2012 זה עכשיוגם וגםזוגיות ומשפחהיוזמות חופשיותסביבה וקהילה

ערב יום הזיכרון השבור, שנה שניה

[כתב וצילם: אילן שריף]

"אין לי בייביסיטר אז ניפגש אצלי. לא, אני לא מכינה כלום," אמרה מיכלי.
בדרך למיכלי הרהרתי בשורה של יענקלה רוטבליט: "הזיכרון הוא כמו ליצן: זקן נואף ומהתל". מה הוא מנסה להגיד בזה על הזיכרון ועל הזוכרים?

יכול להיות שהיא לא זכרה שהיא לא מכינה כלום? על השולחן כדורי תמרים מתוקים, ויש ממרח כלשהו בפוד פרוססור וגבינה טעימה וקרקרים ו…

"לא זה כלום. חמש דקות. באמת לא משהו שהתאמצתי" אומרת מיכלי.

דגל ישראל

לאט לאט מתאספים כולם. נקראנו לדגל. בשנה שעברה היה 'טקס יום הזיכרון השבור' ורוצים לדעת אם לעשות אותו שוב.

יש מלא שאלות. כמעט ואין תשובות.

האם לעשות שוב? לעשות אותו דבר? היו ביקורות בשנה שעברה. "לי אמרו שזה לא היה ממש אלטרנטיבי", אומרת אסנת, "שזה היה פרווה". אבל היו גם קולות שאמרו שזה לא מתאים לכולם ושהיו קולות קיצוניים. חמוטל אומרת שאם היו כאלה שלא היה להם נוח מהצד הזה והיו שלא היה להם נוח מהצד השני, אז אולי זה סימן שאנחנו בכיוון נכון.

איך מתניעים ערב כזה? האם לשלוח קול קורא ולשאול מי רוצה לקרוא או לשיר או לנגן? האם זה לא ייצא יותר מידי כמו הבמה הפתוחה בידית? איך אפשר לשמור על רמת התכנים ומצד שני לנסות שיהיה מגוון דעות וקולות?

למה לא ללכת לטקס המרכזי? מה מפריע לנו שם? מה יש שם שלא יכול להיות במקום אחר? מה זה בכלל טקס אלטרנטיבי?

מה רוצים מטקס יום הזיכרון? למה דווקא בשעה שיש את הטקס המרכזי? אולי ניתן לעשות את זה קודם? ויש את הצפירה. יש אנשים שחושבים שהיא חשובה. סמל מאחד. כולם שומעים. כולם עומדים. כולם כלפי חוץ לפחות זוכרים. ויש כאלה שחושבים שהיא הדבר הנורא ביותר בכל הטקס. כפייה חיצונית של הליכים פנימיים. סמל שמתעלם ממיעוטים שחושבים אחרת. אז מה עושים עם הצפירה?

את מי זוכרים? את זה שנפל במלחמה. הסתער בטנק במלחמת יום כיפור מול מאות טנקים סוריים. האם זוכרים גם את מי שנהרג בתאונת אימונים? בתאונת דרכים? בכדור תועה? את מי שמת מסרטן בזמן הצבא? את מי שהתאבד במהלך השירות הצבאי? האם זוכרים את הילדה שהלכה להוציא כסף מהכספומט בקניון ואז התפוצץ המטען? ומה ההבדל בינה לבין השכנה שלה, שנהרגה בתאונת דרכים בגלל נהג שיכור? האם יש מקום לזכור גם את מי שמת בדרך לישראל בהליכה בדרך מאתיופיה לסודן? האם צריך לזכור גם את הקורבנות של מה שמכונה "הצד השני" במלחמות?

האם יש לנו עדיפויות, את מי לזכור ואת מי לא? האם יש היררכיות של שכול?

ואסנת מזכירה שיש גם את כל הקטע הזה של הלאומנות והמלחמתיות שיש ברוב הטקסים. מישהי צעירה שלילך מכירה סיפרה, שהרגישה בטקס בבית הספר, כאילו מופעל עליה ועל חבריה לחץ… "אתם שומעים את רשימת השמות? מי מכם יהיה שם בעתיד?"

אפשר שכל אחד יגיד שם של מישהו שהוא רוצה לזכור עכשיו? אפשר להדליק נרות? זה בטיחותי?

