(4) הטור של אייל עמית: האומץ לאהוב את הפחד

מאת: אייל עמית

תשאלו כל ילד בן 4 מה ההפך מלבן, הוא יגיד לכם שחור. תשאלו אותו מה ההפך מטוב, הוא יגיד לכם רע. מה ההפך מיפה, הוא יגיד מכוער. ומה ההפך מאהבה, מבלי להתבלבל בכלל הוא יגיד לכם שנאה.
אולי זה הרגל, אולי מתמימות, אך דורות על גבי דורות אלה הן התשובות תמיד: שחור-לבן, טוב-רע, יפה-מכוער, אהבה-שנאה. הדוגמאות הקלסיות לניגודיות.
אני לא יוצא דופן. גם אותי חינכו ככה. אלה התשובות שהמוח שלי שולף על אוטומט מבלי לעצור רגע ולחשוב. לפני כמה שנים התגלגל לידי ספר מעניין של אושו המביא, בין השאר, זווית קצת שונה על הצמד: שנאה-אהבה.
לפני שאני ממשיך, הרשו לי שנייה לסטות מהנושא כי ידוע לי עד כמה המושג 'אושו' שנוי במחלוקת ושרק מלהזכיר את המילה 'אושו' רבים עשויים כאן לקבל צמרמורת בגב. כן, היו לו מליון רולס-רויסים. כן, הוא היה מכור לסמים. כן, הוא ניצל אנשים מינית וכן, הטור הזה קצר מדי בכדי להכיל את הרשימה כולה. אז מה? זה לא אומר שלא היו לו דברים חכמים להגיד. זה גם לא אומר שהתאוריות שלו לא היו נכונות. דמותו של 'אושו', האיש עצמו – זה נושא בפני עצמו ולא על כך אני רוצה לדבר כאן, אלא על מה שהיה לאותו איש להגיד. מקווה שתצליחו לעשות כאן את ההפרדה. אישית, אינני סניאס, מעולם לא ביקרתי בפונה וההכרות שלי עם אושו היא בעיקר דרך ספריו, כמה סדנאות, סאצסנגים ואנשים שפגשתי בדרך. לצורך העניין, זה בדיוק כמו ההכירות שלי עם פרוייד – לא מכיר ת'בן-אדם עצמו, אין לי מושג איך הוא התיחס בחייו לנשים, מה היה הסם החביב עליו, כמה סוסים היו לו באורווה וכמה יהלומים בכספת. זה ממש לא רלוונטי. מה שאני יודע זה שהיו לו דברים חשובים ומעניינים להגיד ורק בזכותו שוכבים היום מליוני אנשים על כורסא קטנה ומקבלים עזרה נפשית. לא חסרים בהסטוריה תיעודים על פילוסופים גדולים, מוסיקאים ענקיים ואומנים אדירים שבחיי היום-יום שלהם היו אנשים חולים, שיכורים, נירוטים, נרקומנים, פדופילים, אנסים, או סתם חארות של בני אדם. זה עדיין לא שולל מהם את הגאונות! יצירה הכי פשוטה של וואן גוך מוערכת היום במליוני דולרים. כולם יודעים שהבן אדם היה חולה בראש ובכל זאת, היצירה שלו, המוצר הסופי שלו, זה שתלוי היום על הקיר – ללא ספק, גאוני!!! כך גם אושו. כך עוד רבים "טובים" אחרים. מקוה מאוד שתצליחו לעשות כאן את ההפרדה בין האיש עצמו לבין מה שהיה לו להגיד ולא תפלו בפח הזה של "אושו היה חרא של בן אדם ולכן אני לא רוצה אפילו לשמוע מה היה לו להגיד".
אז סבבה, אחרי ישור הקו, להלן כמה פסקאות מעניינות שליקטתי מספרו של הברנש: "אומץ – ההנאה מן הסיכון שבחיים". קבלו:

"…השנאה אינה היפוכה של האהבה, כפי שאנשים חושבים. הניגוד האמיתי של האהבה הוא הפחד. באהבה אתה מתרחב – בפחד אתה מתכווץ. באהבה אתה נפתח – בפחד אתה נסגר. באהבה אתה נותן אמון- בפחד אתה בספק…"

