה ממש לא ענין פרטי. זאת האחריות הקולקטיבית הקארמטית שלנו על הבנים. על האי יכולת שלנו להוליד איזה "אני" קולקטיבי שעושה בחירות שמנותקות מזרם הדם – אלא מבשרות עתיד אפשרי, שעדיין לא מתאפשר..אנחנו מקבלים את התשובות דרך מות הבנים וממשיכים להקריב אותם בשם העבר וטועים לחשוב שזה בשביל העתית.
    ובשבילו- האם אנחנו יכולים לעמוד מול הגורל הזה שנעמד מולינו עם המשפט- "אין בררה" ופשוט ובשקט לבחור אחרת?
    אולי רק כך במקום בו יבשות זזו שבו אנו חיים על סיפו של השבר הסורי אפריקאי – אולי עמידה כזו מול הקרמה/ גורל תתחיל להסיע את לוחות היבשות בחזרה או לפחות לצקת איכות של ריפוי לתוך השבר הזה ולהצמיח מתוכו שבטים עתיקים/ חדשים .

    כואב שחבל על הזמן

  18. אנשי בסדר / חנוך לוין

    בלילה בלילה, באיו רואה,
    לאור ירח חיוור,
    יוצאים אנשי בסדר לגן
    לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
    לגביעי הפרחים.

    אנחנו אנשי בסדר,
    אנשי בסדר גמור,
    דור הולך ודור בא
    ואנו עומדים לעולם.

    אנחנו אנשי בסדר,
    אנשי בסדר גמור,
    אצבע בתחת ושיר בגרון
    כי טוב מסריח וחם.

    בעלות השחר, בטרם אור,
    מופיע מלאך קטן,
    קופץ חיש חיש מאיש לאיש,
    מקיש במקל ארוך על כל הביצים
    ברכת בוקר טוב.

    אנחנו אנשי בסדר…

    אינני יודע את שם המלאך
    ומהו רוחב כנפיו, אבל יודע אני היטב היטב
    לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
    לגביעי הפרחים.

    אנחנו אנשי בסדר…

  19. טוב, כמה אפשר להתעלם ממה שקורה מסביב? ואפילו בפרדסחנהכרכור המושבה המנותקת בעולם.. אכן רבים הפנים לדברים ורבות הזוויות וגם אני לא חד משמעית מול עצמי, אל מול ה"היה צריך לעשות" ואל מול ה"מה לעשות?" וה"איך לעשות?" וה"איך לא עשינו למען אלה (שדרות?), אבל גם לא למען אלה (עזה?)". הרבה אנשים שילמו בחייהם על העשייה הזאת.
    חשבתי על המילים של ה"התייפיפות בדיבור על שלום", וכמו שאמרתי לארי, הכי קל, בעיקר בימים אלה, להאשים אנשים בהתייפיפות. תקשורתית הביטוי הזה קיבל קונוטציה שלילית מאוד מסוימת לאורך השנים. בעיקר אני חושבת, בחוסר היכולת לראות את המצב, את המציאות, לאשורה. השאלה כמובן באיזה "שלום" מדובר. אם זה בשלום של יונה עם עלה של זית, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכדומה, הרי שההתייפיפות בעין המתבונן, בעין השולל, בעינו של המאשים. האשליה היא שלו. כל מי שריאלי מספיק בימינו יודע ששלום עושים מול אדם שהוא מר וכועס וכואב ומרגיש בעל זכויות לא פחות ממך אם לא יותר. ושלום כזה הוא מר וכואב ודי בלתי נמנע. זה עדיין לא שולל את דרכם של הנפגשים למדיטציה של שלום, נהפוך הוא, סביר להניח שאנרגטית השפעה זו היא רק לטובה. טיפה בים. אז אני אשמח לפחות מורלית לתמוך במודטים ובאוחזי הידיים. ואתעצב עמוקות לליבה של משפחתו של הנער הצעיר ממגל שנהרג, לליבן של עוד כמה וכמה משפחות ישראליות כאלה ועוד המוני משפחות פלסטינאיות כאלה, שסביר להניח שכאבן דומה לאין שיעור, יותר מכפי ששיערו בעצמם. ושנניח כולנו את חרבותינו ממש בקרוב כי די נמאס מזה..