מהי בכלל האלטרנטיבה שלנו? ריבוי קולות, אני אומר. בניגוד לטקסים הרגילים אנחנו מאפשרים ריבוי קולות. משהו שלא כולנו נסכים עם כולו. לא משהו מונוליטי. ריבוי קולות? אומרים לי, תראה מי כאן. יוצאי קיבוץ ברובם, אשכנזים. "אני לא לגמרי אשכנזיה אבל אני גם קיבוצניקית לשעבר, אז המזרחיות נחשבת?" אומרת הדס בחיוך. לפחות הרוב נשים. ואיפה לומדים הילדים שלנו? בדמוקרטי. אז איפה ריבוי הקולות? זה הומוגני לגמרי. "אז אני זזתי באי נוחות מול הטקסט של אסנת", אומרת מיכלי, "והיא זזה בקטע שלי, אבל זה עדיין במסגרת מאוד ברורה". האם צריך רקע דמוגרפי שונה כדי להביא קולות שונים? "יש הרי את עניין הקהילה", אומרת לילך: "רוצים שזה יהיה משהו של הקהילה. אבל מהי הקהילה? האם יש לנו דיבור קהילתי עם רוב השכונה החדשה בכרכור? עם יוצאי אתיופיה? עם אג'נדות אחרות משלנו? ומהי בכלל האג'נדה שלנו?"

הקרקרים מתחילים להגמר. אפשר עוד חתיכה קטנה מהגבינה?

ואולי האג'נדה שלנו היא שכולנו, כל אחד אמנם באופן שונה, אבל כולנו חושבים שטקס כזה יכול לסמל גם קריאה לשלום ולא רק זיכרון של ריח אבק שריפה ורעמי מלחמה? ואולי צריכה להיות בו גם קריאה להפסקת טקסי זיכרון כי הם יהיו מיותרים? ואולי כל מה שצריך הוא לשאול שאלות ולפתוח אפשרויות?

טקס יום הזיכרון השבור יתקיים בערב יום הזיכרון 24/4/12 בשעה 20:15 בבית ויצ"ו, רח' המושב 48 בכרכור.
לאחר הטקס נצפה בסרטה הקצר של תמר פייקס "עמידת ראש" ונקיים שיחה בעקבותיו.

מארגנים ושואלים: לילך ינאי, אסנת בר אור, חמוטל ארבל, איתי קן-תור, הדס גרטמן, דלית כספין, מיכלי קן-תור ואילן שריף.

תגיות
הראה עוד

29 thoughts on “ערב יום הזיכרון השבור, שנה שניה”

  1. בדיוק רציתי גם להעלות את הקטע הזה מספר הלימוד , אפרופו הביקורת שחטפתי על האמירה שלי על החינוך לגיבורים מתים . בנוסף , שוחחתי עם יהודית שהתרשמה שיש אנשים שנכחו ודיברו בשיחה ,כולל אני, שכביכול מתנגדים לעצם פעולת הזיכרון של המתים. אז בפניה ובני מי שעדיין שואל את עצמו – אני באופן אישי אינני יכולה ואינני רוצה או מנסה לפעול כנגד הזכרון , לזכור אני זוכרת , וכואבת מאוד את "יפי הבלורית והתואר וגם את היפים פחות. השאלה היא מבחינתי מה עושים עם הזכרון, איך עובדים איתו, מה הוא מכונן בחיים שלנו. כיועצת ביוגרפית שעוסקת בזכרון ובאופן שאנשים זוכרים .אני האחרונה שאבקש להשקיע את המתים בשכחה.. האפשרות שלנו במדינת ישראל לספר את סיפורם מחדש מזווית ראיה חדשה שאינה מקדשת את הגיבור המת, היא נקודה אחת מאלה שעליהן דיברתי.

  2. לא הייתי בערב הזיכרון השבור (הגם שהייתה לי מחשבה לבוא,סך הכל זה בשכונה)וגם לא בטקס הרגיל (שלגביו לא הייתה לי מחשבה לבוא) בעיקר בגלל הסיבה שאני אוהב להיות לבד בערב הזה, לפעמים להתחבר אליו ולפעמים לא, ואולי בגלל שאני ממש לא סובל טקסים ודיי קשה לי עם התכנסויות כאלו ואחרות.

    למרות זאת, אני בהחלט רוצה לברך את אילן והמארגנים על היוזמה. על השאלות וההתחבטויות ונקיטת העמדה.ובעיקר על העשייה. בשנה שעברה, אם זכור לי מהתמונות המעגל היה יותר קטן והשנה לפי רונית הוא כבר היה יותר גדול וזו דרכם של ניצנים, שנזרעים קטנים והולכים וגדלים ומתעצמים והנה בשקט בשקט צומחת לה אלטרנטיבה שקטה לנרטיב הכללי שלא תמיד יכול הוא להיות נחלת הכלל.