"…להיות אמיץ אין פירושו להיות חסר פחד. אם אדם אינו יודע כל פחד, אי אפשר לכנותו אמיץ. אינך יכול להגדיר מכונה כ'אמיצה'; המכונה נטולת פחד. אומץ הנו אי בלב אוקינוס הפחד. אתה נוטל סיכון למרות שהפחד קיים – זהו אומץ. אתה רועד, אתה חושש להכנס לחושך, ובכל זאת אתה נכנס, למרות הכל; זהו פירושו של אומץ. אין זה אומר שאתה חסר פחד. זה אומר שאתה אחוז פחד אך אינך נשלט על ידו…"

[טיול בסמטאות ורנאסי]

"…בתחילה אין הבדל רב בין אדם פחדן לבין אדם אמיץ. ההבדל היחיד הוא שאדם פחדן מקשיב לפחדיו ופועל על-פיהם, ואדם אמיץ מניח אותם הצידה וממשיך הלאה. האדם האמיץ נכנס אל תוך הבלתי-ידוע למרות כל הפחדים. הוא מכיר את הפחדים. הם נמצאים שם.
הכניסה אל תוך הבלתי-ידוע מעניקה לך ריגוש. הלב מתחיל לפעום שוב בעוז; אתה שוב חי, חי לחלוטין. כל סיב בהוויתך חי, כי הסכמת להיענות לאתגר של הבלתי-ידוע. הפחדים נמצאים שם, אך אם תתמיד ותיענה לאתגר שוב ושוב, אט-אט ייעלמו הפחדים הללו."

"…יש פחדים רבים, אבל בעיקרון הם כולם נצרים של פחד אחד, ענפים מעץ אחד. שמו של העץ הוא מוות. ייתכן שאינך מודע לכך שהפחד הזה עוסק במוות, אבל כל פחד עוסק במוות. הפחד הוא רק צל. אולי לא ברור לך שאם אתה מפחד מפני פשיטת רגל, למעשה אתה מפחד שללא הכסף תהיה יותר פגיע למוות. הפחד מהמוות הוא ללא ספק הפחד העז ביותר וההרסני ביותר לאומץ שלך."

"…התבונן באנשים הנחשבים אמיצים. תגלה שעמוק בתוכם הם מפחדים. הם פשוט יצרו סביבם שריון. אומץ-לב אינו חוסר פחד, אלא פחד מוגן היטב, חסוי, מוקף שריון. כאשר נעלם הפחד, אתה נעשה נועז. אדם נועז הוא זה שלעולם אינו יוצר פחד אצל אדם אחר, ואינו מאפשר לאף אדם אחר ליצור פחד בו עצמו."

"…לחיות באופן מסוכן, פירושו לחיות. אם אינך חי באופן מסוכן, הרי שאינך חי כלל. החיים פורחים רק בצל הסכנה. החיים לעולם אינם פורחים מתוך בטחון; הם פורחים רק במצב של חוסר-בטחון. אם אתה מתחיל לחוש בטוח, אתה הופך לבריכה קפואה; האנרגיה שלך אינה זורמת יותר. אז אתה מפחד… כי אינך יודע אף פעם כיצד להיכנס לתוך הבלתי ידוע. ולמה להסתכן? הידוע בטוח יותר. אתה הופך כפייתי כלפי המוכר. אתה מרגיש כל העת שנמאס לך ממנו, אתה משתעמם ממנו, אתה מרגיש אומלל בתוכו, אבל עדיין הוא נראה מוכר ונוח. לפחות הוא ידוע. הבלתי-ידוע יוצר בך רעד. עצם המחשבה על הבלתי-ידוע גורמת לך להתחיל להרגיש בחוסר נוחות…"

