על פרויקט השאלת הספרים של משרד החינוך

לאחרונה העביר אלינו בית הספר מכתב בזו הלשון:

לאחרונה הוחלט במשרד החינוך על הרחבת פרויקט השאלת ספרים ועל מתן אפשרות לכל בתי הספר להצטרף לתכנית, בכפיפות להסכמה של רוב הורי התלמידים (60% לפחות). משרד החינוך יעניק תמיכה ראשונית לבתי הספר שמצטרפים לתכנית בהתאם למדד הטיפוח הבית-ספרי.

במסגרת הפרויקט, בסוף כל שנת לימודים התלמידים משאירים את ספרי הלימוד בבית הספר לשימוש התלמידים הצעירים מהם. הורי התלמידים משלמים תשלום שנתי המאושר במסגרת "תשלומי הורים", ותמורתו הם מקבלים סל ספרי לימוד לשנת הלימודים החדשה.
סה"כ התשלום: 280 ₪ לכל היותר (זהו סכום שנקבע לרשימות ספרים מלאות).
[…] חשוב לציין שהפרוייקט אינו מצטמצם לתחום של השאלה והוזלה של ספרי לימוד, אלא הוא פרויקט חברתי-קהילתי. אפשר להפעיל בו תלמידים באיסוף ספרים ובחלוקתם וכן להפעיל סדנאות לכריכת הספרים המיועדים להשאלה ולחידוש ספרים ישנים ועוד. בבתי ספר המפעילים את הפרויקט נוצר הוויי שמטמיע ערכים של שוויון, שמירה על הרכוש ותרומה לקהילה.

בתור מי שעובדת עם טקסטים, קראתי את המכתב והוא ויברט לי מוזר. אולי בגלל המילים הזרות "מדד הטיפוח הבית ספרי" ואולי בגלל שרוב הספרים אצלנו הם חוברות עבודה, שמחירן הכולל נמוך מ- 280 ש"ח, ואותן אי אפשר להעביר הלאה. בתוך קהילה שרגילה להחליף בגדים וחפצים אנחנו לא צריכים את משרד החינוך שיפתח לנו פרויקט כזה. אפשר ליזום לוח ספרים משומשים באתר בית הספר (או להיעזר באתר ארצי שמתמחה בכך, ויש כמה, הנה אחד), לסחור עם דידו או לירונית (תמיכה בעסקים מקומיים), או לתת במתנה לבן של השכנה.

גם הטיעון החברתי-קהילתי נתן לי תחושה של מהלך שיווקי שנארז בניחוח המהפכה החברתית. אפילו עלתה בי מחשבה (קונספירטיבית קצת) שמי שקידם את החוק הזה היה לוביסט מטעם הוצאות הספרים, שנכנסו לפניקה קלה מזה שתוך זמן לא רב עזרי הלימוד יעברו לדיגיטל.

כתבתי בגוגל "חוק ספרי לימוד" ומייד עלתה ובאה ביוטיוב יוזמת החוק רונית תירוש. בוידאו (ערוץ הכנסת) היא מנמקת ומסבירה את ההצעה, בפרטי פרטים, תילי תילים של שיקולים ומורכבות בירוקרטית. הורים שבאים בטענות. מנהלים שצריכים לקבל החלטות. היא בעד הנחתת החוק על בתי הספר בלי 60 אחוז הסכמה ובלי יותר מידי עניינים. גם ככה יש הרבה במה לטפל. היא נראית עייפה קצת מכל העניין הזה. היא לא ששה לשלב טאבלטים / קוראים דיגיטליים במערכת הלימוד, בין היתר כי המורים יצטרכו ללמוד דבר חדש שלא בטוח שיהיה להם קל להתרגל אליו (!).  התרשמתי שיש לה גישה קצת טכנופובית. לכן הופתעתי לגלות שהיא יושבת ראש ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת.

