לרפי לביא

(יעלה שלחה לי את זה למחרת מותו של רפי לביא, סליחה על האיחור)

מאת: יעל אורן זלאיט

רפי לביא מת הלילה

זמן מה אני מרגישה תחושת דחיפות ללכת ולבקר אותו ולא הספקתי

מלומדים וקרובים ממני יכתבו עליו –על האמן הגדול שהוא , אי אפשר לי לדבר עליו בזמן עבר הוא אמן גדול חי או מת

הוא היה המורה שלי לא רק מורה לאמנות במדרשה אלא מורה לחיים

הייתי מתבוננת בכל תנועה וזיע שלו מקשיבה לכל מילה לרווחים ולשאיפות ונשפיות העשן לבדיחות לשטויות להכל … שמעתי אותו מכסח דוחף מעמיד במקום

ראיתי אותו מרים גבה ולא אומר כלום

היתה בו אהבה טוטאלית ויושר שהלך כל הדרך מבפנים החוצה וחזרה בדיבור, בעישון, בכפכפים ,בציור.

במעט הביקרים כשלא התבישתי לבקר אצלו, בביתו הישן ישבתי על הספה והייתי מוכנה לבלות שם את כל חיי, כך הרגשתי בפעם הראשונה כשפגשתי בו, לא כי הערצתי אותו אלא רציתי לסגור פערים עם כל המורים שלא היו לי – הייתי כבר בת 30 ורציתי לשתות הכל את האספרסו המר מהמכונה ואת כל מה שיכולתי ללמוד.. את מה מה שאמר לי ומה שלא אמר

מורה ענק לנאמנות לאמת שלו אחריו אולי הייתי מוכנה ללכת בעינים עצומות אבל אי אפשר היה אחריו ללכת השעור היה ללכת את דרכי ובעינים פעורות לרווחה זה מה שאני וזה מה שבאתי לראות

כשאמר לי אז שהוא מצייר רק כשהוא מוכרח לא הבנתי , חשבתי שברגע שהרשתי לעצמי וזה לא היה קל לבחור בדרך הזו אני אשב בסטודיו מבוקר עד ערב

היום אני מבינה – כמו הארנב מבמבי – אם אין לך משהו (טוב ) להגיד אל תגיד בכלל

אני חושבת על רפי הרבה בכל פרויקט שעשיתי נהגתי להתקשר אליו מתוך התחושה שהוא ראוי להכרת התודה .

אני רוצה להגיד תודה בקול רם לאדם הזה שלא היו לפניו ואולי עוד יהיו .. מורים גדולים לי.

תודה רפי שמה שהיה לך ללמד אותי לימדת בפשטות ,שדרכת לי על האצבעות – כפי שאמרת כדי שאטוס קדימה שבדקת את האינטגריטי שלי ברגעים הנכונים

שלקחת את אחת העבודות שלי שניצלו ממעברים ומשרפות והיום היא בוודאי מאוחסנת יפה במחסן של המוזאון – לפחות היא קטנה ולא תופסת מקום

אוהבת לקרא את העבודות שלך מכירה ואוהבת אותן מבפנים

תודה ובאהבה- לא נפרדת ממך כי אתה תמשיך להיות המורה שלי.

לסרט על רפי לביא בנענע
למאמר ב"הארץ"