הביאי את היום

מאת: לירון קסטר

אני שנה בפרדס חנה. שנה וחודשיים. תקופה משמעותית בחיי. הסתיימה. מתחילה. אני מדברת עם טלי בטלפון, נוצרת את רגעי הבטלה, אחרי שסיימתי לרוקן את המדיח ולעשות רעש עם הסכו”ם. המונולוג שלי בשיחה דומה לטקסט בספר פיתוח מודעות למתחילים. הייתי במעגל נשים שרות, שם היכרתי את ורד לב. היינו בסדנת גשטאלט וחלומות ביחד, אצל רונית נשר. מרונית שמעתי על נשות חזון, 4 ימים של מעגלי נשים אמריקאיות, פלסטיניות וישראליות באשראם במדבר.
בעוד שבועיים אהיה שם. בין כל נשות הבראנז’ה האלות.

שעתיים אחר-כך, בדרך למיטה, שיחה נוספת. חלי ראובן התקשרה. אנחנו מעבירות יחד מחר את הפתיחה החגיגית של פורום הנשים של פרדס חנה (כל הזכויות שמורות ליהודית אבני). חלי אומרת כמה משפטים על זה שהיא חששה להתקשר כי כל-כך מאוחר ורק אחרי שהיא מדברת על יציאה לנופש אני קולטת שאולי טעיתי וזו לא דפנה, שחשבתי שאיתה אני מדברת. חלי מזכירה לי שעשיתי מעבר מהמטאפיזי לפיזי, יענו, הגשמתי משהו שהיה מחשבה, ושזה לכשלעצמו, כביר. יהיה מופלא, היא אומרת ועדיין, חשוב לזכור את התהליך. אני מהמהמת.

עם טלי, בשיחה המוקדמת יותר, אני זו שנשמעת קוסמית. טלי מתפלאת איך עבר רק שבוע מאז שיחתנו האחרונה, נוכח גל החוויות. אני מחייכת למראה המחשבה, המטיילת לי בראש. אני רואה סיר לחץ שדקה לפני ההתפוצצות – עיינו ערך אוגוסט והחגים, נופשים ויחד משפחתי מוגבר – יד נעלמה מנמיכה את האש, מושכת את הפקק, ומאפשרת את שחרור האדים. במחשבה שלי האדים הם בעצם גלים גולשים בעדינות, רכות ושמחה, במפל, למקום אליו הם שייכים. חוויות שבאו ברצף, שבעצם זורמות בקצב הנכון.

אז אני שנה בפרדס חנה, ויש לי הומיאופתטית קבועה, גילי, שמדי פעם מצ’פרת אותי בהורדות מהבורא, מה שיותר מוכר כטתא הילינג (גם אני לא ידעתי מה זה עד לפני כמה חודשים); אני משתמשת בתחבושות רב-פעמיות מבד למחזור, הכי נוחות בעולם, למי שתוהה. צורכת תרבות של תיאטרון אוונגרד – אמנות לפנים – בנגריית הידית; עושה מכונות עם קליפות אגוזים מההימלאיה, במקום אבקת כביסה (אחת לכל כמה כביסות, כשאין כתמים קשים), יש לי פרמה קאלצ’ר בחצר: גינת ירק עם פלפלים, קישואים, עגבניות, ואפילו אבטיח, קומפוסט, צינור שמזרים את מי המקלחת לגינה ומשקה את הדשא, ועוד מעט, גם לול תרנגולות.

אני שנה בפרדס חנה וכבר נראית כאילו הייתי פה כל חיי.
מכורה.