השימושון

כבוד לידית!

אז המופע של הידית. שיש לו שם מדוייק כל כך, מחכים ל(ה)נס. כי על זה זה מדבר, בין היתר.
יש לי תאוריה שלמה על המופע הזה.
מרגש לראות את אותו אנסמבל שנה אחרי שנה (וכו-לי ראיתי שתיים). בגלל שהם מביאים את החומרים האישיים שלהם לעבודה ובגלל שהם מתבגרים, זה כמו סיפור בהמשכים. כמו 7up, הסדרה הדוקומנטרית שעוקבת אחרי קבוצת ילדים עד שהם נהיים מבוגרים. בתיאטרון הידית אמנם נותנים להציץ פעם-פעמיים בשנה, לא כל שבע, ועדיין – המחזוריות הביוגרפית היא שמכתיבה את התכנים. והשנה קרה משהו ממש מרתק.

-…לא תקלקלי למי שיבוא לראות את ההצגה? כגן שואל אותי בטלפון
– לא נראה לי שיהיו עוד הצגות.
– אמרו שבספטמבר…
– תמיד הם אומרים שבספטמבר אבל זה לא קורה,
– גם אילנה פלדה אמרה את זה..
– כן, כי כמות האנרגיה שהמופע הזה דורש מכל אחד מהם – חודשיים הם באטרף לא רואים את הבית, מתפוגגת אחרי ההופעות המרוכזות. זה כמו זיקוק, בוער ונגמר.

ההמתנה לנס זה עניין לפוסט בפני עצמו. בטח להנס. האולטימטיבי, האלוהי.
געגועים מראש לפורס מאז'ור שינחית איזה פיק חיובי בסיפור. כסף, אהבה, מסע, הליקופטר, משהו שיבוא להציל במקרה של נפילה לנקיק בתודעה באמצע מדבר שאין בו שלטים. נס. שיבוא נס. מעצמו. שינחת על השולחן. עם חלב ודבש ושיהיה חם, ושאפשר יהיה להישען ולעשות בדיוק – אבל בדיוק את מה שבא לי – מתי שבא לי, בזרימה מסונכרנת. אבל הרצון הסמוי כמו שהוא מתגלה במציאות חושף שריטות בתקליט, פצעים שבאים מדפוס ישן שחוזר שוב ושוב. זה מתיש. ואז פתאום מגיע גיל 40 פלוס מינוס ואי אפשר יותר ככה. וצריך ולהמציא סיפור חדש. מתוך כוחות פנימיים. או כמו שיעלה אומרת:

תודעה חדשה זו שנולדת מביאה בעקבותיה את "שנות ה-40 " המתוארות לעיל, לצד החוק גם עבודה: בשנים אילו יש להעביר את כל הנכסים שצברנו כולל הבעל/אישה והילדים כולל כל האחיזות הדעות, כולל כל נים ותא בגוף – כולל מעמ ואין הנחות ומבצעים – להעביר את כל המטען הזה דרך האור של אותה תודעה, שיש המשווים אותה לקוף המחט או לגשר רעוע מאוד. תודעתינו חצתה אותו אבל "אנחנו" עדיין לא. בכל מקרה, אלו אינם מקומות נוחים לשהות בהם. גם לא בוויקאנד אתגרי. מה זה אומר העבודה: להתעורר כל בוקר מחדש ולהמציא את הגלגל וגם את הרזרבי.

ולא חסרים גלגלים. ליתר דיוק צמיגים. צמיגים ולוחות פח גלי ישן. זה עיקר התפאורה. אמנם הנס עצמו השתתף רק בשיר הסיום (ומי שלא מכיר את האיש לא יבין את ההומור המעודן-אך-קורע של התלבושת והתסרוקת שלו) אבל נוכחותו מורגשת במהות. אז צמיגים ולוחות פחי גלי ולייקרה לבנה. ורגעים של ספיישל אפקט עם כדרדורי קלקר. לואו-טק מגובש ותילבושות של ממש.
(תלחצו על התמונות כדי להגדיל).

