כבר כמה ימים אני מנסה לכתוב פוסט עתידני, אבל מסות של חומר לחקור בנושא + החום הנורא שהתנפל, מעכבים לי את התוכניות.
וכך, בסיכומו של יום, אחרי מקלחת ותנומה קטנה להתרעננות, אני מוצאת את עצמי נסחפת בגל הקייצי של החופש הגדול שבדרך. איפשהו, מתחת למי שאני עכשיו – אמא, אישה תכף בת 40, יושבת ילדה עם שתי צמות ומכנסיים קצרות (פעם אמרו מכנסיים קצרות) על הספה הקצת דוקרת בסלון, לידה צלוחית עם ענבים ושזיפים ומישמישים, וצופה באימה באיים אבודים.
פעם לא היה חם. סתאם. פעם ישנו בין שתיים לארבע ועוף לא געה ופרה לא צייצה.שלאפשטונדה מקודש.
לפני שנה מצאתי את עצמי חוזר "לאיים האבודים" עם פול ומארי או איך שקוראים להם בניסיון אמיתי שלא לומר רב פעמי לפענח את עניין "הקיו". רוצה לומר, לראות פעם אחת עד הסוף את הסידרה הזו ולראות מה עולה בגורלו של ה"קיו" הכל יכול. נשברתי באמצע. וכך אני עדיין חי עם תעלומת סופו של ה"קיו" (ואולי , מכיוון שהוא אלמותי – או כך הוא משווק את עצמו לאנשי האי -אין לו סוף בכלל).
בכל מקרה, ננסה בחופש הגדול הזה ואם לא אז בבא או בזה שלאחריו ( ואם מישהו יודע שלא יקפוץ ויהרוס לכולם).
וואי וואי, באמת נוסטלגיה. גם אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה בסלון מוצלל, שלא יהיה חם…
ומי זוכר את זה? http://www.youtube.com/watch?v=yHNd9HxruMU
מילא הבום בפריים, מה תגיד על הגישה המגדרית השמרנית? היום זה לא היה עובר.. אבל הקיו, הקיו – זה קלסיקת אימה.
לגמרי מכיר את זה
רק שבראיה עכשוית ראיתי באחד הפרקים….שומו שמיים – בום בפריים !