השימושון

ילד שלי חמוד בן שש

ישר מהאטרף של טורקיה לתוך שבוע יום ההולדת של פוטי.
ההכנות בעיצומן.
יום חמישי מעגל יומולדת בניגונים עם עוגה מקושטת בטירוף, ואח"כ נסיעה לחנות הצעצועים שבגן שמואל, הוא הולך בצעד בטוח למדף ההרכבות המורכבות, מזהה מטוס של פליימוביל, מרפרף עליו ונדלק ולא מרשה לעצמו, ממשיך בצעד איטי לסקור את שאר הקופסאות, אני מציעה לו את הספינת לגו ההיא, המטוס לגו ההוא, והוא עונה במין אגביות אבל ברורה: "המטוס הזה לא מעניין אותי, ההוא כן" ואנחנו חוזרים לפליימוביל הענק שעולה כמו דיל ללונדון וקוטפים אותו במופלאות מהמדף כי התחילה שנת השפע. ברגע זה ממש. בהינף החלטה!

"תצטרכי לתת להם את כל הכסף שלך" הוא מצטחק אלי בקוליות.
"נכון" אני בורקת אליו עיניים שובבות
"אה.. לאמשנה, את יכולה להרוויח עוד"
"צודק, זה נכון"

והוא מניף את הקופסה הענקית מעל לראש ומחכה בסבלנות עד שעוטפים לו אותה, ואח"כ מטייל איתה עוד יממה אחת נוספת בלי לפתוח, רוצה לפתוח רק ביומולדת של המשפחה ביום שישי אחה"צ. ורק אחרי שאנחנו גומרים לאכול את העוגה והוא מכבה את הנרות בפו גדול ומספר לנו את המשאלה שלו ("שלכ-ל המשפחה יהיה טוב") הוא אומר: עכשיו. עכשיו מרכיבים את המטוס. ואנחנו הולכים לסלון ומרכיבים את הג'מבו ממבו המהמם הזה בהתלהבות וטסים איתו הביתה.

באוטו הוא נרדם ובבית מתעורר, אבל לגמרי. אני עושה נגלות על גבי נגלות של מטעמים והוא מבקש סיפור. אבל הסיפור רק מעיר אותו יותר ואז הוא מציע: בואי נישאר ערים כל הלילה!
ואני מסכימה. כי יום שישי היום, ומחר שבת שזה היום הולדת שלו בעצם, וזה מזכיר לי את הלילה של יום שישי שבו התחילו לי הצירים לפני 6 שנים ויאללה, ספונטני, פעם בשנה מותר.

אני מחליטה לספר לו את סיפור הלידה שלו. רוצה לראות גם תמונות? כן! ניגשת מביאה את האלבום, כולל תמונות מהאולטרסאונד. אנחנו מסתכלים. שלושה בתים. תלתלים ראשונים. כלבה אחת מתה. אבא שגר עכשיו בבית אחר. שש שנים כל כך גדושות עברו על כוחותינו. אנחנו מסדרים את האלבום, מה שלא עשינו כל הזמן הזה.
אחר כך מצטלמים בטלפון עם המטוס. מסמסים תמונות לדודה ט'. אני מתחילה לנקר. אולי נלך לישון? כבר אחרי עשר…
– יה סרבנית הבטחות!!!! הוא קופץ מהמיטה באכזבת המחץ ובורח לסלון בבכי. אני מתעוררת לגמרי.

עוד קצת פיטפוטונים ומה עכשיו?
– רוצה שנלך להסתובב עם האוטו?
– כן
– יאללה, תגרוב גרביים תנעל נעלי בית ונזוז.
זזים.
איך שאנחנו נכנסים לאוטו אני מדליקה את הרדיו ישר על ברי סחרוף ששר: "היום יום הולדת".
אנחנו צוהלים בתשואות!!
– כל מלאכי היומולדת שלך נמצאים איתנו באוטו, שתדע,
– אני מרגיש אותם..
וכמו לאשש – פנס הרחוב שליד גן וייל מפסיק להבהב ונדלק בדיוק כשאנחנו עוצרים לידו בעצור.

11 בלילה ורחובות פרדס חנה עמוסים בבני נוער מסתובבים. התגודדות אחת בנווה אשר, ועוד אחת ליד הוידיומט של דידו סנטר. אין לי מושג לאן לנסוע, בהתחשב בכך שהמזימה הראשונית היא בעצם להרדים את הילד בנסיעה. לוקחת את הכיכרות באיטיות ובכפול. סתם כך, לשם השעשוע. ואז פתאום מבריק לי רעיון: רוצה שניסע לאכול סחלב?
כן!!!
אז יאללה, ואם תירדם בדרך אני לא מעירה אותך, טוב?
אז הוא מתאפק.
אנחנו מגיעים לסו גוד בגבעת עדה, הוא בוחר שולחן, אנחנו יושבים עם שני ספלולי סחלב חם ומפטפטים.
אני
אוהבת
את
הילד
הזה
אהבת
נפש.

פוטי ואמא
(צילום: רוית גרגס)

הראה עוד

26 thoughts on “ילד שלי חמוד בן שש”

  1. אילו רגעים מדהימים
    אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וברגעים האלו
    גם ליהלי היתה אתמול יומולדת 3 וחגגנו בחצר יומלדת של פיראטים והיתה כזאת התרגשות , זאת שמחה אמיתי לראות את ההתרגשות והאושר מתוך עיניים קטנטנות שבורקות מהדברים הכי פשוטים…..יומולדת. נראה לי שאנחנו מגדלים ילדים בריאים עם כל ההקשבה והתשומת לב האמיתית כלפהים, עם באמת לתת להם את המקום שלהם בעולם המשותף.
    הרבה מזל טוב וגדילה.

כתיבת תגובה

Close