"…מעט מאוד אנשים אנשים מודעים לכך שהם משועממים – והם אכן משועממים, משועממים לגמרי. כל אחד אחר מבחין בכך, מלבדם. לדעת שאתה משועמם זו התחלה מצויינת. משמעותו של השעמום היא שדרך החיים שלך אינה נכונה. לכן, כשמגיעים להבנה ש"אני משועמם ועלי לעשות דבר מה בקשר לכך", נחוצה טרנספורמציה כלשהי. אדם מרגיש משועמם כי הוא חי בתבניות מתות שניתנו לו על ידי אחרים. ותר עליהן, צא מהן והתחל לחיות על פי דרכיך. אין זו שאלה של כסף, עוצמה או מעמד. השאלה היא מה אתה רוצה לעשות באופן מהותי. עשה זאת מבלי להתיחס לתוצאות והשעמום שלך יעלם. מן הסתם, אתה עושה דברים בדרך "הנכונה", כפי שאתה אמור לבצע אותם. זו אבן-הפינה לשעמום. האנושות כולה משועממת, כי האדם שהיה אמור להיות מיסתיקן – הוא מתמטיקאי, האדם שהיה אמור להיות מתמטיקאי – הוא פוליטקאי והאדם שהיה אמור להיות משורר – הוא איש עסקים. כל אחד נמצא במקום אחר. אף אחד אינו נמצא היכן שהוא צריך להיות. אתה חייב לקחת סיכון. השעמום יכול להעלם ברגע אחד אם אתה מוכן לקחת סיכון. יש האומרים: חשוב פעמיים לפני שאתה קופץ. ואני אומר – קודם כל קפוץ, אחר כך תחשוב כמה שאתה רוצה!"

"…אינך יכול להיות נאמן אם אינך אמיץ. אינך יכול לאהוב אם אינך אמיץ. אינך יכול לתת אמון אם אינך אמיץ. אינך יכול לחקור את המציאות אם אינך אמיץ. לכן, אומץ חייב לבוא ראשון וכל השאר יבוא בעקבותיו…"

אוהבים את אושו? שונאים את אושו? אוהבים לשנוא את אושו? או שאולי בעצם רק פוחדים ממה שיש לו להגיד? אותי לפחות, ככשואלים היום מה ההפך מאהבה, אני עוצר, חושב, נזכר ואז אומר – פחד.

אם להשתמש במונחיו של הבחור, הספר "כושי בלאנטיס" עוסק בשעמום של אדם. אדם שאינו מודע לשעמום שלו. הוא יושב כל יום במשרד ויודע שרע לו, אך אינו אמיץ מספיק לקום ולעשות שינוי בחייו. הוא רועד מפחד! הספר לוקח את הגיבור והקורא יד ביד למסע אל המקום הכי חשוך, הכי נורא והכי מפחיד שיש. רק שם, אל מול הפחד הטהור והמזוקק, הוא מגלה את דמותו האמיתית. לומד לקבל אותה, לומד לאהוב אותה ומוצא גם את האומץ להתחיל בשינוי.
בספר כושי בלאנטיס 8 פרקים. את החלק הראשון של פרק א' קראתם בטור הקודם. להלן החלק השני.
פנים רבות לפחד. כך נראה הפחד הטהור והמזוקק שלי. איך נראה שלכם?

על סמטת הדלתות הבוחנות – חלק 2 (המשך מהטור הקודם)

