טורים אישייםכלליכתיבה פרטיתניו אייג'סדנאות, קורסים, חוגים

יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

הכלא החיצוני הוא כלום... הכלא הפנימי הוא הבעייתי...

[לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

 

הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

קצת רקע לסיפור:
זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

צו מילואים

עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

זאת היתה בעיה.

לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

שלושה שבועות אחרי

יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
"ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
"כן?" עניתי.
"כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

"אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
"לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

"ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
"אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
סיפרתי לו את הסיפור.

אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

תפנית מוזרה ולא צפויה

אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

"מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
הרגשתי בודד ומפוחד.

בכלא

הגענו לשערי הכלא.
מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
"הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
אני בכלא.
א-נ-י ב-כ-ל-א.
מה אני עושה פה לעזאזל?!

נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

בואנ'ה אתה גמיש!

הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

"טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
"זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

"יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

"מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
"אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

"פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
"בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
"תראה לנו עוד…"

וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

ההחלטה

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

"אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

"צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

היא הביטה בי בתדהמה.
"אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
"אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

_________________________________________________________________________________________

ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close