2012 זה עכשיוזוגיות ומשפחהיוזמות חופשיותסביבה וקהילה

ערב יום הזיכרון השבור

[חמוטל ארבל]

כבר שנים שאני לא הולכת לטקסי "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה".
אני זוכרת מילדותי ומנעורי את העוצמה של הטקס הזה. היו כל הרכיבים שמבטיחים ריגוש והתפעמות – בלורית וטוהר ואובדן; ואכן, אף עין לא נשארה יבשה.

כשגדלתי הבנתי שהטקסים האלה הם עוד כלי בהכשרת דור החיילים הבא; שלפעמים בציניות, ולפעמים בבלי דעת, הם מקדמים אג'נדה מיליטנטית, תודעת "עם חזק" שאין בלתה. מציגים קול אחיד ונטול ספקות.

ההתנגדות שלי התעצמה עם השנים, במיוחד מאז שהפכתי אמא לבן; ההבנה שסכנתם של הטקסים האלה באפקטיביות העצומה שלהם הפכה להיות אישית מאוד. הפסקתי ללכת לטקסים, וקיוויתי שגם ילדיי יישארו בבית, אבל האנרגיה המרוכזת של היום הזה וכוח השייכות שהוא מספק קוראים להם. ולא עזר לי שהגבהתי חומות של ציניות ונמנעתי מלהיחשף למדיה ביום הזה. אי הנחת המשיך לפעום והכלי שרוקנתי היה שם: מוכן, מחכה להתמלא במשהו.

והנה השנה יוצא משהו. מתברר שלעוד אנשים יש חוסר, והקולות רבים ושונים אלה מאלה. מתוך החוסרים, אנחנו מנסים לשאול מה אפשר לעשות עם יום הזיכרון. מי הזוכרים ואת מי, ואיך לזכור, ולהרגיש שייכות, ובכלל להרגיש.

להגדלה לחצו על התמונהבערב יום הזיכרון השבור נתכנס כדי לחפש דרכים לזכור ולהזכיר את הכאב והאובדן הנובעים מהקונפליקט הפלסטיני – ישראלי. נתחיל בטקס הכולל קטעים קצרים שאנשים הכינו ולאחר ההפסקה נקיים שיחה סביב שאלות הזיכרון שמעסיקות אותנו. כוונתנו היא לאפשר זוויות ראיה שונות ולחפש יחד אפשרויות נוספות לציון יום הזיכרון בשנים הבאות.

יום ראשון ד׳ באייר תשע״א 8.5.2011 בשעה 20:15
מועדון ויצ״ו כרכור, רחוב המושב 48, כרכור

מספר המקומות מוגבל. אנא הרשמו לערב כאן.

[עיצוב הזמנה: עופר כהנא]

הראה עוד

18 thoughts on “ערב יום הזיכרון השבור”

  1. רציתי להגיד תודה על הערב המיוחד- ערב יום הזיכרון השבור.
    תודה רבה על יצירת מרחב מאפשר, מאתגר ואנושי.
    תודה רבה על האומץ לשתף, על האומץ לספר, לשיר, להרגיש ולחשוב.

    מחשבה שעלתה לי בעקבות השיחה על זיכרון-
    הכאב הרבה פעמים נוטה לכווץ את הגוף, לבודד את הנשמה.
    כואב לי עכשיו ואני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי,
    ובטח שלא יזכירו לי כאב של אנשים אחרים.
    המדינה נוטה לקחת את הכיווץ הזה, לגייס אותו לקראת המלחמה הבאה.
    כביכול הכאב הוא לאומי, כואב ל"כולנו"
    כש(עוד) אדם צעיר מאבד את חייו
    (ואגב מעניין לחשוב מי כלול ומי לא כלול בלכולנו הזה),
    ובשם הכאב הזה אנחנו משתפים פעולה עם הכיבוש,
    ובשם הכאב הזה אנחנו משתפות פעולה עם המלחמה.
    הערב הזה הזכיר לי- שכאב יכול לקרוא גם לפתיחת הלב, להרחבה של גבולות הכולנו הזה, לשינוי של הזיכרון מזיכרון מפריד ומכווץ
    לזיכרון בוגר שמסוגל להכיל סתירות ומורכבויות של סיפורי חיים (ומוות).
    ואמן ואמן שמתוך השינוי הזה של הכאב והזיכרון והמילים,
    יבוא גם שינוי במעשים ובפעולות שלנו, במציאות החיים המדממת בארץ הזו.