דלת האוראקל נראתה כמו כל שאר הדלתות, רק שלצידה היה מותקן מכשיר לפריטת כסף, ממש כמו בחנויות של משחקי הוידאו. לא הבנתי בשביל מה אני צריך לפרוט כסף, אך הנחתי שלא סתם שמו פה כזו מכונה. פשפשתי בכיס המכנסיים. היו עלי ששה שקלים ועוד שני שטרות של חמישים, הכסף שמצאתי קודם בארון. במחשבה שקולה והגיונית החלטתי, כי בהתאם למצב בו אני נמצא, לא כדאי להשתולל ולכן שמרתי לי שטר אחד ליתר בטחון. את השאר פרטתי. המכונה השמיעה צלצולים ושלשלה חמישים וששה אסימונים. מתוך רמקול קטן, בצד המכונה, נשמעה הודעה מוקלטת בקול של גבר. ההודעה לא היתה ארוכה. למעשה זו היתה הודעה של מלה אחת בלבד: "הזהר!?"
מצויד בחמישים וששה אסימונים וחשש לא קטן, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
הדלת מאחוריי נסגרה בטריקה חזקה ואת הכריזה לא שמעתי עוד. ניסיתי לחזור חזרה, אך הדלת ננעלה. מולי נפרש חדר גדול יחסית, מואר במנורת לַבָּה כתומה ובמרכזו ניצב מד חנייה ירקרק. ממש כמו אחד המדחנים בתל אביב.
"מה זאת הבדיחה הזאת?" קראתי בקול, "איפה האוראקל?"
ההסבר הכי הגיוני שיכולתי למצוא לכל הסיפור הזה, היה קשור ליום ההולדת שלי. הייתי בטוח שמישהו מותח אותי וכל רגע הוא עומד להדליק את האור ואז הוא וכל החברים יקפצו עלי ויצעקו 'מזל טוב'.
"אבל איך סחבו לפה את הארון שלי? ומאיפה השיגו את כל הציורים שלי מהגן?" שאלתי את עצמי שוב ושוב, כשאני בכל זאת מניח שאכן מדובר כאן במתיחה חולנית, שהופקה עבור תוכנית טלוויזיה או משהו.
המשכתי להסתובב בחדר, במטרה למצוא איזה סימן לספינקס, אבל כל מה שהיה שם, זה אותו מדחן ירקרק, רגיל ופשוט. בלית ברירה החלטתי לנסות. מה יכול להיות? על הצג של המדחן הופיע המספר חמש. הגיון פשוט אמר לי שזה התשלום שעלי לשלם. שלשלתי את האסימונים פנימה כשלפתע התצוגה נדלקה.
"ובכן, מהי שאלתך?" פנה אלי המדחן בקול מונוטוני צורם, שבקע מאיזה חריץ רמקול.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בפליאה, "איפה האוראקל?"
"והתשובה היא: כאן מולך. אני הוא האוראקל."
"מה זהההההההה?" התחלתי לצחוק, "איזה מין אוראקל אתה?" המדחן לא הגיב. הוא רק כיבה את האור בתצוגה ורשם שם שוב את הספרה חמש.
"טוב בסדר, הבנתי. אתם יכולים לצאת עכשיו?" קראתי, כשאני מסתכל לכל עבר ומחכה שמשהו יקרה.
"ואתה," פניתי שוב אל המדחן, "עוד לא שאלתי כלום ואתה בולע לי חמישה אסימונים. איזה מן אוראקל דפוק אתה?" ונתתי בעיטה קלה לעמוד שלו. בינתיים שלשלתי עוד חמישה אסימונים.
המסך נדלק.
"ובכן, מהי שאלתך?" שאל האוראקל שוב והוסיף: "ואנא ממך, בפעם הבאה אל תבעט בי. אני מאוד רגיש."
"אני לא מאמין!" קראתי ושוב חיכיתי שכל רגע יקפצו עלי החברים, "לא רק שזרקו אותי פה ערום ברחוב, לא די שמסתלבטים עלי והביאו לי מדחן במקום אוראקל, אתה רוצה להגיד לי שאתה גם רגיש?"
"והתשובה היא: כן. אני רגיש מאד," ענה האוראקל ומנורת המסך כבתה.
