אינטרנטבעלי מקצועטורים אישייםטכנולוגיהמהעולםסביבה וקהילה

על תופעת משרות הבולשיט

[דיויד גרבר]

בשנת 1930, חזה ג׳ון מיינארד קיינס שעד סוף המאה העשרים ההתפתחויות הטכנולוגיות יאפשרו למדינות דוגמת בריטניה וארה״ב להנהיג שבוע עבודה בן חמש-עשרה שעות. סביר להניח שהוא צדק. במונחים טכנולוגיים, הדבר אפשרי. ובכל זאת, זה לא קרה. תחת זאת, הטכנולוגיה נוצלה על מנת לגרום לכולנו לעבוד יותר. על מנת להשיג זאת, היה צורך ליצור משרות שהן למעשה חסרות ערך. המוני אנשים, במיוחד באירופה ובארה״ב, מכלים את רוב שעות העבודה שלהם בביצוע מטלות שבסתר ליבם הם מאמינים שהן מיותרות. הנזק המוסרי והרוחני הנגרם כתוצאה מכך הוא כבד. זוהי צלקת בנשמתנו הקולקטיבית. ואף על פי כן, אף אחד לא מדבר על כך.

מדוע האוטופיה שהבטיח קיינס — אוטופיה שבשנות השישים עוד ציפו להתגשמותה — לא התממשה מעולם? התשובה השגרתית בימינו היא שקיינס לא חזה את הגידול העצום בתרבות הצריכה. בהינתן הבחירה בין פחות שעות עבודה לבין יותר צעצועים ותענוגות, בחרנו כחברה באפשרות השנייה. זהו סיפור נחמד שמוסר השכל בצדו, אבל במחשבה שניה מתברר שהוא לא נכון. אכן, היינו עדים ליצירתן של משרות רבות מספור ותעשיות חדשות מאז שנות העשרים, אבל רק לחלק קטן מהן יש קשר כלשהו ליצורם ולהפצתם של סושי, טלפונים חכמים, או נעליים אופנתיות.

מהן, אם כן, אותן משרות? דו״ח שהתפרסם לאחרונה, המשווה בין מצב התעסוקה בארה״ב בשנת 2000 לבין המצב ב-1910, מספק תשובה ברורה. במהלך המאה האחרונה, מספר העובדים המועסקים כעובדים במשקי בית (domestic servants), בתעשייה ובחקלאות צנח בצורה דרמטית. בד בבד, ״עובדים מקצועיים, עובדי מנהלה, פקידות, אנשי מכירות ועובדים המועסקים במתן שירותים״, מספרם שולש, וצמח מ”רבע ליותר משלושה רבעים מכלל התעסוקה״. במלים אחרות, משרות יצרניות, כצפוי, נעלמו הודות לטכנולוגיה (גם אם סופרים את עובדי התעשייה בעולם כולו, כולל את ההמונים העובדים בפרך בהודו ובסין, שיעורם באוכלוסייה עדיין נמוך בהרבה בהשוואה לעבר.)

למרות זאת, במקום לאפשר הפחתה משמעותית של שעות העבודה ולאפשר לאנשים להקדיש את זמנם על מנת לפתח את תחומי העניין, התחביבים והמחשבות שלהם, היינו כולנו עדים להתנפחות הבלון של מגזר “השירותים״, ויותר מכך, של המשרות המנהלתיות, עד כדי יצירתן של תעשיות חדשות, כמו השירותים הפיננסיים והטלמרקטינג, או ההתרחבות חסרת התקדים של מקצועות כמו עריכת דין, משאבי אנוש, ויחסי ציבור. ומספרים אלה לא כוללים את כל אותם אנשים שתפקידם הוא לספק תמיכה אדמיניסטרטיבית, טכנית או שירותי אבטחה עבור כל אותן תעשיות, או את כל אלה שתפקידם לספק שירותים (רוחצי כלבים, שליחי פיצה מסביב לשעון) שקיימים משום שכל השאר מבלים את כל זמנם בעבודה.

אני מציע לכנות משרות אלה ״משרות בולשיט״.

נדמה לפעמים שישות כלשהי ממציאה משרות חסרות טעם רק כדי לוודא שכולנו עובדים. כאן בדיוק טמון המסתורין. בקפיטליזם, זה בדיוק מה שלא אמור לקרות. בוודאי, במדינות קומוניסטיות כמו ברה״מ, שם תעסוקה נחשבה זכות וגם חובה מקודשת, המערכת המציאה משרות לפי הצורך (זו הסיבה שבחנות סובייטית היה צורך בשלושה מוכרים על מנת למכור פיסת בשר). אבל זוהי בדיוק הבעיה שכלכלת שוק אמורה לפתור. על פי התורה הכלכלית, הדבר האחרון שחברה בשוק החופשי תרצה לעשות הוא לבזבז כסף על עובדים שאין בהם באמת צורך. משום מה, זה עדיין קורה.