ברמה התפעולית,  היא מתארת חדר מיוחד בבתי ספר, שישמש כחדר תיקונים לספרי לימוד ישנים. היא גם מציינת, שהפרוייקט ימנע ממנהלים לשנות את הספרים בתכנית הלימוד לעתים תכופות. זה כבר מזקיף את אזני. לאחרונה רצה ברשת תמונה מספר הלימוד הזה – חוברת ללימוד ספר בראשית לילדי כתה ב' שאלוהים ישמור. אני לא יודעת מה כתוב בשאר ספרי הלימוד שרצים עכשיו במערכת החינוך. זה עוד קרחון שצריך לחקור.

הסכומים שרונית תירוש הזכירה כסטנדרט אותו הורים משלמים על ספרים בשנה הוא 1000 ש"ח. בהתייחס לסכום הזה, 280 ש"ח זה באמת הקלה משמעותית, אבל אצלנו בבית הספר זה לא רלוונטי. גם הרעיון להקדיש חדר עבור סדנת שיפוץ ספרים, בנסיבות הבינוי הקיימות בדמוקרטי, מראה עד כמה התכנית מנותקת מהמציאות שלנו.

ובכל הזמן שהיא דיברה היא לא אמרה כלום על התלמידים, על טובת התלמידים.

—
ח"כ ד"ר עינת וילף, יו"ר סיעת העצמאות (בה חבר אהוד ברק) שיזמה הצעת חוק לספרי לימוד דיגיטליים, מצטרפת לדעתה של רונית תירוש. היא דווקא כן מדברת על התלמידים, ועל זה שניהול הפרוייקט הזה צריך לעבור לידי התלמידים ולחנך אותם לאחריות. היא מבסוטה מהרעיון לתפוס כמה צפורים. לרגע אני רואה חולפת לה על הפנים שביעות רצון דומה לזו של ביבי. לצפיה בדבריה >

דרך העדשה האכזרית של ערוץ הכנסת ניתן לראות בשני הדיונים שאולם המליאה כמעט ריק. ומי שכן נמצא בו מפטפט בשיעור במקרה הטוב, או סתם קורס לתוך איזה מסטיק.

—

אז בקשר לאייפד לכל תלמיד – זאת באמת בעיה. אייפד חושף אנשים צעירים לכל השפע שברשת, כולל פורנו ופייסבוק ואללה ודוניא. וזה כמו בשוליית הקוסם, כל הזמן חי ומפתח צורות חדשות וכו' וכו' ובאמת, נראה סבוך להגשמה.
אז קינדל, אני מציעה. ושוקעת  בחיפוש אחר קוראי ספרים דיגיטליים, דגמים, מחירים (537 והלאה, בקניה קמעונאית, לא סיטונאית), על היתרונות (תיק קל, שפה טכנולוגית שהצעירים מדברים) והחסרונות (בלאי, התאמה לעברית, שוד ושבר, שגרת תיקונים ועדכונים).
זה באמת רעיון טוב יותר מאייפד, וגם יותר זול,
מסכים קיאם בפרצוף קצת חמוץ. לא נראה לו העניין הזה עם טקסטים שבאים מתוך מסכים קורנים. הוא אוהב לגעת בנייר.
בקינדל זה לא קורן, אני אומרת
נכון, ובכל זאת, הוא מתעקש.
בפינלנד זה עובד יופי
אנחנו לא פינלנד, אנחנו עם הספר.
פסדר פסדר, אבל תסתכל על המציאות. אני מצביעה על האייטאצ' שלו. תכל'ס אתה רוב הזמן בזה ולא בספר.
נכון. ואני מתבייש בזה.

– זה לא או ש או ש, זה גם וגם. אני מנסה לשלב. יהיו גם ספרים מנייר – בעיקר יד שניה, או ספרים שיודפסו לפי דרישה. אילן מפראג פעם סיפר לי על זה. שיש מכונה שמדפיסה צ'יק צ'ק בדיוק את הכמות שהוזמנה, במקום להסתכן בהדפסת כמויות.
– קורט וונגוט לא הסכים שהספרים שלו יופיעו בפורמט דיגיטלי. קיאם מתעקש. הוא אמר שיש המצאה נהדרת, ערמת דפים, ושבצדדים שלה יש נייר אפילו עוד יותר עבה. ואני גם רוצה להזכיר לך שלקפטן פיקארד יש כל כל כתבי שייקספיר בכריכה קשה..
– או קיי או קיי..