"בוא'נה, אתה לא נורמלי!" דפקתי את היד במצח, "עוד לא שאלתי אותך כלום. מה אתה בולע לי ת'כסף?" הכנסתי עוד חמש ושאלתי את השאלה הבאה, בידיעה ברורה שמאחורי קולו של האוראקל מסתתר לו אחד מחבריי עם מיקרופון ומנסה לעבוד עלי.
"מדחן יקר, אוראקל חביב, האם אתה מודע לעובדה שאתה בן זונה חמדן, ובנוסף לכך גם פסיכופט לא קטן בכלל?"
"והתשובה היא: לא, אני לא," ענה לי בשיא הקרירות והמסך כבה. שמתי עוד חמישייה.
"אז מה זה הקטע הזה של הכסף? לא הייתי אמור קודם לעבור דרך שני שערים ורק אז לשאול אותך איזו שאלה קיומית?" כל העניין התחיל אפילו לשעשע אותי. אחרי הכל, לפחות עכשיו היה לי עם מי לדבר.
"והתשובה היא: תשמע, כבר אמרתי לך שאני רגיש, אך בנוסף לכך אני גם חסר סבלנות. עד לפני עשרים שנה בערך, באמת היו לי שני שערים וגם לבשתי צורה של ספינקס בגובה מאה מטר, אבל תבין, נמאס לי! אף אחד לא הצליח לעבור. פעם זה היה אחרת. פעם אנשים היו הרבה יותר אמיתיים. היום כולכם סובלים מחוסר ביטחון עצמי. כולכם חיים חיי שקר וזיוף. מה הפלא שאיש מכם לא הצליח להסתכל על עצמו במראת הקסם? כל יום הייתי צריך לשרוף עשרות אנשים בלייזר ולהריח את צחנת אלפי הגוויות ששכבו שם לרגלי. די, נמאס לי! החלטתי לשנות את הגישה ולפתוח מאפייה קטנה, לכבד אנשים בעוגיות ביתיות, לשבת אתם על כוס קפה ולדבר אתם מלב אל לב. לצערי הזמן עושה את שלו וגם זה לא החזיק יותר מדי זמן. לאנשים היום אין ערך לכלום. אף אחד בכלל לא הקשיב לי. כל מה שהעסיק אותם, היה כרסום העוגיות. אתה מבין, זהו הטבע האנושי. אם אתם לא משלמים, אתם לא מעריכים. לכן הגעתי למסקנה שעלי להגביל את תשובותיי, לדבר דרך רמקול ולענות לאנשים על שאלותיהם תמורת כסף. ככה גם אף אחד לא נשרף מהלייזר, או נכווה מהעוגיות ובינתיים אני נעשה עשיר. אחרי הכל, להיות מדחן זה עסק לא רע בכלל." המדחן סיים לדבר ואתו כבתה גם מנורת התצוגה. נותרתי המום ולא מפני שהצלחתי להוציא מהמדחן תשובה בת יותר ממשפט אחד, אלא בגלל הסקרנות שהצליח לעורר בי.
מיד שלשלתי עוד חמישייה לחריץ.
"ומה אתה מתכוון לעשות עם כל הכסף הזה? אבל רגע, לפני שאתה עונה לי, תעשה טובה ותפסיק לדבר כמו רובוט. זה ממש מעצבן."
"והתשובה היא: אני מצטער, אך בתוכנת הדיבור שהתקינו לי, כל תשובה מתחילה באותו אופן וחוץ מזה גם התקינו לי פה רמקול מונו חמישה עשר וואט של טרנזיסטור ולכן אני נשמע כמו רובוט. בנוגע לשאלתך, בכסף אני מתכוון לקנות את כל הסמטאות. אני עומד לפתוח רשת "אוראקלים-מדחנים" וכך להכפיל את הכנסותיי פי אלף לפחות."
המסך כבה ועליו הספרה חמש. שמתי עוד חמישייה.
"ומה אז? ואחרי שתהיה ממש, ממש, ממש עשיר. מה תעשה בכל הכסף הזה?"
"והתשובה היא: זה עדיין לא סגור, אבל נראה שאקנה עוד סמטאות כאלה במקומות אחרים."
שמתי עוד חמישייה.
"מה זאת אומרת? אתה רוצה להגיד לי שיש עוד מקומות כאלה בעולם?" לא ידעתי אם לקנות את השטויות שניסה למכור לי.
"והתשובה היא: בודאי. יש עוד המון מקומות כאלה."
