טורים אישייםטיפוליםסדנאות, קורסים, חוגים

פגישה אחת, הרהורים נוספים (וצפרדע)

רות שר-שלום משתפת בסיפור נוסף, הפעם בעניין צפרדעים והירהורים נוספים מחדר העבודה:

***

היא התישבה מולי, צעירונת, נעימה, סקרנית.
היא באה שנפתח עבורה מפת טוטם.
מספר דקות אחרי שהתחלנו היא החלה לזלוג, במתיקות גדולה ועם נגיעה אמיתית בלב.
דמעות הקלה ועצב, דמעות של נקוי וטיהור. אני מסבירה לה שאכן יש צפרדע במפת הטוטם שלה ואנשים עם צפרדע, בין השאר, צריכים לבכות וכך להתנקות, להיטהר.
זה קורה כמעט תמיד שבמפגש עצמו קורה מה שרואים בקלפים. ברור ומרגש כל פעם מחדש.
שוחחנו על אהבות, יכולתי לתאר לה מה שבה את ליבה וזה מייד העלה את הכאב של אותו בחור שאיתו אכן היה חיבור כזה אבל הם לא ביחד יותר.

לא פעם כשאני מתארת למי שמולי את עצמו, בלי שיפוט או ביקורת ומתוך קבלה של "זה מי שאתה" יש אנחת רווחה והקלה שמי שמקשיב ישמע אותה גם אם הפה נשאר סגור וחתום באותו רגע. ורגע אחרי האנחה הזו ישנם רחשי התישבות והתרווחות בתוך הכיסא הזה, של "זה אני, זה מי שאני וזה לגמרי טוב".

איך זה ששוב ושוב אנחנו שוכחים את זה? את זה שמי שאנחנו-זה טוב. איך זה ששוב ושוב נבנים מגדלי המאמצים להיות כל מיני דברים שאנחנו לא? וכמה נעים וטוב לקלף את שכבות המאמץ הזה וכמו לחזור הביתה, אל אותו כיסא שמתאים לגוף שלנו ולמימדים שלנו בדיוק.
(וואוו, נגעתי בכ"כ הרבה כתפיים תפוסות ומכווצות שמחזיקות את המגדלים האלה….)

אנחנו ממשיכות ומדברות על נושאים בהם עליה להתאמץ ולא לוותר לעצמה והפעם-הפוך, להתאמץ כדי להיות יותר היא, לחיות את היעוד שלה יותר במלואו. ועכשיו מי שיקשיב ישמע את מחיאות הכפיים של המעודדות, ששרות שיר המעודד לא לוותר גם אם קשה כי זה כ"כ חשוב, כ"כ ממלא, מספק ומקדם כשיש תוצאות בנושאים מהותיים בחיים.

כמו תמיד אני מזכירה לעצמי לא להעמיס, לעצור ולתת לה ללכת עם מה שהיה בפגישה בלי להגיד את כ…ל מה שרואים במפה. הרי זה אינסופי.
לאורך השנים בהן אני עובדת עם אנשים אני בחיפוש מתמיד אחרי המינון הנכון, איך לא להעמיס, להציף, להלעיט בעוד ועוד, מתוך כוונה טובה, רצון לעזור, לתת את כ…ל מה שיש לי.
לא פעם אני מגלה שפחות זה יותר.

היא הולכת לדרכה.
פגישות חד פעמיות דורשות להניח, לשחרר. מסקרן לדעת לאן האדם לקח את הדברים, מה קרה אח"כ אבל אני נותרת עם חוסר וודאות.

הצפרדע מתוך "קלפי סגולה"

מספר מילים על הצפרדע על פי התרבות האינדיאנית:
מבקשת מאיתנו לנקות ולהיטהר ע"י בכי, לתת לדמעות לשטוף.
אנשים שיש להם צפרדע במפת הטוטם הם בעלי רגישות גבוהה ועם יכולת נהדרת להביע את עצמם רגשית.

בקרוב יתחיל קורס ללימוד קלפי החיות האינדיאנים בפרדס-חנה, בימי שישי בבוקר, אחת לשבועיים (התחלה ב 25 במרץ). מוזמנים מטפלים מתחומי הטיפול השונים המעונינים ללמוד כלי נוסף וכן כל מי שרוצה ללמוד כלי קסום לעבודה אישית.

לפרטים נוספים: http://ruthsarshalom.wordpress.com/

תגיות
הראה עוד

7 thoughts on “פגישה אחת, הרהורים נוספים (וצפרדע)”

  1. פינגבאק: מקום בזמן
  2. הי מקסימה,
    בדיוק עכשיו קיבלתי מסרים מהסודות הקסומים איך אני צריכה לאסוף את עצמי
    ולא להתפזר וכמה שקט אמיתי ועוצמתי יש בתוך הבית הפנימי שלי.
    ואת באה עם הכתיבה המלטפת במודעות שלך , איך דרך הכתיבה שלך התובנות
    יורדות ומחלחלות ונוגעות , תודה לך אהובה.
    אוהבת תמיד ,הילה.

  3. רות יקרה, כמה חוכמה ורגישות יש בכתיבה שלך. מבקשת רק להדגיש רעיון אחד שלך, בשני. נדמה לי שהיום יש סוג של אינפלציה בשימוש במושג "מי שאני זה טוב". לעיתים נראה שחלק מאיתנו לוקחים את זה למקום של תרדמת, עצלות, חוסר התמודדות עם מה שצריך להתמודד. והנה את באה וכל כך יפה כותבת: "אנחנו ממשיכות ומדברות על נושאים בהם עליה להתאמץ ולא לוותר לעצמה והפעם-הפוך, להתאמץ כדי להיות יותר היא, לחיות את היעוד שלה יותר במלואו." את זה לא צריך לשכוח. את הניסיון הבלתי פוסק שצריך להיות כדי להיות טובים יותר, מדוייקים יותר וגם, כמובן, סלחניים. נשיקות ואהבה, גילה

כתיבת תגובה

Close