השימושון

יום גרוע (?!)

מאת: גלית שביב

אתמול קמתי קמוטה כמו כרובית שעומדת שבועיים במקרר. ואני מהאנשים שמתעוררים שמחים מעצם העניין. חלון. אור שמש דרך וילון. אוויר. ציפורים. קפה. אני בנאדם של בוקר. ואתמול? פוקחת חצי עין, כולי עצבים ומרמור. לא תגידו הורמונים, לא תגידו ירח מלא. סתם, בלי סיבה קוסמית נראית לעין, בלי לספור את הדברים הרגילים שעושים לי את זה קשה. אפילו המתיקות של הבנות שנלחצת אלי משני הכיוונים לא מזיזה את הענן. משרכת דרכי למטבח לאמבטיה, דוחקת בהן שיקומו. מכינה כריך לזו ושוקו לאחרת. לא מתעוררת. לא מתעוררת.

(חומר רקע חיוני: בשבועיים האחרונים הורדתי במוסך מעל שלושת אלפים. הגעתי יום אחד עם נורות ברקס דולקות למוסך, ואיך שנחתתי שם התפוצץ לו האלטרנטור וגמר על המצבר ובדרך סחב גם את הנורות של האורות הקדמיים וגם את החשמל לדיבורית, והייתי חייבת טיפול עשרת וגם המיסבים של גלגל קדמי ימני הרעישו. רשמתי צ'ק ונסעתי עולצת למשך יומיים תמימים, באוטו שהרגיש לי משודרג.)

כשאנחנו סופסוף בדלת פורץ לו משבר דמעות. הקטנה על הרצפה. בעוד אני מנסה לפייס אותה וגם לנעול מאחוריה, השכנה ממול צועקת שאקח איתי גם את נער כיתה א' שלה.
הילדים מתיישבים, התיקים מתיישבים, אני שמה משקפי שמש למה לאף אחד לא מגיע לקבל אותי בפרצוף הבוקר. ואז האימובילייזר מתחרפן. איזה עצבים זה אימובילייזר. איזה עצבים זה אימובילייזר. איזה עצבים. מחכה את חמש הדקות הידועות. ועדיין. לא זז. מהבהב ואדיש.
בפנים של פוקר אני מפנה את הילדים לאוטו של השכנה. הגדולה בדיוק בריב עם נער כיתה א' ולא מסכימה להיכנס. ובטח לא לשבת לידו. ורק אם אמא באה גם. למזלנו לשכנה יש מצב-רוח טוב והיא מצליחה לקשקש את כולם פנימה.

בפרק הבא אני בטלפון עם ש' אחי הביולוגי, שהוא גם שמאי רכב וגם גאון מוטורי מגיל כלום. אחרי מאבק מודרך ועצבני עם אימובילייזר, חמושה במברג, אני אומרת לו שהוא פשוט לא מכיר את המכשיר. אני שומעת אותו בולע רוק בצד השני של השפופרת. אין, הוא אומר לי לאט, אין מוסכניק שמעיז להגיד לי את המשפט הזה. ואין מכשיר שאני לא מכיר. מבינה? עכשיו תצלמי אותו בטלפון ותשלחי לי ואני אפענח איך מתמודדים עם זה.
אבל הטלפון שלי שייך לאגף האספנות ותוכנית א' נתחבת למגירה. חוזרת שוב פנימה ופותחת מחשב לחפש רכבת. אבל זה קורס לו פעם אחרי פעם ולא מסכים לעלות. ואחרי שהוא עולה לא מסכים להתחבר. ואחרי שמתחבר האתר של הרכבת מתחמק מפני ומופיע פעם באנגלית ופעם רוצה להוריד לי קבצים עם תוכנה שצריך להתקין.
די מהר אני מבינה שפגישת ההכנה עם עוזר ההוראה שלי לא הולכת להתקיים ואני מחפשת רכבת להרצליה בואכה רחובות, שם אני מלמדת. העוזר בטלפון ואני מתפתה כמעט להגיד לו שהיום הזה הוא טעות, שאני חוזרת למיטה, שיסתדרו בלעדי. והנה השכנה, כמו מוטיב חיובי חוזר, פורצת מהדלת ומציעה לקחת אותי לתחנה המקומית.