  2. שלום, אישתי סימה ואני הגענו אתמול ממצפה אבירים לפעילות הקהילתית ומאוד התרגשנו. כל הדוברים היו מאוד אישיים והציגו אפשרות נוספת לזכור. אנחנו מודים לכולם מקרב לב על ההזדמנות לחלוק.

  3. אני כבר שנים עושה טקס אינטימי משלי שיותר נוגע בי מישויות רבניות- ממלכתיות ואחרות שמכתיבות, וזה לא רק ביום העצמאות.
    השנה, למשל- ביום השואה לקחת את עצמי לביקור קרובים בבית הקברות. שמתי פרחי גינה ושדה יפים, ניקיתי, השקייתי וסידרתי ואני מודה שנהנייתי מהשקט. ישבתי לרגע לנוח מהחום והעבודה על ספסל. הייתי לבדי בכל האיזור, רק כמה עורבים מסתכלים. בית הקברות הישן, החסות של הברושים הגדולים מגוננת, רגוע. פתאום ברקע מתוך השקט קול של צוצלת הומה שמזכירה לי את הקולות מהבית של סבתא שלי גרדה לנברג (לבית קייל), שקבורה פה ליידי. אני כל כך מתגעגעת אליך, סבתא- הדמעות באות בלי שליטה…
    מה עשו למשפחה שלך? הם נרצחו, עונו, כלו, כל הסבים, הדודים והנכדים שלא נולדו להם, שיכלו להיות חלק ממני, מחיי,שמות על מצבות, נוכחים בתמונות בפינת אוכל שלנו אבל אינם עוד. אחות של אלפרד, הרטה, אופה אדולף, אומה לאורה- איך הם נראו? מה הם אהבו? מה יכולתי ללמוד מהם?
    יושבת להיזכר בסיפורים (האחים שלי כבר לא שמעו אותם אפילו) ומתכננת לתעד, לכתוב הכל, שלא ימחק, שאולי אצליח להציל משהו, אבל ממה?
    ובאמצע דממת מוות בבית הקברות המטופח של כפר שמריהו, צרחת רכבת מחרידה על המסילה שצמודה לגדר.

  4. רונית תודה על הציטוט מחנוך לוין כמה הוא אקטואלי ואויואויא.
    שלי איך את מעיזה!!! אני לא מעיזה, לא שופטת ולא מבקרת ולא שמה עצמי במקום מי שאיבד את היקרים לו, כל אחד ואחת עושה את "עבודת האבל והזכרון" על פי רחשי ליבו והכל ראוי, הרחבת המבט והכלת המורכבות של מה שמבטא היום הזה, קשורה עבורי לאפשרות למחילה ושינוי. אני מניחה שגם אם השכול לא נגע בביתינו ,אז כמוני ,רבים אבדו חברים שזה שכול בפני עצמו. כנסי לפורום המשפחות השכולות ותזהי שם כמה אנשים שהם חלק מיוזמות דומות של יום הזכרון השבור שחיים איתנו וגם מתבטאים פה. בצניעות ולל שיפוט.
    יש רבים מהמשפחות השכולות שמשני צידי הגבול הנזיל הרוצים ביחד לשים קץ ,לשים סוף למעגל השכול והיסורים שהוא כאנוור לא נעצר בגבול , שוכל הוא שכול ואין לו דרוגים . אני באופן אישי ביום הזכרון ולא רק ביום הזה, מנסה לזכור את כל חללי המלחמות ופעולות האיבה ללא הבדל דת גזע ומין וללא גבולות , לקרוא את מה שחנוך לוין כתב זאת אמת צרופה צורבת ומכוננת עבורי בכל פעם מחדש- לעצור את "תעשית" הגיבורים המתים , את החי ,גלעד, קברנו בעודו חי, בבור, ביננו מסתובבים אלה ששכלו את נפשם במלחמות, בשולי החברה ,בשקט ובכאב נאבקים על מקומם , הם לא נחשבים גיבורים באתוס, אי אפשר לעשות להם טכסים. כאב האובדן הוא עצום ואין לשערו ,אין מילים לתארו, יש רק אפשרות אחת מבחינתי לעצור אותו ולחגוג את החיים , כמה קל לומר "במותם ציוו לנו את החיים" הצו הזה אומר כי יש מי שצריך למות כדי שאחיה אני רוצה לשנות את המשמעות של זה, אף אחד לא צריך למות בשביל לצוות לי את החיים , אני קודם כל חיה ,נקודה. הם מתו ואני מכבדת מעומק ליבי המאוד שבור את זכרם , לא רוצה שעוד מתים יצוו לנו חיים. אלא אילו שמתו מוות טבעי, בשיבה טובה.. אם חיי נמצאים באיום ממשי אני אגן על עצמי אבל נראה לי שיש כל מני דרכים להגן על עצמי ולפעול שחיינו לא יהיו תחת איום ולא בלהפוך את האדמה הזו למזבח ענק עליו מוקרבים אחת לזמן מה קורבנות אדם בשם איזו אמת שכבר דהתה ואבדה את אחיזתה ,עבורי, יפי הבלורית והתואר ללא הבדל דת גזע ומין ראויים לחיים.