טקס פתיחה

הם מתחילים בטקס מאגי.
פנים שלווים, כאילו ישבו מדיטציה איזה חצי שעה ביחד. מוזיקה פורטוגזית עדינה (של איוואסקה?) מציירים מעגל גדול וטקסי מקמח ואחר כך מסמנים בו ביחד פנטאגרם. ואז הם עולים לפירמידה ומסובבים את רויטל שלום כמו מחוגים של שעון (תודה לגלו על האינסייט) ויש מעבר זמן. ואז העולם מתמוטט. יש מלחמה. בהתחלה כולם רצים ביחד ואחר כך מתפזרים כל אחד לסרט שלו. והסיפור הפרטי של כל אחד משתתפי האנסמבל מתייחס לרגע הזה, שבו באה ההבנה שאתה לא יכול להיות יותר מה שאתה אם אין שם תנועה.

הפי פורטי

רויטל שלום פשוט הטיחה לצופים את הארבעים לפרצוף, כמו עוגת קצפת. פשוט, חזק, עם הגוף הקטון הזה שלה, ילדותי ובשל וטקסט חשוף ומשחק מבפנים, רך ואלים ועצוב ומצחיק וטוטאלי.

לפני

דיצה, בתפקיד של ביטחוניסט לאומן ומוקצן הראתה מה קורה כשנתקעים בסיפור ונוצרת פתלוגיה ("ציפורה… איפה הכדורים…") והציעה להתחלף במעבר חד. 'ראית איך היא זוחלת דיצה?' גלו שאלה אותי כשטחנּו את ההופעה יום אחרי. 'כל אצבע ברגליים שלה זוחלת! כל המפרקים!'

מה בסך הכל ביקשתי..?

טלי ורד הראתה דרך הגוף איך זה לשאת כל פעם משהו יותר מאתגר, ויותר מאתגר, ותוך כדי זה סימפלה דמויות פנימיות, וילדה, והזיעה, and….push!

באבא נילי

נילי גולדברג הביאה מופע שובב לתפארת! הפתעה שכזו, באנגלית הודית, עם ניואנסים דקים וחוצפניים מצחיקים ופאה בלונדינית – הדבר האחרון שהייתם מצפים לראות על דמות של באבא. זה היה גדול הקטע עם עיתון הגפן! נילי, שגם עשתה את ההלבשה המצויינת למופע, היא הכי צעירה באנסמבל (בת כמה את נילי? 30?) אז אין שם את התחושה של הבור. זאת אנרגיה אחרת מגיל 40 והלאה. יש דיגדוג שרוצה להבין מה קורה, לאן הפאזל לוקח, אבל בלי העצב. מגניב שהקטע הזה הוצג באותו סט שבשנה שעברה רויטל שלום עשתה בו את קאלי. שמרו את הפינה הזאת הודית.

מוריס

מוריס ואיבון חנכו חלל חדש במתחם הידית: החצר הצפונית. מהמתחם ההודי דרך המפעל והלאה, החוצה, לעוד סט של פח גלי מואר היטב.
מוריס הרג דמות אם, שסגרה את הגילגול בדו-מימד של תפקוד אמהי מרצה. קטע עצוב והורס, משולב בוידאו מהחיים, כלומר מהמוות.
לידו איבון. מתפוצצת מבפנים, אילמת, באיזשהו שלב מתאזנת על הכסא בגוף מתוח, כועסת/נעלבת בגרמנית, משתוללת על רדיו ישן, ואז באופן בלתי רצוני נעור בה סוס פראי כשהיא מדקלמת כמה משפטים מתוך עבר אפל, והיא דוהרת החוצה ואומרת במבט מתרחק: "זה כבר היה".
וביניהם שלט: theres no place like home, והוא מקבל בעיני פה משמעות אחרת: "אין מקום כזה בית" במקום התרגום האוטומטי.

– מה הקטע עם הזחילות? גלו שואלת
– זה כמו תעלת הלידה, אני זורקת ספקולציה

תעלת הלידה

בהופעה הזאת היו עוד שחקנים, כמו אפרת בנור המהממת ש'עזרה בתפירות' וכיוונה את הקהל בשפה מוזרה מלוקיישן ללוקיישן, וגולן ג'ורנו – כשהוא שר העיניים שלו נוצצות בברק מטורף כמו נרות במערה עתיקה שמחוץ לזמן, ואורי ויפתח ואריק שכל אחד מהם בא עם המוזיקה שלו… ותומר ודדי מ'קול העולם', שהביאו את המקצוענות שלהם לתוך ההפקה הביתית, וסיגל ניר שהשנה רק איפרה, כי יש לה תינוק חדש, ושירי גולדנברג ג'ורנו, הבמאית האהובה שכולם קרועים עליה והיא מאחה אותם כל שנה למופע שכזה.