בתחושת השלמה אני נסחבת עם תיק ועוד סל גדול מלא דברים לשיעור. השכנה פורקת אותי בכניסה ואני ניגשת לקנות כרטיס. אתם לא קוראים את החלונות הקטנים! נוזפת בי הקופאית כשאני מבקשת בתמימות כרטיס להרצליה. את צריכה לנסוע עד בנימינה (הפוך! זועק הווריד בצוואר), לרדת מהרכבת לחכות רבע שעה ואז לעלות לאותה רכבת שנוסעת בחזרה דרומה.
רבע שעה איחור. בזמן הזה מתקשרת אחותי האהובה ואני מיד מתפרקת בבכי. אני לא שמחה! אני מייבבת. ואם אני לא שמחה אז מה אני עושה כאן בכלל? ולמה הכל חייב לקרוס? ואיך שאני אומרת לה את המשפט הזה אני מבחינה שהכל עומד על תילו: שמים כחולים. יום יפה. עצים. יפה פרדס חנה.
יופי מותק תבכי קצת, היא אומרת וגל חדש של דמעות מציף את פני. זה הכל! אני מייללת. הכל. כל תחום אפשרי! ואיך שאני אומרת את זה אני נזכרת: הבנות שלי בריאות ושמחות, יש חברים אהובים, תלמידים, מטופלים, בית, חצר. אבל מיד חוזרת לענן של הכעס על העולם, על שמשהו לא עובד כאן בשבילי. וההוכחות אכן ממשיכות להגיע.

עולה לרכבת. לבנימינה. תחושה כזו של טמטום, לנסוע הפוך מהכיוון שרוצים. יורדת. ממתינה על הרציף. עוד רבע שעה. ואז, בלי אף נוסע, ממריאה משם הרכבת לתדהמת כל באי הרציף. רבע שעה נוספת. חפץ חשוד מישהו אומר, ואני עוברת בתת-קרקעי לתפוס ישירה לתל אביב. במעבר הצר מתחמץ למולי פרצוף לא סימפטי מנהיג. אני קולטת במבט מהיר את הזיפים השחורים שהפוטושופ לא הצליח לטשטש.
עוד רבע שעה ברציף. אחת כחולה מגיעה ואני עולה ואפילו מתיישבת. מולי אשה בת שישים בערך, מפצחת גרעינים במהירות. מדי פעם קמה בכבדות לנזוף במי שיושב מאחוריה לדבר קצת יותר בשקט. תנו מנוחה, היא קובלת קולקטיבית וחוזרת לשחורים. המדף מולי מתמלא קליפות. באלכסון איש עם משקפי שמש וטבעת נישואין לוחש לטלפון מלים חביבות. מדי פעם מציץ בי דרך החריץ במשקף וממשיך ללחשש.
ואז מגיע פקח עירני. הוא לא מבין למה הכרטיס שלי מפרדס חנה להרצליה כשאני יושבת ברכבת מבנימינה לתל אביב. הוא רוצה לדעת בכמה זמן התעכבה הרכבת. הוא רוצה שני שקלים תוספת.

נוחתת בתחנה עם פרצוף תשעה באב, כמו שאומרים אצלנו בעדה. העוזר שלי כבר מחכה בחוץ, מתוק כמו סוכריה, נזהר בפינות. אנחנו מגיעים לשער האוניברסיטה ושם מתברר שלא שמנו תו חדש על האוטו ושצריך להיכנס ברגל. מדשאות ירוקות פרושות במרחב וכמה נעים לפסוע בשבילים. רק חבל שהשיעור התחיל רשמית לפני שתי דקות. לכיתה מגיעים מעט תלמידים כי מחר יש בוחן בשיעור אחר והם בלחץ. ואני לא סובלת לחזור על חומר פעמיים.
התחלפת קצת, לא? שואל אותי העוזר בתה של ההפסקה. לא, אני ממררת בחזרה. אני רק מתאמצת בשביל הילדים. העצב שלי מונח שם כמו קרקע. מתחת להכל. את דווקא נראית מאד מיומנת, הוא צוחק ומושיט לי חתיכת חלווה.
אחרי השיעור יוצאים מרחובות לכיוון תל אביב. בחוץ שקיעה בכל הצבעים ובכביש פקק ארוך ומעשן. העוזר מקבל פס מהבית ומהילדים ואנחנו נוסעים לנווה צדק. תראה איזו בחורה שטחית, אני אומרת לו אחרי שעה בגרון מלא בסאקה חם, מולי סשימי סלמון רענן וממתקי. כל מה שאני צריכה כדי להחליף מצברוח זה חתיכת דג ורוד.