  5. היטיב לנסח חנוך לוין:

    המתכון הקלאסי לעצמאות:
    קח אנשים ושלח אותם למוּת.
    אחר כך עֲשֵׂה טקסים, תפוֹר דגלים.
    …חתוֹם על מגילה ארוכה עם הרבה מלים.
    הַרגֵש שהגב נעשה זקוף,
    גם אם הגיבנים ממשיכים עם גב כפוף.

    המתכון הקלאסי לעצמאות:
    קח אנשים ושלח אותם למות.
    אחר-כך פְּתַח משרדים, אכוֹל אבטיחים, עֲשֵׂה אהבה,
    נטוֹף זיעה, חוּש בפה תחושה קלה של אכזבה.
    גַלֵה לפתע לצידך עוד עם קטן, מדוכא ועלוב.
    תן לזמזומו להטריד אותך כזמזום הזבוב.

    המתכון הקלאסי לעצמאות:
    קח אנשים ושלח אותם למות.
    אחר-כך מְעַךְ את העם שלצידך, דַכֵּא אותו עד עפר.
    הוא רוצה מה שאתה רצית — אל תיתן לו דבר.
    הוא מכוון אקדח — עֲנֵה בתותח, הוא מאיים — אתה רוצח.
    תן לחיים לצעוק, למתים להירקב, תן לקברן לנצח.

    המתכון הקלאסי לעצמאות:
    קח אנשים ושלח אותם למות.
    אחר-כך לְחַץ ידיים, עֲלֵה לקבר החייל האלמוני, פתח שגרירות.
    שָׂא נאומים על ידידות, נֶצַח, אחווה, קשרי סחר ותרבות.
    שֵב בכורסא בנחת, פְּתַח עיתון ערב, קְרָא בהשתאות:
    אי-שם בעולם מישהו שולח אנשים למות.

  6. חמוטל, אני מאוד מזדהה עם תחושת האי נוחות שאת מדברת עליה. אבל למה כתבת: "בערב יום הזיכרון השבור נתכנס כדי לחפש דרכים לזכור ולהזכיר את הכאב והאובדן הנובעים מהקונפליקט הפלסטיני – ישראלי".
    מה עם הסורי ישראל, מצרי ישראלי ושאר מדינות שאין לנו איתן יחסי כובש-נכבש?

  7. שלום רב לכולכם,
    כמידי שנה, ידירו רגליהם מטקס יום הזיכרון המרכזי ביישוב אזרחים רבים תושבים נאמנים וטובים של מושבתנו..
    כבר דובר רבות על הטקס הארוך ומייגע והנושא נדון כמעט בכל מקום אפשרי…
    השנה, יתווספו אזרחים שהדמוקרטיה והוקעת הגזענות חשובה להם,
    בשל השתתפותו של הרב צדקה אשר חתום על מכתב הרבנים, ולמרות המחאה לא חזר בו בפועל. בקשנו לשקול שוב את מתכונת הטקס והדוברים בו, אך נענינו בשלילה.
    משיחות עם הורים שכולים, מתברר שגם להם אין שומעים.
    אם אתם מזדהים עם מחאה זו, תוכלו להצטרף לעצומה בקישור שלהלן- http://www.atzuma.co.il/badzadka
    עצמאות לכולם!!!
    להת, יעל רוט-ברקאי

כתיבת תגובה

Close