בעוד שתאגידים עסוקים כל העת בקיצוצים חסרי רחמים, הפיטורים וההתייעלות נופלים בסופו של דבר על כתפיהם של כל אותם אלה שבאמת מייצרים, מזיזים, מתקנים ומתחזקים; באמצעות אלכימיה מוזרה שאף אחד לא יודע להסביר, מספרם של מזיזי-הניירות בתשלום ממשיך ועולה, ויותר ויותר עובדים מוצאים את עצמם, לא בניגוד מוחלט לעובדים במדינות הקומוניסטיות, עובדים 40 או אפילו 50 שעות על הנייר, אך למעשה עובדים 15 שעות, בדיוק כפי שחזה קיינס, שהרי שאר הזמן מוקדש להשתתפות בשיחות מוטיבציה, עדכון חשבון הפייסבוק או הורדה של סדרות טלוויזיה.

ברור כי התשובה איננה כלכלית: היא מוסרית ופוליטית. המעמד השולט הגיע למסקנה שחברה שמחה ויצרנית שיש לה זמן פנוי היא סכנה קיומית (חשבו על מה שקרה בשנות השישים, כשעוד חשבו שהדבר אפשרי). מצד שני, התחושה שעבודה היא ערך בפני עצמו, ושכל מי שלא מוכן לקבל על עצמו מוסר עבודה אינטנסיבי לאורך רוב שעות העבודה לא ראוי לדבר, הוא נוח במיוחד עבורם.

399px--Boy^_Did_we_do_a_day's_work^_They_give_the_job_all_they've_got-_-_NARA_-_513983

פעם, כשהרהרתי בגידול הבלתי נגמר של האדמיניסטרציה במחלקות אקדמיות בבריטניה, עלה במוחי דימוי כלשהו של גיהנום. גיהנום הוא אוסף של אנשים אשר מכלים את מירב זמנם בביצוע מטלה שהם לא אוהבים ושהם לא ממש טובים בביצועה. נניח שהם נבחרו למשרה משום שהם בוני רהיטים מעולים, ואז הם מגלים שהם אמורים לבלות חלק גדול מזמנם בטיגון דגים. ממילא המטלה מיותרת ברובה, שהרי ישנו מספר מוגבל של דגים לטגן. ובכל זאת, כולם מתמלאים זעם כאשר הם חושבים שחלק מהעובדים האחרים זוכים לבנות רהיטים במקום לטגן דגים כל היום. התוצאה היא שתוך זמן קצר נערמים להם בכל מקום דגים שלא טוגנו כהלכה וכולם ממשיכים לטגן עוד ועוד.

אני חושב שזהו תיאור מדויק למדי של הדינמיקה המוסרית של הכלכלה שלנו.

ברור לי שטיעון מסוג זה ייתקל בהתנגדות מידית: ״מי אתה שתחליט אילו משרות הן באמת ׳נחוצות׳? מה זה בכלל נחוץ? אתה פרופסור לאנתרופולוגיה, איזה ׳צורך׳ יש בעבודתך?״ (ואכן קוראים רבים יראו בעבודתי בזבוז כספי ציבור.) במובן מסוים, ברור שזה נכון. אין מדד אובייקטיבי למדידת ערך חברתי.

אין בכוונתי להגיד לאנשים המשוכנעים שעבודתם תורמת לחברה תרומה משמעותית, שלמעשה הם אינם תורמים דבר. אבל מה לגבי כל אותם אנשים המאמינים בעצמם שהעבודה שלהם חסרת משמעות? לא מזמן יצרתי קשר עם חבר מביה״ס אותו לא ראיתי מאז שהייתי בן 12. נדהמתי לגלות שבמהלך אותה תקופה הוא נהפך תחילה למשורר וא״כ לזמר בלהקת אינדי רוק. שמעתי כמה משיריו ברדיו מבלי לדעת שהזמר מוכר לי. ללא ספק מדובר באדם מבריק, מקורי, שעבודתו האירה ושיפרה את חייהם של רבים ברחבי העולם. למרות זאת, אחרי שני אלבומים לא מוצלחים, החוזה שלו בוטל. שקוע בחובות ובצורך לטפל בבת שזה עתה נולדה, הוא פנה, כפי שהוא מכנה זאת, ״לברירת המחדל של רבים מאלה ללא כיוון בחיים: בי״ס למשפטים.״ עכשיו הוא עו״ד שעובד בחברה מצליחה בניו-יורק. הוא היה הראשון להודות שעבודתו היא חסרת משמעות לחלוטין, שאין בה שום תרומה לעולם, ושלהערכתו היא לא צריכה להתקיים כלל.