שעתיים אחרי זה אני יורדת מהרכבת בתחנת-האם. עשרות הרגליים והמעילים שטיפסו איתי לפני רגע במדרגות נבלעים כולם במכוניות שהושארו בבוקר בחנייה. עובר לי בראש לעצור טרמפים, אבל עדיין לא מתחשק לי לחייך לאף אחד. מונית אין. מתקשרת לתחנה המקומית והנהג מבטיח שעוד שלוש-ארבע דקות הוא חוזר. מחכה ליד התחנה, קפואה ורוצה הביתה.
הוא אכן חוזר, אבל לפני הסיבוב קופצת פנימה אשה אחרת והוא מסתובב ונוסע. איתה. אני מתקשרת אליו בתימהון. איך איך איך לקחת אותה. היא אומרת שהיא גם הזמינה, הוא אומר. אני עוד מעט חוזר. אבל איך איך איך, אני אומרת לעצמי ומכבה את המכשיר.
עומדת שם בתחנה הריקה. דצמבר מורגש היטב בשעות באלה ורק מבול של גשם חסר. רוכסת טוב את הסוודר, מעלה את הצווארון. מיטיבה את התיק על הכתף. ואז מתחילה ללכת. צעדים רחבים, קלים. כאילו שלא היה יום. בחושך, כאילו שומרים עלי מכל הכיוונים. מתחילה להרגיש את עמוד השידרה מתחמם, את האגן מתרכך. את הפנים נרגעים. איך שאני אוהבת ללכת ברגל. למה אני לא הולכת יותר ברגל? אומדת בלבי את המרחק. חתיכת הליכה, מהתחנה ועד נווה אשר.
הנהג מונית מתקשר. הסתדרת? הוא שואל. אני ברגל, אומרת לו. לחזור? שואל. תעשה מה שאתה רוצה. ותשים לב שאתה ברדקיסט, אני מוסיפה. ככה לא עובדים. אולי, הוא אומר. אני מנתקת.
ואז הגדולה מתקשרת כולה עליצות. יש יומולדת לספתא והן קיבלו הרבה מתנות ולאט לאט אני נסחפת בשמחה שלה. ואז הקטנה חוטפת את הטלפון ואומרת לי שהיא אוהבת אותי ומתגעגעת אלי אבל שאין לה זמן לדבר, ואני נרגעת כי הן בטוב.
ואז מבחינה במונית שנעצרה לידי. לרגע מהססת ואז נכנסת פנימה. אין לי מושג אם זה אותו נהג. נוסעת בשתיקה עד הבית. פותחת את דלת המונית.
כמה? אני שואלת וביד שתי מטבעות של עשר. ככה השכנה אמרה שזה עולה.
עשרה שקלים, הוא מסתובב אלי בחיוך ובעיניים ירוקות בורקות.
אני מצטער, הוא אומר בפשטות. כמו מתנצל בשם כולם על היום שלי, ילדה קטנה שכועסת על העולם.
לא נורא, מחייכת אליו בחזרה אשה שעברה את הארבעים. לא נורא.

(והיום בבוקר זרחה אותה שמש באותם שמים, מעל אותה פרדס חנה. הצלחתי להניע. נסעתי חמישים מטר כדי להיתקע מול בית של אחד החברים שהגיע בדיוק לשכונה. ושם עומד לו גם גיסי לשעבר ולתמיד. וזה מיד מציע לי את האוטו שלו לסיבוב של הסופר, והשני מציע להתניע ולקחת אותנו לדוקטור של אימובילייזרים. ואני שואלת שוב את עצמי, מה באמת השתנה בחוץ?)


לשיר קוראים maya – התפישה האשלייתית שלנו את המציאות. ושרה אותו אחת הנפלאות, סושילה ראמאן. זה אמנם רק השיר עם תמונת סטילס, ועדיין שווה.

הראה עוד

22 thoughts on “יום גרוע (?!)”

  1. …"בשבילי גלו מעגלת כל קו אפשרי. וזו מחמאה לשמחתי. איך סבתא שלי הזקנה והחכמה הייתה אומרת: בעולם אין קיצורי דרך. לפעמים צריך ללכת מסביב" 🙂

    גלו, נעים שוב להכיר. הפעם מזווית קצת אחרת…

    עגול, ישר, עם סיבובים, בלי סיבובים – את כותבת פשוט מהמם!

