השימושון

יומני היקר, היום הרגתי מחבל

כמו רבים במדינה גם ההורים שלי צורכים אקטואליה באדיקות. אפילו יש להם מנוי על ידיעות אחרונות. היום אחר הצהריים ביקרתי אותם ובעודי צונחת לתוך קערת קוסקוס תפס לי את העין מוסף 24 שעות, שבשער שלו הופיעה תמונה של חייל מילואים בשם בן-גור לוי, שניהל יומן במשך 23 ימי הלחימה. "תיעוד נדיר" אמרה הכותרת. קראתי וחטפתי חום. ביומן הוא מתאר את ההמתנה שלו ושל חבריו שישלחו אותם להילחם. הטקסט רוטט מציפייה לצאת ולנשוך איזה חיזבאלון. הרבה ביקורת על מדיניות הממשלה ("ביזיון מה שהולך פה, ביזיון") וכמה רעיונות ליוזמה חופשית, כמו לכתוב מכתב לארקדי גאידמק שישלח עוד אמצעים לראיית לילה. אבל השיא הוא כאן:

עכשיו שעתיים וחצי אחרי תחילת האירוע. אני לא מאמין: אלוהים שמע אותי! בעודני כותב שורות אלה פתאום שמעתי רעש של אופנוע מבחוץ. לקחתי את הנשק שלי, רצתי החוצה לגג – מה לעזאזל עושה פה אופנוע? אני יוצא החוצה ורואה אדם על אופנוע נוסע במעלה הכביש. הוא בדיוק חצה את הבית שלנו. בשנייה הראשונה לא הבנתי מי זה – מחבל, חייל צה"ל מאיזה כוח מיוחד, מה הולך פה? לא התמהמהתי. פתחתי ניצרה ויריתי צרור רוחב. המחבל נסע עוד כמה מטרים ונפל מהאופנוע. הוא התחיל לזחול, הרים את ראשו אלי, יריתי עליו שוב, עוד צרור. זהו. הוא לא זז יותר. רצתי פנימה לבית וצעקתי: 'חבר'ה חבר'ה, הרגתי את המחבל! הרגתי את המחבל!' שילה, הסמ"פ הגיע ראשון אל הגג. ביחד זיהינו מחבל נוסף במורד הכביש. ירינו עליו ופיספסנו. התארגנו שני צוותים ויצאנו למרדף אחריו. ביצענו ירי כבד מכל העמדות בכיוון הבית שזוהה בו המחבל השני וירדנו בסריקות לואדי ליד. החבר'ה גילו מקצוענות שחבל על הזמן. לאחר הסתערות על הבית וסריקות בואדי הבנו שהמחבל השני ברח. מה שכן, מצאנו בבית שני משגרי אר.פי.ג'י וחמישה טילים. כנראה שהם תיכננו לירות עלינו או על השיירה שצריכה להגיע. אלוהים, תודה לך. אני לא מאמין, תפילותי נענו היום. גם הרגתי מחבל, ראשון מכל הפלוגה, וגם הצלתי כמה אנשים. מה היה קורה אם לא הייתי עולה למעלה לכתוב ביומן ולא הייתי עם הנשק לידי? איך היה נגמר הלילה? הפכתי לשיחת החבר'ה. כולם שאלו מה היה, מה ארית. אני מבחינתי עשיתי את העבודה שלי, בדיוק מה שבאתי לעשות, ועל זה אני שמח. זהו, חלאס. צריך להיות מוכנים להמשך. אין לדעת לאן זה יתפתח. עכשיו אנחנו כאן, בלבנון, עד להודעה החדשה. תודה אלוהים. אנא, שמור עלינו

יה אלוהים איזה טקסט. ערס פואטי עם קמצוץ אבסורד, על סף הפרודיה. ברובד אחד של הסיפור הוא יצא גיבור, ברובד אחר הוא יצר לעצמו קארמה מזעזעת בשם השליחות המדינית. או שאולי מה אני בכלל יודעת, אולי הוא סגר איזה חוב קארמתי. כך או כך – זה סיפור עצוב.
ושוב אני חושבת על האמהות.
————————————————————————————————————
ומהעבר השני של המתרס המוסרי נמצא אדם קימה. קצין בהנדסה קרבית שסרב לפקודה להכניס את חייליו לתוך ואדי שורץ אנשי חיזבאללה לפני שקיבל מפות ואינפורמציה מסודרת. היה מוכן לשלם את המחיר האישי של משפט וכלא ולא לעמוד מול ארבעים משפחות ולהסביר שהוא שלח את הבנים שלהם למוות כמעט ודאי. כל הכבוד אדם! שיחקת אותה! ואני לא אומרת את זה רק בגלל שסבתא שלך ואבא שלי אחים, אלא בגלל שזה ללא ספק היה המעשה הנכון לעשות במלחמה המשלומפרת הזאת.