חמישייה נוספת מצאה עצמה בדרך לחריץ, אבל אסימון אחד היה כנראה דפוק והוא כל הזמן השתלשל חזרה לתא הקטן הזה של העודף. שמתי אחר.
"כמה, כמה עוד מקומות כאלה יש בעולם?" שאלתי בזלזול קל.
"והתשובה היא: נכון להיום, יותר מששה מיליארד מקומות נוספים," ענה המדחן ברצינות גמורה והמסך שלו כבה. באתי כבר לשים עוד חמישייה, כי הנושא מאוד עניין אותי, אבל אז גיליתי שנשארו לי רק חמישה עשר אסימונים ואחד דפוק.
בלי ששמתי לב, בזבזתי את כל הכסף שלי בסמול-טוק עם מדחן אוראקל, הטוען שהוא רגיש ועם זאת חסר סבלנות ומדבר כמו רובוטריק. נפרדתי לרגע מהמדחן וניסיתי שוב לפתוח את הדלת דרכה נכנסתי. רציתי לפרוט עוד כסף, אך הדלת נשארה נעולה.
"יש לי עוד שלוש שאלות," מלמלתי לעצמי בדרכי חזרה. פתאום קלטתי מה היתה כוונתו של מכשיר פריטת הכסף בכניסה, כשאמר לי "הזהר." הנה באמת, בלי למצמץ עפו לי כבר ארבעים אסימונים. שלשלתי חמישה אסימונים פנימה, כשאחד מהם הוא הדפוק ממקודם. מנורת המסך נדלקה. נורא שמחתי שהאסימון הדפוק נקלט, אך מרוב התרגשות שכחתי מה בכלל רציתי לשאול. המדחן הזה הצליח לבלבל אותי לגמרי.
עמדתי כך רגעים ספורים בניסיון לחפש שאלה.
"ובכן, מהי שאלתך?" שאל המדחן בקול אדיש ומשועמם.
"רגע, רגע, תן לי עוד כמה שניות," ביקשתי בעודי חושב על שאלה. ואכן המשכתי לעמוד כך עוד שלוש שניות בדיוק, כשלפתע מנורת המסך כבתה.
"בוא'נה, מה אתה נכבה?" התחלתי לצרוח, "הלו, אתה שומע אותי? עוד לא שאלתי כלום." והקשתי ביד על המסך, "תדלק מיד! אני מדבר אליך! אתה שומע?" והבאתי בעיטה בכל הכוח לעמוד. לפתע מנורת המסך נדלקה והתחילה להבהב. לרגע שמחתי. זה עבד. ככה זה עם מכונות, לפעמים צריך גם לתת בעיטה למכונת שתייה, כדי שתצא הפחית. אך הפעם במקום פחית, נפל האסימון המקולקל אל תא העודף ומנורת המסך כבתה מיד. מרוב עצבים לא יכולתי לדבר. התחלתי להסתובב בחדר כשאני לא יודע בכלל מה אני מחפש. "נשארו לי שתי שאלות," חשבתי לעצמי ומוללתי בשיערי בעצבנות. רק כשנזכרתי בשביל מה בעצם נכנסתי הֵנה, רצתי אל המדחן ושמתי חמישה אסימונים נוספים.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב," אמרתי לו כשאני תוקע את פרצופי חצי סנטימטר ממנו כאילו אנחנו בטירונות, "איך אני יוצא מהמקום הזה? אני מסתובב פה כבר שעות. בוחן כל דלת בסמטאות האלה. איך אני יוצא מהמקום המטורף הזה?"
"והתשובה היא," אמר האוראקל, "התשובה היא שאני צריך קצת זמן לחשוב על זה." והמסך שלו נשאר דולק.
"מה? מה זאת אומרת אתה צריך זמן לחשוב על זה?" הייתי מופתע, "הרי אתה האוראקל, לא? אתה אמור לדעת הכל!"
"תשמע," אמר לי המדחן, "זה ייקח לי קצת זמן."
"תעשה לי טובה," אמרתי בחוסר סבלנות, "מה בסך הכל שאלתי? מה משמעות החיים? מי ברא את העולם? בסך הכל שאלתי אותך איך אני יוצא מפה!"
