2012 זה עכשיואקולוגיהחינוךכתיבה פרטיתנשיםסביבה וקהילהשיטוטים

עֵדוּת

[מיכלי קן תור]

מחשבות על חוף בוגרשוב ורכבת ישראל ערב יום השואה

הכל מתערבב לי. חוף בוגרשוב, הסיפור של אילה בקיסריה, הרכבת היום בבוקר ויום השואה. אירועים נפרדים אבל בעצם כל כך הרבה נקודות משיקות. מה קורה כאשר אנחנו מונעים מפחד, מניכור, מהסירוב לעשות את הטוב והישר, מהמחשבה המסרסת "לא להתערב, זה לא ענייני".

טוב, אתחיל מהתחלה. סיפור בוגרשוב ביום ראשון האחרון בו נוצלה/נאנסה/השתתפה אישה אחת באקט מיני מתמשך לאור יום, שבו מכל עשרות העדים היה טלפון אחד בלבד למשטרה, עורר אצלי את אותה תחושה מוכרת – תחושת חוסר האונים המובילה לזעם. בנסיעה אתמול מירושלים ספרה אילה חברתי על אירוע במרכז המסחרי בקיסריה –  בטיול שגרתי עם הכלב התיישבה אילה לנח על ספסל בסמוך לחבורת בנים וכמה בנות שחיכו להסעה, היא שמעה ולא האמינה למשמע אוזניה- אחד הבנים פנה שוב ושוב לילדה "אז הוא עשה אותך?, אז אתם עושים את זה, אז את עשית אותו" ? הם היו בכיתה ה' נדמה לי היא אמרה המומה. ומה עשית שאלתי. הלכתי ואמרתי לו, אתה מדבר בגסות, אתה מדבר בתוקפנות ואין סיבה לדבר ככה. רציתי שגם אם הוא אבוד, לבנות יהיה מודל אחר, תחושה של עוצמה, שלא חייבים לסבול התנהגות פוגענית כזאת היא אמרה. טוב מאוד, אני מעודדת אותה.

בוקר – שבע וחצי, ארבע נערים עולים בחדרה. הם לומדים ועובדים בהרצליה ונוסעים בקביעות ברכבת. אני מכירה אותם, ויודעת שברגע שהתיישבו לידי יתחיל הסבל. " תביא תעיתון יא מזדיין, מה אני אוכל בתחת, שתוק- אני אזיין את אמא שלך, סתום יא חרא אני אמרתי משהו על אמא שלך ? למה אתה מתחיל עם אמהות ? "כך זה נמשך ונמשך בקול ושאגות צחוק רועמות. כשביקשתי שיפסיקו אחד הסתכל עלי ואמר "זה הוא התחיל". הם צחקו אבל הפסיקו. לשתי דקות. ואז חזרו.

אף אחד לא העיר להם. כשירדו שאלתי את חברתי שישבה לידי. למה לא העירו להם? למה אף אחד לא אומר כלום? זה רק כי אנחנו מפחדים? האישה המבוגרת שישבה לידי אמרה אל תדאגי חביבתי. זה קורה כל הזמן, עוד שעה יהיה לך הזדמנות להעיר על משהו אחר. היא לא הייתה צינית. היא הייתה מפוכחת.

ירדתי מהרכבת בידיעה שאני חייבת לעשות משהו. למזלי אני מורה בכיתה. שעה לאחר מכן נכנסתי לכיתות ו', אחת אחר השנייה, סיפרתי להם על היום שלי. שאלתי אותם אם הם רואים את הקשר. איך שיחה פוגענית בין בן לבת ליד המרכז המסחרי בקיסריה יכולה להסתיים בבוגרשוב – לאבד צלם אנוש מול רבים. לא האישה מאבדת. העדים רבותי, העדים.

שאלתי את עצמי האם אני מבינה, ערב יום השואה תשע"ב איך הפחד והניכור מגבירים את הרוע בכל מקום. שלא לעשות כלום הוא להיות חלק מהרע. לא לחינם נאמר בתהילים סור מרע עשה טוב. זה לא מספיק שלא עשית את הרע, אתה חייב לעשות טוב. חשבתי על מה אני מספרת ביום המורכב הזה. על עושי הרע או עושי הטוב. בשואה כמו במקומות אחרים לא היו חסידים רבים, אבל אלה שהיו הם אור. כל ניצוץ קטן כזה מאיר למישהו אחר את האפשרות לבחור בטוב. יום השואה הזה אני בוחרת לעשות מעשה. לנסות לעשות טוב.

