פוסט חדש בפרויקט מקום שמור: גרשון בינט ומפעל 'אמבית'

[אילנה פלדה, מקום שמור]

סוג המבנה:  מסחר
כתובת:  רחוב האורנים (המעלה), פרדס חנה
שנת הקמה:  1940
מהנדס בניין: יהושע ינר
סגנון אדריכלי:  תעשייתי פונקציונלי
משמש היום:  דפוס שלום, ריקרדו פסנתרים ולאחרונה גם סניף נוסף של קפה קנטרה.

את רוֹדי ודוד בינט בעלי גלריה בינט אני מכירה עוד מימי תל אביב מהסטודיו של 'טרטקובר וחברים' בו עבדתי. פרדס חנה עוד היתה אי שם בעתיד הרחוק בביוגרפיה שלי. כאשר עברנו לפרדס חנה (1994) הסתבר לי שלהרבה ממכרי התל אביבים יש שורשים פרדסחנאים -כרכורים. כך היה גם עם רוֹדי ודוד בינט שנולדו בפרדס חנה ואבא שלהם ושל אחיהם יעקב, גרשון בינט היה בעליו של אמבית- בית חרושת לסחורות בקליט מפעל פלסטיק מהראשונים בארץ, ואחד מהמפעלים הרבים שפעלו בפרדס חנה בשנות ה-40'-60'.

גרשון בינט, יליד הונגריה עוד השתתף בקונגרס הציוני 1939 בצעירותו, והבריח יהודים לארץ. באוניה בדרכו לחיפה פגש  את אלקסנדר מנטל, למנטל היה כסף והם הסכימו שהוא ישקיע כסף ברעיון של בינט להקים מפעל לכפתורים בארץ ישראל. (עוד בהונגריה הוא התפרנס מציור על כפתורים). בינט שהיה יזם באופיו (וצייר) הקים מפעל לייצור כפתורים מבקליט (Bakelite) ומנטל הפך לשותף שלו. כך הקימו ב- 1940 בחיפה את 'אמבית' (נראה שמורכב משמותיהם ובקלית שנכתב אז בת'). בהמשך בינט קנה ממנטל את חלקו.

חיפה היתה מופצצת בימים אלה ובינט חיפש מקום יותר בטוח, (כך סיפר לי ניסים אייל בן ה 100, הפועל שהגיע לכאן עם  המפעל מחיפה והמשיך לעבוד בו עד פירוקו הסופי). ב -1941 הגיעו לפרדס חנה שהציעה אז תנאים טובים לבתי חרושת  שיעסיקו את העולים הרבים שהיו כאן '…ולגורם חשוב להתפתחות מושבתנו'. פיק"א שהיתה בעלת המגרשים הציעה להם מבנה בחלקה שיועדה לתעשייה ומלאכה, ברחוב האורנים, (היום רח' המעלה) במבנה בטון תעשייתי שבנה השכן מהנדס הבניין יהושע ינר, (היום שוכן שם דפוס שלום). המפעל התרחב וב- 1942 העסיק כבר 17 פועלים, ייבאו 23 טון של בקליט ומהם ייצרו 75% כלי בית ו 25% כפתורים, באותו זמן חלק מהכפתורים יוצרו מאגוזי אבן (?) ועבורם הזמינו 16 טון חומר מסודן! ׁ

ב- 1950- במפעל יש כבר 35 פועלים, הטכנולוגיה התקדמה ומסחורות בקלית הפכו לסחורות פלסטיקס, באמבית מייצרים כלי בית, (גם צלחות לצבא- כחול לבשר, לבן לחלב, זוכרת אותן), צרכי חשמל וגם ליצוא, ואלפי כפתורים לצבא, לאתא, ולעשרות הגלנטריות ברחבי הארץ, (בינט עצמו אייר את הקרטונים של הכפתורים). את התבניות מייצר אליעזר רבס מהנדס תבניות הונגרי, דב בינט, האח של גרשון שהגיע לכאן דרך סיביר, היה הסוכן נוסע של המפעל. גם נעים מנשה השכן שלי היה ילד כשהתחיל לעבוד באמבית למד תבניות מרבס והיה מנהל עבודה, שם המציא את  סלסלת התותים המרושתת, עזב את אמבית, קנה מכונה והקים ב-1965 את 'עצמון פלסט' ששוכנת באיזור התעשייה של פרדס חנה. 'בינט היה איש משכמו ומעלה היו שקטים הגונים וטובים שילמו בזמן ומזומן לאנשים. היתה להם אהדה  אלי כי הייתי חרוץ. אמבית היה בין הראשונים בארץ מפעל שעשה את הפקק לקריסטל של תבורי, חרטתי את התבנית של הפקק, בינט הלך כי היו שביתות וחילוקי דעות נשבר לו, הוא רצה לצייר, ארנו –דב בינט היה שם תמיד' סיפר לי מנשה.