הראה עוד

7 thoughts on “יומני היקר, היום הרגתי מחבל”

  1. ובקשר לקצין ההנדסה הקרבית (אדם קימה), מבלי לדעת את כל הפרטים, ורק ע"פ המתואר פה: אין ספק כי הוא אדם "חושב" שמפעיל שיקול דעת , כל הכבוד !
    אני בהחלט לא מסכים עם הכתוב : ציטוט "ומהעבר השני של המתרס המוסרי…" סוף ציטוט.
    מה הקשר בכלל ?! מה קשור המקרה של הקצין קימה למוסריות (ועוד מהעבר השני..?) אין פה בכלל עניין של מוסריות, הבנאדם הפעיל שיקול דעת , והיה לו האומץ ! זה הכל!!!

  2. תשובה ל רות.
    כן…! גם אני לא אוהב את ה"סיגנון" המתנשא או אפילו עם קריצה של שובניסטיות ציטוט" ילדתי החמודה, חביבתי" משדר יותר כמו איזה זקן מחורמן שחושב שהוא יודע הכל!
    אבל סיגנון לחוד, ותוכן ענייני לחוד!
    כאחד ששירת בקרבי , והיה אף בג'נין 2002 (חומת מגן). אני יכול לומר : הדילמה האם להרוג או לא היא קשה , ולעולם לא תוכל לדעת האם הבחירה שעשית היא הנכונה!? במקרה הנ"ל טוב שפעל הבחור כפי שפעל! אך באותה המידה יכולים היו הדברים להראות אחרת. וההחלטות הן של שניות מספר. , ולגבי החוויה האישית שלך , עם חבר'ה השפילים כפר שלם , בהחלט מעשה פסול!! אולי מעשים כאלו השפיעו על הזהות הפוליטית שלך, אך עצם היותך שמאלנית(כהגדרתך) לא נותנת לך את הסמכות להטיף לאחרים מוסר , ובוודאי לא לחייל המסויים הזה!

  3. איכשהו התגלגלתי לפוסט הזה שלא קראתי מעולם ואכן טקסט מזעזע. מזכיר לי אותי בצבא יושבת מכווצת בפינה כשכל מיני "חבר'ה" מספרים סיפורי גבורה על איך הם השפילו כפר שלם של פלשתינאים בשטחים. לא פלא שאני שמאלנית.
    ומי זה לעזאזל הגל המתנשא הזה שמנסה ללמד אותך פרק בהלכות "אל תשפוט את חבריי לנשק". ומה, מי אם לא אנחנו נשפוט!

  4. חביביתי, מדוע את מתלהמת? אינני תוקף אותך, רק מנסה להסביר לך את דעתי לגבי הכתוב ביומן המדובר.
    לגבי השריטה שזה מייצר בנפש, שוב, לא אני ובטח שלא את נדע לעולם מהן ההשלכות האמיתיות על לוחמים שהרגו מחבל, אפשר לקרוא בשקיקה מאות מאמרים וספרים אך זוהי חוויה אינדיודואלית שרק החווה אותה יכול להעיד על השלכותיה האמיתיות.
    דרך אגב, אני מאמין שגם לבחור הזה יש אמא בבית שבכתה ודאגה בלי סוף.
    החיילים הם רק כלי משחק ביד מנהיגי מדינתך, להעביר עליהם ביקורת (במיוחד על דברים אישיים) לדעתי זה לא נכון.

  5. ילדתי החמודה, חשבת לך לרגע שאולי מדובר באדם שכתב את היומן לא בשביל הפרסום אלא בשביל הקלה בהתמודדות עם מצבים שאנשים כמוך וכמוני לעולם לא נכיר (אני למען האמת גם לא רוצה להכיר), בתור אדם שגם כותב אני יכול להעיד שלעיתים הכתיבה עוזרת לי לשמור על שפיות, אין על מה להעביר ביקורת בכתבה הזו שכן מדובר אך ורק ברחשי דיבור של חייל מילואים שלא חשב יותר מדי מה יהיה אחרי, רק חשב איך להתמודד עם המצב הנתון, אני אשמח לדון איתך בנושא הזה בשיחה מעט יותר קולחת.
    את מוזמנת לחזור אליי לכתובת האי מייל המצורפת.

    תודה ושבוע שקט.

כתיבת תגובה

Close