    שמחתי גם לגלות שאנו שכנים.
    ניפגש בסיבוב (תרתי משמע)
    🙂

  2. איתך באהבה. מאחורייך, מלפנייך, מהצדדים, מלמטה, מלמעלה. וגם רוני המתוק אמר לי אתמול בערב שרצה להוסיף תגובה ומשלל התגובות הבין שכך או אחרת את מוקפת באהבה ואולי לא צריך עוד תגובה…
    חיבוק חם וחג מלא שמחה ואור.

  3. שלומי מתוק אתה בעצמך
    הכל היה מאד מדויק באותו יום, ובעצם, לא היה כל כך גרוע, חוץ מהמשקפיים האיומים שלי… וזה העניין לא? התפישה שלנו את המציאות, אשליה גדולה ומתעתעת. ועל כך כבר אמר אריק אינשטיין…
    ותודה בכל זאת, גלי החום האילתיים שלך הגיעו עד כאן.

  4. יפה שלי, אני מגיעה לקרוא אותך בבוקר יום ראשון . ידעתי שזה יחכה לי בבוקר, בשקט כשהבית רק שלי. ומתמלאת דמעות מהרגישות, מהההתמודדות, מהנשיות, מהשבירות, מההזדהות, מהשריטה…. אחותי…
    אני מזכירה לך עד כמה את מהמתחלפים..ברגע. ובימים כאלה נשים מהשבט שלנו צריכות ללמוד לחבק את עצמן, לבכות ולהנות בגדול מדג ורוד וסאקה חם בחורף,שאת כל כך אוהבת בנוה צדק.
    את קולטת?
    היום נר ראשון של חנוכה, שיבואו ניסים עלינו, שנדע בבהירות בקשותינו. שנדייק…שידעו מה לשלוח לנו.אמן. אוהבת, טלי

  5. חבל שהכתבה כול כך ארוכה כי בתור אדם עם הפרעות קשב קשות לקח לי 3 שעות לסיים אותה
    ……חחחחח
    וכמה חבל שהילדה הזאת לא יודעת שיש אנשים שפשוט אוהבים אותה כול כך ושלעולם
    אבל לעולם לא יתנו לה ליפול או למעוד ….

  6. שבת בבוקר בקרני, אחותי. על המק של הפרופסור, מתרגלת למקלדת שונה. קוראת אותך שוב כמו עוד קוביה משוקולד 80% קקאו ומתרגשת, ונדהמת מאיך שאת מצליחה בשפריץ אחד בצהריים, כשהבנות מסביב על איזה סרט או ריפרוף פיות, פשוט לשבת ולכתוב את הכתיבה המשובחת שלך.
    יום כזה כרוביתי היה שווה אם זה מה שיצא ממנו.

  7. אסתר מוסרת שביום ראשון יחול הלילה הארוך ביותרהיום הקצר ביותר.זמן טוב לבקשות ,ברכות ,פניות ל"בנק הניסים"[ כהגדרתה של גלו גלו].החושך מזמין מדורת אצטרובלים ריחניים שירת "באנו חושך לרגש.."או "באנו חושך לגשר.." איך שבא לנו ,וסופגנייה דייאט ללא גלוטן שמרים וסוכר לבן…לכתוב פתקים קטנים עם כל הדברים שנמאס לנו שהם בחיים שלנו ולשרוף במדורה .לזרוק פנימה עוד כמה אצטרובלים טובים וריחניים ולשרוף את הפתקים עם הבקשות והפניות וההזמנות מהיוניברס. חג אורים שמח ,ובקשה אחרונה אם אפשר- פתק קטן עם המילה" גשם " במדורת הבקשות וההזמנות.

  8. עבור "חץ רעיל ישיר שלא בא מאהבה"- ביקשת שאכתוב משהו נחמד על מישהו פעם, לשם שינוי, אז שימי לב!! הנה זה בא.
    גלו גלו מלכת האמת הנוקבת, כוכבת בשמי המלל של מושבה חופשית, פורטת בקלילות על מקלדת העולם וקושרת קשרים שלא על מנת לסנוור, שלא על מנת להמם, שלא על מנת להתבוסס במתיקות הדביקה של אגם התגובות הבומבה בומיות.את מצליחה ביושר הצרוף שלך, בהתבוננות פנימה על ארועי החוץ 'לחשוף לנו,תלמידיך ותלמידותייך, את סודות התנהלות היוניברס.

כתיבת תגובה

Close