בשנת 1958 בינט שסבל מאסטמה ולא מעט משברים במפעל עזב עם משפחתו לירושלים, שם מימש את אהבתו לציור  והקים ב-1962 את גלריה בינט שנסגרה כעבור 50 שנה ע"י ילדיו בתל אביב. את המפעל הוא מכר לפועלים שקנו אותו בכספי הפיצויים והפכו אותו לקואופרטיב עובדים, ידעו הרבה עליות ומורדות עד לפשיטת רגל סופית (1962?)

בשכנות למפעל גרה גם משפחת ויתקון (ויטקובסקי) בנם יורם שנולד בבית הזה וגר בו עד היום, מספר איך אמא שלו הכריחה  אותו בפורים שנת 1957 להתחפש לאמבית, היא הביאה את כל המוצרים מהמפעל הסמוך והפכה את יורם לפרסומת מהלכת לאוסף המוצרים של המפעל, את התמונות צילם השכן עמנואל מישר. כילד יורם התפדח, כמבוגר הוא מבין שזו מזכרת מיוחדת ותצוגה יחידה למה שייצרו במפעל.

בית בינט

סוג המבנה: בית דירות פרטי
כתובת: רחוב החרובים, פרדס חנה
שנת הקמה: 1945
אדריכל: דוד נודלסגנון אדריכלי: בניה מקומית עם השפעות הסגנון הבינלאומי
משמש היום: בית מגורים

עם המפעל בינט עבר לגור בפרדס חנה עם משפחתו ובהמשך אחרי המלחמה הגיעו לכאן גם הוריו שגרו במלון מושצינסקי וגם אחיו ואחותו שהשתלבו במפעל ובמגורים. במעבר לכאן הגיע איתם וגם פועל אחד שעבד בחיפה והמשיך לעבוד באמבית  עד פירוק המפעל – ניסים אייל כמעט בן מאה, מספר וזוכר וצוחק עד היום בפרדס חנה. בתחילה גר בינט בבית ברוזה ,  ב-1946 מבקשים השותפים למכור להם חלקות של פיק"א לבנות בתים להשתקע בפרדס חנה, הוא קנה חלקה ברחוב החרובים והזמין את דוד נודל לבנות לו בית בראש גבעה קטנה ליד הבאר (בית ארצי) באמצע הרחוב, בית מידות בן שתי קומות, בסגנון מקומי עכשווי אך מרווח ומאובזר מאוד יחסית לסביבה ולתקופה, (היה להם גם טלפון!). הבית היה מוקף  גן עצי פרי, גם את הגן תכנן נודל. למעלה גרה משפחתו ולמטה משפחת אחותו ולידו גם בנה בית לאחיו. בינט היה תושב מעורב גם בחיי הקהילה בפרדס חנה, היה חבר בועדת חינוך וועדת פיתוח ונוי של המועצה, ופעיל בהקמת מסגרות חינוך דתיות לילדיו. (אולי בי"ס ישורון)

עד השנה האחרונה הבית לא השתנה כולל הטייח המקורי ועמוד לבני הסיליקט האדום בחזית. אריה, בעליו החדשים  שאמו היתה המטפלת של ילדי בינט (10 ילדים שגרו בחצר אחת) והביט מלמטה בבית כילד, רכש אותו לאחרונה, משפץ ומשמר אותו ברוח הדברים.

מקורות: רודי בינט, דוד בינט, ניסים אייל, יורם ויתקון, נעים מנשה, ארכיון בית הראשונים גלגולו של הלוגו והרחוב.