השימושון

המשחקיה שליד המשחקיה

חוג דרור זה דבר מעולה. אנחנו מגיעים רבע שעה לפני השיעור, כשהקבוצה הקודמת כבר סיימה והקבוצה הבאה מתחילה להגיע. ינאי וערן מיד מסתערים על הויניל הצבעוני, עולים על טרמפולינת הענק, מתמסרים למסלולים המאתגרים. אחר השיעור הם עגבניות שרי מתוקות עם אגלי זיעה טל מעל השפה העליונה, כמו שפמים של גמדים. לוקח עוד רבע שעה של הפצרות ואז הם מסכימים לצאת, רק כדי לגלות בחוץ את אתר הבניה של הכביש החדש עם הררי חול וחמרה גדולים. "אנחנו רוצים לטפס! תעצרי את האוטו!"
השעה שש בערב והחמסין מתחיל להישבר. יש עוד כמה שעות אור ואם הם כבר בשוונג…. אז יאללה שיתפננו. הם פורצים החוצה ומתחילים לטפס ולהתפלש בערמות, תוך שניה נהיים שניצלים של זיעה וחמרה. יוצרים לעצמם מגלשות, מעמיסים רגבים בפרצוף רציני, מתחבאים מהמצלמה בציחקוקים, מגלים עוד ערמות, כובשים עוד הר חול…
אני בינתיים יושבת באוטו עם הכיסא מוטה לאחור ושומעת פופ שקט בערבית בתחנת רדיו עלומה. זה מה שקולטים.

בוא נעבוד

כשמחשיך הם קופצים לאוטו ואנחנו נוסעים להחזיר את ערן הביתה. החמודון הזה יושב עם עיניים מצומצמות ופתאום אומר בקול של ידיעה עמוקה: "כל האורות חברים שלי".
"לא נכון" ינאי קופץ, "האור של עכברון שלי לא חבר שלך!".
"כ-ל האורות חברים שלי" ערן ממשיך בוודאות, ומטשטש את הראיה מול פנסי הרחוב ומול האורות הרחוקים של ההר.
"איך אתה יודע את זה? אין להם ידיים לחבק אותך "
"תראה איך" ערן מסביר ואני מדליקה את האור באוטו כדי שינאי יראה את ערן מדגים לו איך מצמצמים את העיניים עד שהאורות נמרחים. "וגם האור הזה חבר שלי" הוא מצטחק מול האור של האוטו, "הוא אמר לי".
"אתה יודע, זה לא האורות שאמרו לך , זה הלב שלי"

והמילים מהדהדות בשקט באוטו עד שאנחנו מגיעים.

הראה עוד

6 thoughts on “המשחקיה שליד המשחקיה”

כתיבת תגובה

Close