קהל

היו בקהל ילדים, מבוגרים, וכל פעם מזיזים אותך מקום, כמו אומרים: לא משנה מה – נדרשת אקטיביות. זה לא ילך לשבת ולהסתכל על החיים רק מזוית אחת. כל הזמן צריך לזוז, להשתנות, לחדש. לזהות תקיעויות, להתחלף.. מעניין יהיה לראות בשנה הבאה מה יוולד בתוך הבור השחור הצמיגי. איזה תכנים יעלו, לאן הם יקחו את זה במשך השנה.

…ורק דבר אחד ממוטט לי את התאוריה: שיר הסיום.

במקום צמיגים מבליחים מהאופק כוכבי במבוק, מרכבות ענק שבנה הנס.
הבנים מתחילים לשיר בסיקסטיזיות מענגת את nothing's gonna change my world של הביטלס.
לאור התאוריה המפוארת (וההגיונית, תודו) של שינוי, מוזרה לי הבחירה דווקא בשיר הזה. או שאולי זה כן מתאים, אם קוראים את המילים ולא מתמקדים דווקא בפיזמון, או שמפרשים את הפיזמון כמו אירוניה נסתרת או אולי…

אולי לא הבנתי כלום..

נפתחה ההרשמה לשנה א' בתיאטרון הידית, לפרטים וקביעת פגישה: שירי- 052-5856890. לאתר של תיאטרון הידית.

הראה עוד

24 thoughts on “כבוד לידית!”

  1. זאת היתה חויה כל כך מרגשת ומפתיעה (פעם ראשונה שלי), אני נהנת לקרוא את המחשבות שלכן, ואת השיר היפה הזה – כאילו החויה עוד קצת ממשיכה. הייתי שמחה לחזור למתחם הקסום הזה להמשך של לילה קיצי ונעים כל כך.

  2. תרגום השיר :
    בליל ירח את בראשי אהובתי
    ריח האוויר מלא בדמך הצחור
    עזור לי אלוהים, הבא אותה, היעתר לי
    חושב עליה, מתפלל עליה, ברך אותה אלוהים
    שא אותה אליי בליל ירח
    השמש והאהבה בואי בואי
    השמש מעל לראשינו
    האהבה והרוח בליבנו

    הו גברים, בני הכפר, הצילוני היעתרו לי
    ומהרו והביאו את בת הכפר
    כי החיים אינם חיים
    בלי אהובתי, יקירתי
    אנגן אלייך בסומסומיה
    בואי עם רוחך, עם נפשך, עם המוסיקה
    אליי, אל בית אבי, בליל ירח.

  3. אחיות,מכשפות יקרות ואהובות. איך בחשתן בקלחת..גלו את רוניתה, הקרבה הפיזית מניבה מטעמים משובחים כנראה. איזה תענוג לראות את ההדהודים המקסימים והעמוקים הללו שקבוצה כה קטנה יחסית..השנה,לפחות הגרעין המרכזי מצליחה לעורר. השנה זה היה חזק במיוחד.לאחותי גלו, עדיין יש לי בעיית טלפון..יפתר בקרוב! כי האמת שכבר מאתמול התחלתי לחטט ולחפש באתרים האוהדים תגובות…תשואות..משהו?! וכמו ילדה קטנה חשתי צביטה קלה- מה אף אחד לא כתב כלום? מה קורה לרונית? אחרי שנה שעברה..מחכים לתגובה. ואז הבאת אותה אחות, בגדול.כתבה מקסימה, מחממת, שנונה. השנה עלינו במדרגת התעוזה, העומק, הקבלה. עבדנו יותר כקבוצה ובעיקר נשים מול נשים עם כל מה שזה מעלה ומול ויחד עם שירי שהיא מורה יקרה, מחומר מיוחד במינו ומכילה ומכילה..כמה כוחות! תבורכי! והתוצאה היא אכן עוצמה, טוטאליות,חשיפה. אני נעה בין סיפוק ומנוחה ואימהות שהיתה בהולד חודשיים לבין עצב של פרידה מתהליך מדהים,אינטנסיבי שנוגע בחיים תוך כדי חיכוך מקסימלי בכל קשת הרגשות,ברגעי חסד של חיות,חדווה וטירוף.הרבה אהבה ממני,טלי.