    ולך טלי, רציתי להגיד שיפה כתבת (קראתי את הטקסט בפוסט של רונית). הגדה ואגדה שמעורבבים פה יחד , ויוצרים מיקס ושעטנז שלפעמים נראה בלתי אפשרי ואולי דווקא בגלל שזה שבור (אצל כל אחד קצת) אז גם יכול להיות שלם גם אם לא מושלם ואולי אפילו אפשרי.

    חג שמח.

    ולך טלי- יפה כתבת.

  3. פינגבאק: יום הזיכרון 2012
  4. מיכל את יוצאת מתוך הנחה גורפת שלחפש את הדומים סוגר אותנו מפני השונים – זה לא מה שאמרתי. כשהממלכתיות נהיתה דורסנית ומגמתית ונערך העליון הוא גיבורים מתים – זכותי וחובתי גם בשביל הילדים שלי- לחפש אלטרנטיבות לא מתוך הסתגרות אלא מתוך הבנה שיש עוד כיוונים שצריך לבדוק- יש כאן כמו מעבדה- שמנסים לחקור ביחד מה טיבו של היום הזה….יש כמה וביניהם אני שמעונינים לחקור , את זה אי אפשר לעשות באנדרטת הנחל עם כוווווללללםםםם … אבל זה עוד לא עושה את מי שמבקש לחפש את דרכו – מתבדל ואם כן – יהי כן.

  5. יעלה – זה נכון, אנחנו רוצים לחוש אחווה. אבל כל עוד נחפש את הדומים לנו, נסתגר בפני השונים מאיתנו. לצערי לא רואה איך אפשר האחד בלי השני. זה לא אומר שקהילה זה רע. רק לזכור את העיקרון הכל כך פשוט הזה ולהישמר מן הרע שטמון בתוכו.

  6. הקהילה היא מדומינת ועדיין ניתן למצוא אנשים שיותר דומים לנו – זה לא ממקום של התנשאות אלא ממקום של אחווה ובמיוחד יש רגעים ובמיוחד של התייחדות וכאב שאני רוצה להרגיש מוגנת , הקהילה המדומינת גם משתנה מסיטואציה לסיטואציה . אך זהו מאמץ ראוי בעיני של בני האדם לחזור לתודעת השבט /הקהילה . ממקום אינדיבידואלי וחופשי יותר אבל עדיין לחפש את החיבור , את האחווה.

  7. לא צריך לערבב, בעיני, בין היוזמה הברוכה של טקס אלטרנטיבי – שלגיטימי לעצב לפי הדעות והתובנות האישיות של מארגניה – לבין הנסיון להגדיר קהילה. אלה שני דברים נפרדים. הטקס, ברגע שהוחלט לקיימו, הוא אירוע מציאותי וקונקרטי, ואילו הקהילה היא לדעתי מדומיינת, ונדמה שהחיפוש אחריה נושא אופי של "מי משלנו, מי כמונו"; חיפוש שהוא קודם כל בעייתי, וחוץ מזה הוא לא אמיתי. כמעט אף אחד הוא לא כמו אף אחד. אני חושבת שטוב שהקהילה תגדיר את עצמה, על ידי ההחלטה שפרטיה יקחו, להגיע או לא להגיע לטקס האלטרנטיבי; ויחוו אותו כל אחד באופן האישי שלו.

  8. יום הזיכרון הפך מזמן ליום גיוס הנפשות. יותר מאשר נועד לזכור את המתים ואת כובד המחיר האדיר ששילמו – קדושת חייהם – נועד להאדיר את קדושת המוות. ההירואיות גויסה להכשרת לבבות לדור חיילי העתיד. הצמרמורת עברה מכאב וחלחלה, לעונג וגאווה לאומית. קשה, קשה היה לי לעמוד בבית הקברות ליד האבן הקרובה ולשמוע את שם אחי ברשימת החללים. קשה לי כל יום ויום מימי חיי, עד מותי, בגלל מותו. לא את יום הזיכרון אני צריכה. את הפיכחון אני מחפשת. המתים שילמו מחיר יקר, המשפחות כואבות, החברה צריכה להוקיר, המנהיגות והאתיקה צריכות לצייר לנו תקווה טובה יותר. אז כן, אני עם יום הזיכרון השבור