"נסה להבין," התחנן המדחן ובפעם הראשונה קולו המונוטוני נשמע מעט לחוץ, "אני צריך קצת זמן לחשוב על זה. זו לא שאלה פשוטה. מיליוני אנשים כמוך, כבר שאלו את השאלה הזו. רק בודדים מהם מצאו את הדרך החוצה. וגם אלה שיצאו לא יודעים בדיוק איך הם עשו את זה. תאמין לי. כדי לענות לך על השאלה הזאת אזדקק לשבעה עשר ימים בדיוק."
"לא, לא, לא!" הנפתי את ידי גבוה, "אני מכיר את הטריק הזה. מה אתה חושב, שלא קראתי את הספר 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'? הרי אני ארקב פה שבעה עשר ימים ובסוף תגיד לי שהתשובה היא ארבעים ושתים. תשכח מזה, קבל ביטול. אני אשאל אותך שאלה אחרת." וכך, בעודי מסיים את המשפט, מנורת המסך כבתה! אשכרה כבתה. בלי בושה. המדחן החמדן הזה גנב לי עוד חמישה אסימונים ועל המסך שלו הופיעה שוב הספרה חמש. מיותר לציין ולרשום כאן את מספר הקללות ואת רמתן, שיצאו לי מהפה. המדחן קיבל כאלה קללות, שאפילו נהג מונית עם ותק של שלושים שנה על הכביש, היה עומד המום.
"איך הגעתי לפה בכלל?" שאלתי את עצמי בחרדה ובעטתי באחד מקירות החדר, "איפה אני? מה זה המקום הזה?"
כך, בלי ששמתי לב, שאלתי את עצמי שלוש שאלות. שלוש שאלות כל כך פשוטות, כל כך בסיסיות. אם רק היה לי קצת שכל, הייתי שואל את השאלות האלה מהתחלה, בלי להתפלסף עם האוראקל הזה שהפך למדחן.
"ומה בנוגע למסיבת ההפתעה? האם באמת מדובר כאן במתיחה חולנית, או שאולי חטפו אותי? ואולי אלה חייזרים?"
למרות חוסר האונים ודמעות ההיסטריה שכבר זלגו מעיניי, ניסיתי להירגע ולבחון את המצב בצורה שקולה והגיונית.
בידי אני אוחז ששה אסימונים, שאחד מהם דפוק. כסף שיספיק לי לשאלה אחת בלבד. אבל באיזו אבחר? איזו שאלה כדאי לי לשאול? רק עכשיו, אחרי עשר שאלות ששאלתי, הבנתי כמה יכול להיות קשה לנסח שאלה. שאלה אחת מסכנה, שהתשובה עליה תהיה מדויקת ושתתן את מלוא המידע הדרוש לי.
לפני שהחלטתי מה לשאול, לפני ששלשלתי את חמשת האסימונים הנותרים, נדלקה מנורת המסך והודעה קולית, בקולה של אותה אשה מבוגרת וצרודה, בקעה מתקרת החדר.
"עקב הרפורמות במיסוי, החליטה מועצת ההנהלה הבכירה על שינוי תעריפו של האוראקל ומעתה יעמוד הוא על…" על תצוגת המדחן הופיעה לפתע הספרה שש.
אפילו לא ניסיתי. מרוב תסכול וחוסר אונים אפילו לא ניסיתי לבדוק את האסימון הדפוק. פשוט התיישבתי שם וחיכיתי למשהו שיקרה.
"מילא לשבת ככה כמו אידיוט," חשבתי לעצמי, "אבל להחזיק ביד קופסת סיגריות כשאין לך אש, זה כבר הרבה יותר גרוע."
אני לא יודע כמה שעות ישבתי כך והמתנתי. לאט לאט עפעפיי נעשו כבדים ובלי ששמתי לב שקעתי בשינה עמוקה.
כשהתעוררתי מצאתי עצמי באולם גדול עם עוד מאות אנשים. חלקם בדיוק התעוררו, ממש כמוני. השאר נראו ערים לגמרי, אך לחוצים, כאילו מחכים בתור לרופא שיניים.
"מה העניינים, איפה אני, מה זה פה?" שאלתי בבלבול את הבחורה שישבה לידי ולא הצלחתי להבין, מדוע מצויר על פניה סימן כחול ענקי של שטף דם.
"אתה מת!" ענתה הבחורה בעצבנות והחלה לכסוס ציפורניים. נדמה היה כאילו היא הולכת לתלוש אותן ממקומן.