  4. כל פעם לוקח לי לפחות יממה לקלוט מה עשו שם הברנשים והברנשות האלה מהידית. ובכל היממה הזאת אני מרגישה את טלי ורד אחותי וחברתי היקרה חופרת לי בעדינות בעין השלישית, ולא מצלצלת, יעני נותנת לי ספייס. ואחר כך אני חוטפת את זה לפנים. הרבה גם תוך עיכול משותף, והפעם עם רוניתי.
    מה שהם עושים קודם כל גורם לי לנסות להבין. טעות מספר אחת. אחרי שהניתוק הרגשי שאני מתכתרת בו מתפוגג, תבינו זה חזק החומר הזה, אני נזכרת בעצמי יושבת מתבוננת בהם ואז אני מתחילה לקלוט.
    אני מתבוננת בתפאורה הבאמת מדויקת. הדר בנוי לתפארת מצמיגים ומשטחי אסבסט. מתפעלת מהתלבושות. מאיך שהבנות במעגל בקטע הפתיחה, זה שמסמל את הימים של הזמן העתיק, הולכות עם הגוף שלהן. הן מסמנות עם ההליכה הגאה, כל אחת בגופה, עם החיוך והנינוחות, עם השקט, איך פעם הלכנו בעולם. איך פעם הלכו נשים בעולם. לבוש נשי, מינימלי, מחמיא לכולן בגלל ההבעה על הפנים. שקטות, מיניות, שלמות. ורויטל הזאתי, כל כך מתאים לה להיות המחוג, עם הגוף שהזמן לא נוגע בו. קשה המעבר בין השקט לסירנות. זה גורם לי לחשוב על הבנות שלי.
    רוניתי אומרת תעלת לידה. ואללה יש מצב. הם משאירים מאחור כל אחד את הסיפור שלו כי הם מבינים שלהישאר שם זה להיתקע חזק, חוזר על עצמו ומכאיב. הם רוצים לזוז (והם טחנו כל אחד את הסיפור של עצמו יופי יופי, ולנו היה מזל להיות שם כשהם הקיאו וירקו, הזמינו אותנו אליו).
    כן, הם בתנועה, כמו שהבטיחו בפנטאגרם. ובסוף זה הופך למרכבה ענקית שמתקרבת לאט לאט אל הקהל. ובתוך המרכבה – הנוסעת בזמן, רויטל.
    והשיר הזה בסוף? לא החלטתי. אולי הסתלבטות מרירה על הרצון שלנו לקבע את העולם וששום דבר לא יזוז בו כדי שנרגיש ביטחון. או אולי שום דבר לא ישנה את הטבע המקורי הבראשיתי שלנו, גם כשאנחנו מתקשרים דרך מכונות. בכל מקרה השיר היה שוס.

  5. רונית האהובה שלנו
    תודה על החוויה המופלאה, לחוות את המופע דרך העיניים שלך…
    שמעתי כבר כל כך הרבה חוויות שונות, שלפעמים נראה לי שבכלל לא מדברים על אותו המופע…
    מדהים איך כל אחד ננגע, ממקום אחר, ומרגיש או מבין , על פי רמת התפיסה והתודעה שלו.
    לשאלתך- אני בת 29 (זה לא הגיל אלא התרגיל…..)
    just stay in center…. ..
    תודה שאת מלווה אותנו במילים הציוריות שלך, המילים שלך נוגעות ומחממות את הלב.
    ותודה ענקית לחברים המופלאים על כל האהבה, התמיכה והעזרה.
    namaste

  6. אני כל כך מתרגשת לקרוא את מה שכתבת רונית,אני בעצמי ממש קצת מתביישת לכתוב…..
    אבל בכל-זאת…איך בכל ההופעות,רק נשים העיזו להדליק לי את הסיגריה שאחרי…זה היה מדהים
    לראות את הידיים נכנסות לכיסים,והלב רוצה ,וגם פוחד להחשף…
    אני נזכרת שבהופעה הראשונה, הפנים של wawy,קפצו לי החוצה מתוך הקהל,בקשתי אותו אישית והוא שמח ,ואפילו לקח לק….
    היה כייף גדול תודה לכולם על הפידבקים החיוביים, נפגש בספטמבר…

כתיבת תגובה

Close