  9. ביום הזה דופקים בפטישי פלאסטיק וזובחים זבחים תחת כל עץ רענן .. אם נוכל לעשות את חשבון הנפש הזה בין נפנוף לנפנוף? אני מסופקת…. סיר הבשר(גם זה הישג!?) הוא הדבר..
    ולמי ששואל מדוע ההפרדה? – שאלה טובה. בשביל זה כי יש איזה קו שצריך להתיישר לפיו ולי לא מתאימה הממלכתיות המאולצת הזו -למה אני צריכה לקבל את מה שמעצבים עבורי ולא יכולה לעצב את מה שמתאים לי ולשכמוני? אני מדברת בשם עצמי, קודם כל . זה קורה בתחומים שונים ..כמו חינוך למשל וזה קורה בטקסים – שנים נשארתי בבית עד שנהיו טקסים אלטרנטיבים – זה של פורום המשפחות השכולות וזה שקורה כאן עכשיו שאני אלך בפעם הראשונה ואבדוק אם זה מקומי.. מקום שאני יכולה לפגוש רבים שדומים לי וביחד אנחנו מציינים את הכאב . זכותינו ואולי אף חובתינו !!

  10. כתב לי חבר תגובה. הוא היה עדין איתי ולכן ציטט את
    יוסף קלויזנר, מתוך "מיום העצמאות לחג העצמאות", 1954

    "בשלוש מאות שישים וארבע ימות-השנה, אנו עוסקים בביקורת. אנו מבקרים את סדרי-המדינה ואת ראשי-המדינה. אנו מונים את הטעויות המרובות שטועים המנהיגים שלנו והשרים שלנו. אנו צוברים ומערמים תילי-תילים של ליקויים, שאנו רואים ומרגישים אותם בכל פינה, שאנו פונים במדינתנו הצעירה. ואין להתרעם, שאנו עושים כן. כבר נאמר במדרש, שבספרו של ר' מאיר היה כתוב במקום "טוב מאד" – "טוב מות". בְּמָקוֹם שהכול טוב בעיני-הכול, בְּמָקוֹם שאין רואים ואין מראים על השגגות והזדונות שנעשים במדינה, שם הכול קופא, הכול נרדם […]

    אבל יום אחד בשנה צריך שיהיה לאומה במדינתה יום של חג באמת. בו, ביום אחד ויחיד זה, הקיטרוג צריך להשתתק והביקורת החריפה צריכה לפסוק. ודאי, גם יום זה צריך ליעשות יום של חשבון הנפש; אבל בו צריך החשבון להיות אחר: הוא צריך להיות חשבונו של מה שהושג, של מה שנשתנה לטוב בכלל, ושל מה שניתקן ונשתכלל בשנה האחרונה בפרט. יום אחד בשנה זו, יומו של חג-העצמאות, צריך להביא בפני העם את החשבון של הפסיעות הגדולות והקטנות, שפסעה המדינה לקראת אותן המטרות של התרחבות, התקדמות והתעלות, שהציג החזון הלאומי לעצמו בשאר שלש מאות ושישים וארבע ימות-השנה."

    אני תוהה איך לענות לו.

  11. שבור מאוד הלב ,ליבי, שבור מאוד ביום…ממנו קמים לחגוג עצמאות… אצלי עולה השאלה לגבי ארוע כזה- האם בארוע חלופי.. "שבור" זה מקום שאפשר לומר בו , בשבר את כל מה שלא אומרים בטקס ה"רגיל".? האם לא בשביל זה הטקס? שאפשר לומר בו (כמעט.) הכל..? בשבילי המתים הם מתים והכאב הוא כאב – ללא הררכיות ללא גבולות ללא שיפוט… מי יותר ומה פחות…כואב לי על האחריות שלי האישית ושל כולנו על מתים רבים שלא הספיקו לחיות..צעירים ויפים לנצח ,כי אנחנו מקריבים אותם ומוקרבים ומקרבנים…וזה הכי כואב….

  12. עמליה היי. אין לי תשובה טובה.
    אנסה: שבור כי זה יום של שבר. של כאב. שבור כי הזיכרון עצמו לא שלם, לא מושלם, עקום, שבור.
    שבור כי יום הזיכרון לא מוצלח בעיני. לא עונה על צרכי, ובדרך בה הוא מתרחש הוא יוצר שברים נוספים.
    שבור כי למרות שהטקס הרגיל מנסה לעשות כאילו כולנו עם אחד תחת טקסטים שחוקים עד דק, יש כאן קבוצות קבוצות עם הרבה הפרדות ביניהם שהטקס לא מצליח לחבר.
    אני יכול להמשיך אבל נדמה לי שזה מספיק שבור גם ככה. אה, וגם כי הטקס שלנו רחוק מאוד מלהיות מושלם. בקיצור שבור.

כתיבת תגובה

Close