מציאותמקום שמורסביבה וקהילהשיטוטים

מקום שמור: הידית

[אילנה פלדה, פרויקט מקום שמור]

סוג המבנה: תעשייה
כתובת: חרושת 1, פרדס חנה
שנת הקמה: 1951 
אדריכל: המחלקה הטכנית של המועצה 
משמש היום: מפעל 'הידית' ומתחם תיאטרון ואמנות

לפני שקראו לזה עיצוב היו אלה חפצי חן, בדרך כלל חפצים שנוצרו כמזכרות לתיירים שפקדו את ישראל אחרי 67', מזכרת עשויה עץ זית מקומי, שתעמוד על המדף לצד אוסף הבובות מהטיולים בעולם. היום, במרחק של כחצי מאה, בעידן הוינטז', חפצי חן אלו הפכו לנחשקים ומוערכים. אחד המפעלים הגדולים והחשובים שייצר את אותם מוצרים נמצא כאן ממש מאחורי הבית הוא 'הידית' מפעל לחרטות עץ. אף שהוקם בשנות החמישים שנות השיא שלו היו בין המלחמות 67-73.
לפני עשור חדר האוכל של הפועלים הושכר כבית לתיאטרון הידית, הקיוסק הפך למועדון ראגה למוסיקה ולאחרונה גם חדרי המלאכה הפכו לגלריות לבעלי מלאכה עכשויים. לצד כל אלה גם המפעל מייצר עדיין מעט הזמנות.

1951, מבנה תעשייה של מפעל הידית. צילום: פוטו ארצי. מאוסף בית הראשונים

בשנות החמישים של המאה העשרים הוחלט לפתח בארץ את תעשיית הטקסטיל, שהייתה אז תעשייה עתירת כח-אדם, במטרה לספק מקומות עבודה להמוני העולים שהגיעו לארץ. מלב"ן (מוסד מאוחד לטפול בעולים נחשלים) חַברה לזלמן ירושלמי וביחד הקימו מטוויה בפרדס חנה במבנה שהוקם ע"י המועצה לטובת העניין.
המחלקה הטכנית של המועצה תכננה והקימה את המבנה באיזור שיועד למלאכה-מבנה בסיסי מהבחינה אדריכלית והנדסית ללא קישוטים מיותרים, עמודי בטון וקירות בלוק סטנדרטי מחול חצץ ובטון מחומרים מקומיים. פתחי אור ואיוורור מתחת לגג אזבסט גלים-חומר חדשני באותם ימים. . 660 מ"ר בגובה ממוצע 5.5 מ'. אישור עבודה ניתן ל 25 גברים ו 25 נשים. המטוויה לא הצדיקה את קיומה וב -1954 מפעל 'הידית' עבר למבנה.
הסיפור של מפעל 'הידית' מתחיל עם מתתיהו אפל יליד גרמניה שהתגלגל כנער יהודי למוסד ילדים בבאזל ונשלח לעבוד.
'…היה שם בית מלאכה קטן של וגנר- בונה עגלות חקלאיות- גלגלים מעץ, למדתי שם את המלאכה שנה שלמה. משם עברתי
לבית מלאכה שעיצבו בעיקר מנורות מעץ, מתכת, זכוכית ונחושת. ולמדתי שלש שנים במקום הזה…', מספר מתתיהו בסרט
שעשו עליו בשנת 2005 אנשי תיאטרון הידית עם נתי מלחי. אחרי תלאות ברחבי אירופה ב- 1946 הגיע למחנה בעתלית ומשם לפרדס חנה לקיבוץ שלוחות (הגרעין התחיל בפרדס חנה מה שהיום נווה מכאל) שם שהה שנתיים וגם התחתן. בחיפוש אחרי פרנסה לקבוצה הציע מתתיהו להקים בית מלאכה לעבודות חריטה, אחרי שעבר בחינות מקצועיות, הקיבוץ התרצה וקנה כמה מכונות-משייפת ומחרטה ועם שני חברים מהקיבוץ זאב גלברד ומאיר וילף הקימו מפעל קטן והתחילו לעשות מנורות 'שאפילו נמכרו' הוא מספר. 'כאשר הקיבוץ עבר לבית שאן התחילו לבנות בניין למפעל שעבר לשם…מהפרדסים שכרתו עשינו מוצרים. קיבלנו הזמנה לייצר מאה אלף חתיכות עץ ללוחות חשמל. כל בית שבנו היה צריך כזה. ההזמנה הראשונה הגדולה. בגלל צרכי החקלאות לקחו לנו את הפועלים אז הבאתי אנשים מבית שאן ונחשדתי בקפיטליזם. ב 1952- החלטנו לעזוב את הקיבוץ גם זאב
וגם מאיר וחזרנו לפרדס חנה. מצאנו לול אצל לוקר בחצר שם הקמנו את המכונות וקיבלנו הזמנה לידיות של כלי עבודה, קליבות, פצירות…'. כשהתרחבו עברו לצריף שהיה 'בית הגפן'-משתלה להרכבת גפנים, בסוף רחוב הראשונים. כאשר המטוויה של מלב"ן נסגרה הוצע להם המבנה בו יושב המפעל עד היום.
בחלוקת העבודה מאיר וילף היה איש המכירות וקשרי החוץ, זאב גלברד היה האיש הטכני והפטנטים שהתאים מכונות בסיסיות ליעודים המיוחדים למוצרים, ומתתיהו אפל היה על החרטות ועל תכנון המוצרים.