דוגמא אישית. אין לי תשובה אחרת.

[מיכלי קן תור – אמא, מורה לתושב"ע, סטודנטית לרבנות רפורמית]

הראה עוד

10 thoughts on “עֵדוּת”

  1. עינת, צודקת גם את. בדיוק בימים אלה ינאי במלחמה נגד סגנון הדיבור (המטריד) השוזר את המילה "כאילו" בתדירות גבוהה. מעניין לראות את התגובות שהוא מקבל. יש מי שמודה לו ומקבל את ההערות שלו ברוח טובה ויש מי שמתעצבן. בהחלט צריך לדעת איך להעיר.

    אגב, קראתם את הראיון עם אלדד יניב?
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1688031

  2. אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב. ישנם הרבה מאד מצבים שבהם התנהגות מחנכת מצד הזולת היא בלתי נסבלת, פולשנית וחסרת רגישות לקודים תרבותיים "אחרים". אינני אומרת: לא להגיב, לא לחנך, לא להשמיע קולות "טובים", אלא רק ש"טוב" ו"רע" הם לעתים יחסיים, ותפיסות אחרות עלולות לגלוש להתנשאות ודכאנות, רעות חולות בפני עצמן.

  3. או כמו שאומר אחמד טיבי בנאומו – המזהיר, כך כתוב בכותרת, ואני חושבת על עוד פרשנות למילה הזו אחרי קריאת הנאום –

    על הטובים להשמיע את קולם ולא את שתיקתם הרועמת, כי בעת ההיא אנחנו נזכור לא רק את עוולות הרעים, כי אם בעיקר את שתיקת הטובים

    לנאום >

  4. … בהמשך להודעה הקודמת שלי:

    לפני כשמונה שנים, באחת היציאות שלי מהצבא, נתקלתי באוטובוס בבחור שהציק בלי הפסקה לאחת הנוסעות, שישבה ליד חבר שלו.
    הוא התחיל במלים והגיע לנסיונות מגע. אף אחד מהנוסעים לא הגיב – היה ברור שמדובר בבחור עם פתיל קצר ומזג לא נעים.

    במקום לצעוק, לאיים או לפגוע בו פיזית, קראתי לו עם חיוך על הפנים. הוא לא נדרך: לא נתתי לו שום סיבה להרגיש נבוך או מאוים. כשהתקרב אלי, הנחתי לו יד על העורף ולחשתי לו באוזן: 'אם תמשיך לדבר איתה, אתה מאבד יד.' אז התרחקתי וחייכתי אליו כאילו אמרתי לו משהו נחמד.

    הבחור התיישב במקום וסתם את הפה עד סוף הנסיעה.

    אומנות הלחימה לימדה אותי לא רק לגבות את האיום שלי. אלא לימדה אותי גם את מהות האגו. ידעתי שאם אקרא עליו תיגר בפומבי, כל הסיכויים שהסיפור יהפוך לאלים. אבל ברגע שלחשתי את המלים באוזנו, השארתי לו פתח מילוט לפי משפט שסיפו תמיד מלמד אותנו: 'תמיד תשאיר ליריב פתח מילוט. חיה לכודה היא חיה מסוכנת, כי אין לה מה להפסיד.' במקרה זה המלכודת היתה האגו שלו, שלא היה מאפשר לו להימנע מעימות. כשפתח המילוט נשאר פתוח, הוא בחר בו."

  5. קראתי והתעצבתי (מאוד)…

    הזכיר לי משהו שכתב לאחרונה אחד המאמנים באומנות הלחימה שאני לומד (אפרסם בתגובה אחרי זו).

    יש הרבה בעיות ב-"נוער של היום". בעיות היו גם בנוער של פעם (כי על מתבגרים תמיד אפשר להשפיע בקלות), אבל כמות הבעיות גדולה יותר אולי, בגלל שכמות החומרים השליליים היום עצומה (במדיה/טלוויזיה וכו').

  6. היי מיכלי יקרה,

    לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים בכאוס בלתי אפשרי. אני חושבת על הילדים שאנחנו מגדלים במציאות הזאת. מפחיד..

    אין ספק שדוגמה לאכפתיות וטוב חשובה ביותר. נדמה לי שהיא איננה מספיקה, ושבעצם צריך להתעורר לעשייה רחבה. לשינוי מהותי בחינוך. לחינוך לחיים שיש בהם משמעות.
    זה דורש להעמיד את החינוך בראש מעיננו ולעשות חינוך אחר, בגובה העיניים ומלא במשמעות.

כתיבת תגובה

Close