הסיפור של חברי מעלה שאלות רבות, החל בשאלה מה אפשר ללמוד על החברה שלנו, שבה יש ביקוש מזערי למשוררים-מוזיקאים מוכשרים, ומצד שני ביקוש כמעט בלתי מוגבל לעורכי-דין (תשובה: אם אחוז אחד מהאוכלוסייה שולט ברוב ההון, מה שאנחנו מכנים ״השוק״ משקף את מה שהם חושבים שהוא שימושי או חשוב, לא כל שאר האוכלוסייה). יותר מזה, זה מראה שרוב האנשים במקצועות הבולשיט מודעים לכך היטב. למעשה, אני לא בטוח שאי פעם פגשתי עו״ד שלא חשב שעבודתו היא בולשיט. הדבר נכון גם לגבי כל התעשיות החדשות שהוזכרו קודם. יש מעמד שלם של בעלי מקצוע שאם תפגשו אותם במסיבה ותודו שאתם עוסקים במשהו שיכול להיחשב מעניין (אנתרופולוגיה, לדוגמה), הם ינסו להתחמק מדיון בעבודתם. תנו להם לשתות כמה כוסות, והם יפצחו בנאומים מלאי זעם על כמה עבודתם היא חסרת טעם ומטופשת.

זוהי ללא ספק אלימות פסיכולוגית. כיצד ניתן לדבר על כבוד במקום העבודה כאשר אנשים מאמינים בסתר ליבם שמשרתם כלל לא צריכה להתקיים? כיצד לא תיווצר תחושה עמוקה של זעם וטינה? והנה, שליטינו מצאו דרך גאונית, כמו בדוגמה של מטגני הדגים, להבטיח שהזעם יופנה כלפי אותם אלה שזוכים לעבוד בעבודה שיש בה משמעות. לדוגמה: בחברה שלנו, ישנו כלל לא כתוב שלפיו ככל שמשרה מסוימת תורמת יותר לטובת הכלל, כך השכר שבצידה נמוך יותר. כאמור, קשה להגדיר מדד אובייקטיבי למדידת התועלת שבמשרה מסוימת, אבל ישנה דרך קלה לבחון זאת: ניתן לשאול, מה יקרה אם כל העובדים בעבודה זו ייעלמו. לא חשוב מה תגידו על אחיות, מנקי רחובות או טכנאים, ברור לכל שאם הם ייעלמו במסך עשן, התוצאה תהיה קטסטרופלית. עולם ללא מורים או סוורים יסבול מבעיות קשות. אפילו עולם ללא סופרי מדע בדיוני או מוזיקאים יהיה מקום ראוי פחות. כלל לא ברור האם האנושות תסבול מהיעלמותם של בעלי מקצועות דוגמת מנכ״לים של חברות פיננסיות, לוביסטים, יחצנים, אקטוארים, אנשי טלמרקטינג, פקידי הוצאה לפועל או עו״ד. (רבים מאמינים שהמצב ישתפר פלאים). למרות כל זאת, פרט למספר מצומצם של מקצועות (רופאים, לדוגמה), הכלל הנ״ל מדויק להפליא.

באופן מוזר אף יותר, ישנה תחושה כללית שכך דברים אמורים להיות. זהו אחד מסודות ההצלחה של הפופוליזם הימני. אפשר לראות זאת כאשר עיתונים רודפי כותרות מלבים שנאה כלפי עובדי הרכבת התחתית בלונדון, ומאשימים אותם בשיתוק בעיר במהלך סכסוך עבודה: עצם העובדה שעובדים אלה מסוגלים לשתק את העיר מראה כמה עבודתם חשובה, אבל נראה שזו בדיוק הסיבה מדוע רבים שונאים אותם. התופעה ברורה עוד יותר בארה״ב, שם הרפובליקאים נחלו הצלחה מסחררת ביצירת טינה כלפי מורים או עובדי תעשיית הרכב בגלל המשכורות המנופחות שלהם כביכול (ולא, למשל, כלפי המנהלים במערכת החינוך או בחברות הרכב, אשר גרמו לרוב המשברים). כאילו אמרו להם: ״אבל ניתנת לכם ההזדמנות ללמד ילדים! או לייצר מכוניות! העבודה שלכם היא אמיתית! ובנוסף לכך אתם מצפים בחוצפתכם לפנסיות של מעמד הביניים ולביטוח בריאות?״

אם מישהו היה מתכנן משטר המתאים באופן מושלם לשימור כוחו של ההון הכלכלי, קשה להעלות על הדעת דרך טובה יותר לעשות זאת. עובדים יצרניים נדחקים לשוליים ומנוצלים. השאר מחולקים בין שכבה של מובטלים הזוכים ליחס של בוז, לבין שכבה רחבה יותר של אנשים המקבלים משכורת כדי לא לעשות כלום, במשרות שאמורות לגרום להם להזדהות עם השקפת העולם של המעמד השולט — בעיקר עם הגיבורים שבפסגה — ובאותו זמן לחוש בוז מוחלט כלפי אלה שעבודתם היא בעלת ערך ברור לחברה. ברור כי המערכת הזו לא עוצבה באופן מודע. היא התפתחה אחרי כמעט מאה שנה של ניסוי וטעייה. אבל זהו ההסבר היחיד מדוע למרות יכולותינו הטכנולוגיות אנחנו לא עובדים 3-4 שעות ביום.

———————————————————————————

פורסם במקור באתר "Slow"

תגיות
הראה עוד

כתיבת תגובה

Close