  20. בין תפילה לשלום וקריאה לטרנספר.
    בין קיבוץ מגל בו נטמן היום סמל עמית רובינזון לצומת כפר קרע מחר, בו יעמדו יהודים וערבים שעה שלובי ידיים בדממה.
    בין סיפורים על עיוורון צבעים וערבי בובות לבין קריאות "איפה הייתם שמונה שנים כשירו על שדרות".
    בין כאב בטן לכאב לב.
    בין תקווה ליאוש.
    בין ריאליה למשאלות לב.

    בין "בעז"ה ננצח" לבין" מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?

    קולות, קולות, קולות. חודרים לראשונה את המעטה המוגן והשברירי של מושבה חופשית. משתלבים עם שאון הקרב וזעקת האמהות והילדים.

    הגיע הזמן.הגיע הזמן?

  21. נכון מאוד נהרוג את כולם עד האחרון – נשים ילדים תינקות נערים ונערות עם חלום על אהבה, על אי פון או על השלמת לימודים , נהרוג וננתץ עד האחרון כולל אותו שלא יהיה עד שלא יהיה מי שיספר
    נחריב נפצפץ ננתץ גברים ששמו אותם אל הקיר נמעך ונרתש לא ניקח שבויים ונשמיד את הפצועים – נעביר את הרעה מהארץ הזו ואז – נחיה ככה פשוט שמחים , בטוחים יפים רוחניים מאושרים נגדל את ילדינו נחתן אותם ולא ידעו מלחמה ולא ידעו שכול לא יהיה יותר את מי לשנוא ולא יהיה ממי לפחד כל הערבים ימותו . נמשיך מעזה לגדה וכן הלאה – כמה . 6 מליון ?
    זה יספיק?
    אחד על אחד נגמור את החשבון עם נפלם ונפץ ושפצר ומצרר ואטום העיקר שזה יפסק אחת ולתמיד
    ואז נשב לנו בארץ זבת חלב ודבש מהול וספוג בדם , נבקר את אחינו במוסדות הסגורים בהם הם יושבים משוגעים אחרי שניקו את האדמה הזו שילחו והרגו ..
    נפתח תרופות מיוחדות לריפוי הנפש למחיקת הזכרון הארור המשבש את החיים ורודףאת החיילים
    נמשיך ונתפלא על אילו שנוסעים למזרח ומערב ומתפצצים לזיקוקים עם כימיקלים , נתפלא על אילו הפוסט טראומטים
    נצקצק ונמשיך כרגיל…
    איש תחת גפנו /גפנם תאנתו / תאנתם וגרו הזאבים ביחד וכבשים איין ויתחילו לטרוף זה את זה מרוב צער ויאוש על אובדן הצלם – הפכנו אנשים זאבים, פחדנים !
    אולי ברגע מסוים ,אין בררה" אבל השיטות הישנות של אין בררה , יש לבער , יש מבצע מוגבל, הגנה על ,וכו לאן זה מביא אותנו??
    האם אנחנו מוכנים להגיד שלום ואהבה כל היום אבל לבדוק ת.ז בכניסה?
    האם אנחנו רואים גם את הסבל של האוכלוסיה שם ? מה האחריות המוסרית האין סופית שלנו על מה שקורה להם לנו לאדמה ?? ככה נמאס- כן בהחלט נמאס . רוצה את כל החילים שלנו בבית שלא יאבדו את חיהם את נשמתם את אבריהם ותמימותם בתופת ההיא , רוצה את הפלסתינאים מלאים בשמחת חיים עם תאוות קיום אמתית עם חינוך רפואה ותשתיות עם אומץ להושיט מבט אלינו ואנחנו אליהם – אנחנו אחים כדאי שנזהה אחד את השני כבר אחרי כל השנאה הזו
    רוצה ביחד לעשות בארץ האומללה הזו את מה שלחוד אנחנו לא יכולים
    רוצה לשמור את ההצדקה המוסרית של כולנו לחיות פה
    הפכנו רוצחים בשם איזו אמת או צדק מעוות
    כן גם הם – תמונת מראה נוראית ואני – פשוט מתגעגעת אליהם אל עצמינו אל המזרח התיכון כבשורה של אור גדול של אחווה וצמיחה מתוך הזוועות האילו .
    אמן שבת שלום

כתיבת תגובה

Close