 

בתחילה היו אלה ידיות מעצי הפרדסים שכרתו, ומכאן גם שמם 'הידית'. עם הבום הגדול שאחרי מלחמת ששת הימים עברו לייצר מזכרות מעץ זית בהשראת המוצרים בעיר העתיקה, הביקוש הגדול למזכרות, ועצי זית זמינים… המפעל התפתח למאות מוצרים, היתה בו תצוגת קבע וחנות מפעל ("היינו הראשונים עשו חנות מפעל" מספר מתתיהו) ובימים הטובים הגיעו לכאן כ-10 אוטובוסים ביום, עמוסי תיירים שעשו עיקוף בדרך לנמל קיסריה והגיעו לפרדס חנה לקנות מזכרות מעץ זית. (למדריכים זה היה כדאי…). לכבודם גם נבנה קיוסק למכירת מזון ומשקאות (קריסטל?) וגם חדר אוכל לפועלים שעבדו קשה לספק את הביקוש.
 

מתתיהו ממשיך ומספר:  '…התחלנו לעבוד בעץ זית. עשינו חיילים למשחק שח ומלחיות ולאט לאט קנו חנויות. גם קיבלנו הזמנות של צלבים שהלכו לדרום אמריקה כשלא היה חומר גלם, כרתנו הרבה עצי זית כאן… הבאנו עצי זית מרודוס. כשהיה מחסור בחומרי גלם עשינו מוצרים משאריות כמו מוזאיקה מעץ זית. סיפקנו לחנויות ומפעלים בכמויות אדירות. עבדנו עם יחידת המדליות (סטנדים למדליות) ועשינו גם צעצועים'. במלחמת יום כיפור נגמרו 7 שנים טובות שהתחילו ב 67'. התיירים פחתו, משרד התיירות כבר לא הרשה למדריכים שלו להיכנס לפרדס חנה, (כשהיו הרבה תיירים הם התעלמו מהעיקוף הגדול…) וכך נפתחה חנות בנמל קיסריה ושותפות בחנות מזכרות באבו טור בירושלים, אבל העסקים כבר לא היו כל כך טובים ובנוסף או בעקבות כך התחולל פירוד בין השותפים – מאיר וילף עזב עם החנויות וזאב ומתתיהו נשארו עם המפעל. שהמשיך לייצר הרבה פחות עד לדעיכה כמעט סופית. מתתיהו נפטר ב- 2008, זאב גלברד עדיין כאן אך לא מעוניין לספר, רוני גל בנו של זאב מנהל ומחזיק את המקום בעיקר כמתחם מתפתח.

מתרשמים ממוצרי המפעל. צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

כשכנה של המפעל, התוודעתי די מזמן למגוון המוצרים שייצרו כאן, חלקם עדיין קיטש אך חלקם יפהפיים ומיוחדים היום עוד יותר. חלקם מקוריים בעיצוב המפעל חלקם השראה של עולם המזכרות וחלקם הזמנות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים-אחד כזה הוא משחק לוח 'ירושלים – העיר העתיקה' לוח עם עשרות חלקים קטנים וכולם מעשה ידי אדם, להרכבה של בתים, צריחים, קשתות, חומות העיר העתיקה כולל הכותל וכיפת המסגד זהובה. האדריכל פ. קניגספלד חתום כבעל הזכויות (מישהו מכיר?). קו אחר של מוצרים היו אריחי קרמיקה (לא איתרתי את שמות האמנים), בד"כ ציורי חסידים והכותל ממוסגרים לתליה על הקיר או כחלק מקרש חיתוך. היו גם אותן תמונות דקורטיביות של דמויות תנ"כיות  בדרך כלל, בעבודת תשבץ של פורניר עץ עדין על דיקט אסימטרי צבוע שחור. סטים של סכינים קטנות לחיתוך פירות להגיש לאורחים, חרוזי עץ זית לקישוט ותפילה, ותכשיטים, היו צלמיות אמנותיות מגושי עץ זית ואחרים. משאריות עץ הזית עשו מוזאיקה בה ציפו קופסאות קודש ותכשיטים, פמוטים, חנוכיות, מגשים וקערות לפירות, ידיות לעטים, פותחנים לבקבוקים, צלבים, מלחיות ועוד ועוד. כנראה בתחילת שנות ה 70' התלווה קטלוג מוצרים (לא חתום מי עיצב והדפיס) לשווק באמריקה, הקטלוג המכיל עוד עשרות פריטים שנמכרו גם מעבר לים. היו ימים!

דף מהקטלוג, פמוטים וחנוכיות מעץ זית

דף מהקטלוג, כלים לאירוח בסלון

בשנים האחרונות אולם העבודה של המפעל עומד דום עם מכונות ברזל כבדות שידעו לייצר את המוצרים של המפעל והיום אין להם ביקוש, לא למכונות ולא לחלקי המוצרים שנשארו שנים בלי לקוחות ומוצאים דרכם לאוספים פרטיים, (גם שלי) חלקם הופכים לפריטי אספנות.
בעשור האחרון תיאטרון הידית אירח ומארח הצגות מקור בכל המתחם כולל בתוך המפעל, כאשר התפאורה הטבעית של המפעל מהווה השראה לעבודה. שימש גם לוקיישן לסרט בפרוייקט קולנוע עולמי וכרקע לצילומי סטילס. אכן חתיכת לוקיישן.

* תודה רבה לרוני ואורי גל, אלי אפל, נתי מלחי

 

—-

באתר מקום שמור גרסה של הפוסט עם יותר תמונות!

הראה עוד

2 thoughts on “מקום שמור: הידית”

כתיבת תגובה

Close